"ביום השואה תמיד מדברים על העוני והמצוקה הכלכלית, אבל שוכחים שהניצולים צריכים להתמודד יום-יום עם הזיכרונות והכאב", אומרת טלי רסנר, מנהלת "עמך" בתל אביב וגוש דן, המעניקה סיוע נפשי וחברתי לניצולי שואה. העמותה הוקמה לפני כ-25 שנים על ידי ניצולי השואה יחיאל שוורץ וצבי נוימן, "מתוך הבנה שצריך מקום שייתן מענה לצורך הנפשי ולא רק הכלכלי של הניצולים, כך שיהיה אפשר לדבר אחרי שנים של קשר שתיקה על חוויות שלא דוברו, הסיפור שלא סופר ולדבר בשפה שרק מי שעבר את התופת יכול להבין, כי זה באמת משהו שאי אפשר לעלות על הדעת שהתרחש בחיים של האנשים האלה", אומרת רסנר.
העמותה מפעילה 14 סניפים ברחבי הארץ המעניקים סיוע נפשי לכ-14 אלף ניצולי שואה. לדברי רסנר, ככל שיום השואה קרב, כך גם גוברות הפניות מצד ניצולים שזקוקים לסיוע בהתמודדות עם הטראומה. "ניצולי שואה נוהגים להגיד שבשבילם כל יום בשנה הוא יום זיכרון. הצרכים של ניצולי השואה קיימים כל השנה ולא רק ביום אחד מסוים. אבל ככל שיום השואה קרב, הפניות אלינו מצד ניצולים מתגברות, והם זקוקים למישהו שיעניק להם אוזן קשבת. אנחנו מעניקים סיוע נפשי גם לבני הדור השני והשלישי, כי טראומת השואה יש בה אלמנט רדיואקטיבי והיא עוברת מדור לדור. אפשר להשוות את זה למי שיצא נכה מהמלחמה ואיבד רגל, לעומת מי שסיים שירות צבאי ואיבד כמה נימים בנפשו".
"הגוף המשיך לחיות, הנפש מתה"
רסנר מספרת כי, "הרבה ניצולים אומרים שאולי הגוף שלהם המשיך לחיות אחרי השואה, אבל הנפש מתה. הם מרגישים שלדבר על זה שיש להם בעיות נפשיות כתוצאה מהשואה, זה עוול וסותר את תדמית הגיבורים שהחברה הישראלית מנסה לייצר. אבל המחיר הנפשי שגובה השואה הוא אדיר, בטח בגיל הקשישות וככל שמתקרבים לסוף החיים. בשביל ניצולי שואה המוות הראשוני שחוו בלראות את משפחותיהם נכחדות, זו חוויה מעצבת. אלה אנשים שבעת שהיו ילדים חרב עליהם עולמם. הם מסתכלים אחורה וחושבים שזה נס שהם בכלל חיים, אבל בתוך זה נמצאת טראומה בלתי אפשרית שכוללת המון תחושות של עצב גדול ואשמה שעולה במיוחד ברגעים של בדידות".
"בכל פעם שמדינת ישראל נמצאת תחת איום אז מתעורר המקום הזה בו תחושת הביטחון הבסיסית שצריכה להיות מנת חלקו של כל אדם, מתערערת ופחדים גדולים מתחילים לצאת החוצה. תמונות של רגעי הפרידה מהוריהם ומשפחתם רודפות אותם בשנתם. פעם ניצולה אחת אמרה לי שלרעב יש ריח ושהיא מריחה אותו בכל מקום. יש אנשים שהתחבאו במחילות וחווים התקפי קלסטרופוביה, בנות ובנים שעברו אונס והטרדות מיניות שמותירות את אותותיהן לכל החיים, או אנשים שנאלצו לחיות בזהות בדויה וחשים שהם איבדו את זהותם. אין מקום לאפסן את החוויות האלה חוץ מהנפש. ככל שהשנים עוברות מנגנוני ההגנה שאפשרו להם להתקיים נחלשים, ואז אתה פוגש אנשים מפוחדים, שלא רוצים לחיות ושלא מצליחים לבטא את מה שהם מרגישים", מעידה רסנר. "אי אפשר לצאת משש השנים של המלחמה הזו בלי פגיעה נפשית. זו חבלה נוראית ברצף הטבעי של חיי הנפש בעקבות איום קיומי עליה ואנחנו מנסים לאחות את החלקים בין מה שקרה לפני ואחריי. אנחנו הגוף היחיד שניסה להגיד שאולי יש לנו שתי ידיים, אבל יש לנו גם בור ענק בלב. במהלך הטיפול אנחנו נכנסים איתם יחד למנהרה החשוכה הזאת, כדי לצעוד מהמקום שבו חייהם התחילו להתפרק ולנסות לתת מילים למה שקרה במחנות, בצעדות המוות, במחבוא. רק ברגע שניתנות מילים מתחיל הריפוי".
