ניבא את הצלחת לפיד בבחירות. דנקנר ז"ל
שר האוצר והעיתונאי לשעבר יאיר לפיד, שאביו יוסף (טומי) לפיד ז"ל היה מחבריו הקרובים של אמנון דנקנר, סופד בהרחבה לדנקנר, שהלך אמש לעולמו, בעמוד הפייסבוק שלו. לפני הבחירות אמר דנקנר על לפיד בראיון למגזין m של mako, בתשובה לשאלה האם הוא מתכוון להצביע לו, "איזה שאלה בכלל. אני אוהב אותו אהבת נפש. אני מרגיש כמו דוד שלו, ואני מכיר את התכונות הנהדרות שלו ומאמין בו. אני מנבא שהוא מאוד יצליח"
דוד אמנון מת.
הלב שלו, שתמיד היה נוח ונימוח, נעמד פתאום דום. לפני שש וחצי שנים, ביום הולדתו ה-60, הוא הסתובב כל הערב עם זר אידיוטי של פרחים על הראש, נראה כמו שילוב של האלה אפרודיטה וילד שמנמן שברח מגן ילדים ברומניה, והסביר לכולנו שוב ושוב שפעם הוא היה רשע מרושע אבל עכשיו הוא החליט שיותר טוב להיות טוב.
הוא לא צריך היה להסביר. אני מכיר את כל תולדות הרישעות הדנקנרית, ומחבב כל פרק ופרק בה, אבל מה ששדרת נפגעיו המצקצקת והצדקנית לא הבינה מעולם, הוא שגם הנטייה הזו שלו, להכנס בהם בכל הכוח הלא מבוטל של אישיותו המתפרצת, היה בעצם תוצר של תפיסת עולם שאמרה: אנשים טובים באמת אינם נרתעים ממלחמות רק בגלל שאין סיכוי לנצח בהן. ואיזה מלחמות מפוארות הן היו!
"לא רק את חבריו בחר בקפידה, אלא גם את אוייביו" | צילום:
AP
דון קישוט הרוכב לבדו על רוזיננטה כנגד המיתוס המופרך של דן בן אמוץ; ההגנה הטיפשית להפליא והמופלאה בטיפשותה על אריה דרעי; הבזבוז המשווע של כשרונו המופתי בשדות הקטל של מעריב בימי משפחת נמרודי; ההתייצבות לצד אולמרט בשוחה האחרונה, על הגבעה האחרונה, מאייש את מקלע המילים האחרון של הציבוריות הישראלית.
כי לא רק את חבריו דנקנר בחר בקפידה, אלא גם את אוייביו. הוא העדיף אותם חזקים וגדולים כדי שיוכל להנות מן הקרב. לא היה דבר שגרם לו עונג גדול יותר מאשר לצלול אל שכבות הקצפת של החשיבות העצמית המאפיינת את הממסד הכאילו-אינטלקטואלי, כאילו-נאור, כאילו-יודע-משהו-מהחיים-שלו. בין שלל כשרונותיו הרבים היתה לו גם יכולת מיוחדת לחשוף את הנלעג, את המגוחך, את העדריות הנחותה המאפיינת פעמים רבות את השיח שלנו. אני אדם בר מזל, כי הכרתי בחיי שני אנשים כאלה.
איך בדיוק ייראה עולם שאין בו דנקנר?
טומי לפיד ז"ל. "חוסר אחריות משווע מצד המנוח לא להיות כאן" | צילום:
AP
בשנים האחרונות, בכל פעם שחסרונו של אבא שלי הפך לבלתי נסבל, הייתי מצלצל לדוד אמנון, והיינו הולכים לקיים את מועדון הגעגוע שלנו ב"רביבה וסיליה". שנינו חשבנו שזהו חוסר אחריות משווע מצידו של המנוח לא להיות פה דווקא בימים מסעירים שכאלה. ונהגנו לנזוף בו ממושכות בעוד דנקנר מזמין אספרסו וסודה אחרי אספרסו וסודה בקצב שגרם לפקיעת הורידים ברגלי המלצריות הצעירות שטופפו סביבנו ובדיעבד גם בלבו הגדול והמלא באהבה.
אני עוד לא יודע איך בדיוק ייראה עולם שאין בו דנקנר, אבל מה שבטוח הוא שמעכשיו יהיה פה משעמם יותר. כי מלבד כשרון הכתיבה הבאמת נדיר שלו, דנקנר גם עמד על זכותו ההיסטורית להיות כל מיני דברים ביחד – רע וטוב, גאון ואינפנטיל, אינטלקטואל בהיקפים שכבר אינם מצויים במקומותינו ואדם שמתגלגל על הרצפה עם נכדתו ועושה קולות משונים.
אני כועס עליו שהוא מת, שהרי יכולות היו להיות לנו עוד עשר או אפילו 15 שנות דנקנר, רבל אני מתנחם בזה שאם ללכת אז ככה: ברגע אחד, בלי מחלות ממושכות, בשיא אונו האינטלקטואלי, מוקף אוהבים, כשעל לחייו פירורי ושפתיו מבהיקות מיין בורדו משובח.
יהי זכרו ברוך.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
