"בטראומת השואה יש אלמנט רדיואקטיבי והיא עוברת מדור לדור" | צילום:
רויטרס
ערב יום השואה 2013 פורסם כי רבע מניצולי השואה חיים מתחת לקו העוני. רבים אחרים מהם, גם אם אינם נמצאים תחת הגדרת קו העוני, מתקשים לרכוש תרופות ומזון. אבל אל הקושי הכלכלי איתו נאלצים להתמודד מרבית מניצולי השואה, מצטרפות גם הטראומות, של מי שאיבדו את כל קרוביהם והעבירו את ילדותם בצל הפחד וההשמדה.
"ביום השואה תמיד מדברים על העוני והמצוקה הכלכלית, אבל שוכחים שהניצולים צריכים להתמודד יום-יום עם הזיכרונות והכאב", אומרת טלי רסנר, מנהלת "עמך" בתל אביב וגוש דן, המעניקה סיוע נפשי וחברתי לניצולי שואה. העמותה הוקמה לפני כ-25 שנים על ידי ניצולי השואה יחיאל שוורץ וצבי נוימן, "מתוך הבנה שצריך מקום שייתן מענה לצורך הנפשי ולא רק הכלכלי של הניצולים, כך שיהיה אפשר לדבר אחרי שנים של קשר שתיקה על חוויות שלא דוברו, הסיפור שלא סופר ולדבר בשפה שרק מי שעבר את התופת יכול להבין, כי זה באמת משהו שאי אפשר לעלות על הדעת שהתרחש בחיים של האנשים האלה", אומרת רסנר.
העמותה מפעילה 14 סניפים ברחבי הארץ המעניקים סיוע נפשי לכ-14 אלף ניצולי שואה. לדברי רסנר, ככל שיום השואה קרב, כך גם גוברות הפניות מצד ניצולים שזקוקים לסיוע בהתמודדות עם הטראומה. "ניצולי שואה נוהגים להגיד שבשבילם כל יום בשנה הוא יום זיכרון. הצרכים של ניצולי השואה קיימים כל השנה ולא רק ביום אחד מסוים. אבל ככל שיום השואה קרב, הפניות אלינו מצד ניצולים מתגברות, והם זקוקים למישהו שיעניק להם אוזן קשבת. אנחנו מעניקים סיוע נפשי גם לבני הדור השני והשלישי, כי טראומת השואה יש בה אלמנט רדיואקטיבי והיא עוברת מדור לדור. אפשר להשוות את זה למי שיצא נכה מהמלחמה ואיבד רגל, לעומת מי שסיים שירות צבאי ואיבד כמה נימים בנפשו".
"הגוף המשיך לחיות, הנפש מתה"
רסנר מספרת כי, "הרבה ניצולים אומרים שאולי הגוף שלהם המשיך לחיות אחרי השואה, אבל הנפש מתה. הם מרגישים שלדבר על זה שיש להם בעיות נפשיות כתוצאה מהשואה, זה עוול וסותר את תדמית הגיבורים שהחברה הישראלית מנסה לייצר. אבל המחיר הנפשי שגובה השואה הוא אדיר, בטח בגיל הקשישות וככל שמתקרבים לסוף החיים. בשביל ניצולי שואה המוות הראשוני שחוו בלראות את משפחותיהם נכחדות, זו חוויה מעצבת. אלה אנשים שבעת שהיו ילדים חרב עליהם עולמם. הם מסתכלים אחורה וחושבים שזה נס שהם בכלל חיים, אבל בתוך זה נמצאת טראומה בלתי אפשרית שכוללת המון תחושות של עצב גדול ואשמה שעולה במיוחד ברגעים של בדידות".
"חושבים שלדבר על הבעיות הנפשיות סותר את תדמית הגיבורים". רסנר | צילום:
תומר ושחר צלמים
בוחרים בין תרופות, אוכל וטיפול נפשי
אם אין רנטה, הסיכוי לקבל טיפול עוד פוחת | צילום:
AP
כיום, כשליש מניצולי השואה אינם זכאים לסיוע כלכלי מהמדינה ואינם יכולים להרשות לעצמם סיוע נפשי, "בגיל שמונים הם צריכים לבחור בין תרופות, אוכל וטיפול נפשי, כאשר הם זקוקים לטיפול פרטני ולפעמים גם יותר מפעם אחת בשבוע. הם צריכים לחיות חיים מלאים ולא חיי הישרדות כפי שחוו בשואה", מספרת רסנר. "למקימי העמותה היה חזון שכל עוד יש ניצול שואה שזקוק לתמיכה נפשית אנחנו נהיה שם בשבילו, אך לצערי הדבר לא מתאפשר. רוב הניצולים לא מקבלים רנטה ולכן לא מקבלים טיפול נפשי. אנחנו פונים לתורמים בכל דרך אפשרית כדי לממן להם את הטיפול. גם חלק מאלה שמקבלים רנטות, מדובר ברנטות צנועות שבמסגרתן הם לא זכאים לסבסוד בסיוע נפשי. הניצולים לא צריכים להצטרך לבחור תרופות, מזון ותמיכה נפשית. אנחנו עמותה ענייה ולצערי מצבנו משקף גם את מצבם של רוב ניצולי השואה. לא ככה הייתי רוצה לראות את מדינת ישראל מישירה מבט לאנשים שעברו את התופת הגדולה ביותר".