בוחרים בין תרופות, אוכל וטיפול נפשי
בשביל שושנה אלפר, 78, ניצולת שואה מרומניה ומראשוני העלייה שהגיעה משם, חוץ מהטראומה שמסרבת להניח, בשנים האחרונות יום השואה מהול גם בעצב על אובדן בעלה, שנפטר בשנת 2004 מסרטן. "היום היינו צריכים לחגוג חמישים שנות נישואים", מספרת בעיניים דומעות אלפר שמאז נפטר בעלה, מצויה במצוקה כלכלית קשה ואיננה זכאית לסיוע מהממשלה, מלבד קצבת זקנה זעומה בסך 2,100 שקלים אותה היא מקבלת מהביטוח הלאומי. "שלוש פעמים בחיים לקחו ממני את הבית שלי, הפעם הראשונה הייתה במהלך השואה, כאשר נדרשנו לעזוב את ביתנו בדכאו כדי להימלט מהנאצים, השנייה הייתה כאשר רצינו לעלות לארץ, והשלישית כאשר בעלי נפטר וזרקו אותי מהבית שבנינו בשתי ידיים. כל אירוע כזה גרם להתגברותה של חרדה מקפיאה שאמצא עצמי ברחוב, כפי שקרה שהייתי ילדה, ואאלץ לחטט בפחי זבל כדי למצוא משהו לאכול". אף שמשרד האוצר הכיר בזכאותם של ניצולי השואה מרומניה בקבלת תגמולים, זכאות זו אינה ניתנת למי שעלה ארצה לאחר שנת 1951. אלפר מגיעה פעמיים בשבוע למרכזי עמותת "עמך", שם היא מקבלת עזרה נפשית בהתמודדות עם צלקות השואה, אליהן מתווספת מלחמת ההישרדות היום-יומית בה היא שרויה.
מפחדת גם היום מכל דפיקה בדלת
בשנת 1961 אלפר הצליחה לעלות ארצה, "למדתי באוניברסיטה והייתי מחנכת. עד היום התלמידים שלי עוזרים לי יותר מכולם". כאשר חלה בעלה של אלפר בסרטן, העסק שהחזיק בבעלותו צבר חובות ואלפר נאלצה לעזוב את ביתה, "הייתי עם יד שבורה ונשארתי ברחובות מספר שבועות, לקחתי איתי רק כמה תמונות וכניצולת שואה היה לי קשה להיפרד מכל חפציי, שוב חזר אלי הפחד מלאבד את הכל. הרגשתי שהמעט שיש לי נגזל ממני". כיום היא שוכרת דירה עם שתי בנותיה, שאחת מהן נכה ב-100%.
"אני מקבלת המון תרופות שעולות המון כסף ויש חודשים שלמים שאני פשוט לא לוקחת אותן. כבר שמונה שנים שאני בלי שיניים כי אין לי כסף להשתלות. אני לא רוצה לחיות מנדבות. אני רוצה לעבוד אבל אף אחד לא רוצה להעסיק אותי", מספרת אלפר שאת זמנה מקדישה להתנדבות בעמותת "עמך" שם היא מסייעת לניצולים נוספים להתמודד עם הטראומה שחקקה בהם השואה.
"במיוחד ביום השואה, כל הזיכרונות באים יחדיו. עד היום אני מפחדת מכל דפיקה בדלת. כל פעם שנוסע קרוב משפחה מתעוררת בי חרדה נוראית שלא ישוב. כל בן אדם חווה את הטראומה בצורה אחרת, אבל זה אף פעם לא נמחק. אני חיה את השואה כל יום מחדש. לא הייתה לי ילדות והזקנה זה רק זיכרונות, נשארתי רק עם הפחדים וכל מלחמה שעברתי בישראל רק הגבירה אותם. כל רעש קטן מזכיר לי את ההפצצות שחוויתי כילדה ואני מתחבאת מתחת למיטה. הכול מתאסף עד שנוצרת מועקה אדירה. לפעמים אני מתעוררת מסיוטים בלילה שהנה שוב, עליי לארוז את כל מטלטלי ולהתחיל לנדוד. יש המון ניצולים במצב שלי וזה לא הוגן. לקחו לי את כל היקר לי, אבל אי אפשר לקחת ממני את צלם האנוש, לא מגיע לאף אחד זקנה כזאת. נולדתי כבן אדם ואני רוצה למות כבן אדם".
תגובות