בשביל שושנה אלפר, 78, ניצולת שואה מרומניה ומראשוני העלייה שהגיעה משם, חוץ מהטראומה שמסרבת להניח, בשנים האחרונות יום השואה מהול גם בעצב על אובדן בעלה, שנפטר בשנת 2004 מסרטן. "היום היינו צריכים לחגוג חמישים שנות נישואים", מספרת בעיניים דומעות אלפר שמאז נפטר בעלה, מצויה במצוקה כלכלית קשה ואיננה זכאית לסיוע מהממשלה, מלבד קצבת זקנה זעומה בסך 2,100 שקלים אותה היא מקבלת מהביטוח הלאומי. "שלוש פעמים בחיים לקחו ממני את הבית שלי, הפעם הראשונה הייתה במהלך השואה, כאשר נדרשנו לעזוב את ביתנו בדכאו כדי להימלט מהנאצים, השנייה הייתה כאשר רצינו לעלות לארץ, והשלישית כאשר בעלי נפטר וזרקו אותי מהבית שבנינו בשתי ידיים. כל אירוע כזה גרם להתגברותה של חרדה מקפיאה שאמצא עצמי ברחוב, כפי שקרה שהייתי ילדה, ואאלץ לחטט בפחי זבל כדי למצוא משהו לאכול". אף שמשרד האוצר הכיר בזכאותם של ניצולי השואה מרומניה בקבלת תגמולים, זכאות זו אינה ניתנת למי שעלה ארצה לאחר שנת 1951. אלפר מגיעה פעמיים בשבוע למרכזי עמותת "עמך", שם היא מקבלת עזרה נפשית בהתמודדות עם צלקות השואה, אליהן מתווספת מלחמת ההישרדות היום-יומית בה היא שרויה.
מפחדת גם היום מכל דפיקה בדלת
"לא מגיע לאף אחד זיקנה כזאת". ארכיון | תמונת AVI:
עדי רם, חדשות
"כאשר המלחמה התחילה הוציאו אותנו מהבית שלנו ואבא שלי נלקח למחנה עבודה לארבע שנים", מספרת אלפר. "אני הייתי בת 3 ואימי הייתה רק בת 22. בזמן ההפצצות היא סחבה אותי איתה בכל העיר. לא היה לנו היכן להסתתר מהפצצות ולא היה לנו בגדים ואוכל. אימי תפרה לי שתי שמלות מוילונות שמצאה ונעליים הכינה לי מכובע ששמרה. כתוצאה מחוסר בתזונה נגרמה לי צליעה ברגל שאני סוחבת עד היום. אבא שלי חזר מהמחנה כשהייתי בת שבע וסירבתי להתקרב אליו, חשבתי שהוא בן אדם זר. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה אימי חלתה בשחפת ונפטרה. ניסינו לעלות ארצה, אך המתנו בתור ארוך ונדדנו ממדינה למדינה, כל פעם היינו צריכים להתחיל מהתחלה".
בשנת 1961 אלפר הצליחה לעלות ארצה, "למדתי באוניברסיטה והייתי מחנכת. עד היום התלמידים שלי עוזרים לי יותר מכולם". כאשר חלה בעלה של אלפר בסרטן, העסק שהחזיק בבעלותו צבר חובות ואלפר נאלצה לעזוב את ביתה, "הייתי עם יד שבורה ונשארתי ברחובות מספר שבועות, לקחתי איתי רק כמה תמונות וכניצולת שואה היה לי קשה להיפרד מכל חפציי, שוב חזר אלי הפחד מלאבד את הכל. הרגשתי שהמעט שיש לי נגזל ממני". כיום היא שוכרת דירה עם שתי בנותיה, שאחת מהן נכה ב-100%.
"במיוחד ביום השואה, כל הזיכרונות באים יחדיו. עד היום אני מפחדת מכל דפיקה בדלת. כל פעם שנוסע קרוב משפחה מתעוררת בי חרדה נוראית שלא ישוב. כל בן אדם חווה את הטראומה בצורה אחרת, אבל זה אף פעם לא נמחק. אני חיה את השואה כל יום מחדש. לא הייתה לי ילדות והזקנה זה רק זיכרונות, נשארתי רק עם הפחדים וכל מלחמה שעברתי בישראל רק הגבירה אותם. כל רעש קטן מזכיר לי את ההפצצות שחוויתי כילדה ואני מתחבאת מתחת למיטה. הכול מתאסף עד שנוצרת מועקה אדירה. לפעמים אני מתעוררת מסיוטים בלילה שהנה שוב, עליי לארוז את כל מטלטלי ולהתחיל לנדוד. יש המון ניצולים במצב שלי וזה לא הוגן. לקחו לי את כל היקר לי, אבל אי אפשר לקחת ממני את צלם האנוש, לא מגיע לאף אחד זקנה כזאת. נולדתי כבן אדם ואני רוצה למות כבן אדם".
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
