הסערה סביב ניסיונו של משה סילמן להצית את עצמו ממשיכה. אתמול פרסמנו ב"דיבור ישיר", ערוץ הדעות של mako, שני טורי דעה. יובל בן-עמי תיאר בטורו "כולנו משה סילמן" את ההשפעה של סילמן על המשך המחאה החברתית; ואילו קובי אריאלי, תחת הכותרת "המחאה החברתית שרפה את משה סילמן", האשים דווקא את אנשי המחאה הצעירים בכך ששתלו תקוות שווא בסילמן ושכמותו. הטורים עוררו סערה, בעקבותיה רואיינו השניים הבוקר בתכנית של רינה מצליח ב"רדיו ללא הפסקה".
קובי אריאלי: "המאבק שלי נגד המחאה – והוא מאבק, אני אויב של המחאה משנה שעברה, זה דבר שמוציא אותי משלוותי ומוציא אותי מדעתי. אגב, מאז פרסמתי את המאמר הזה ב-mako, וזה מצטרף למאמרים קודמים שלי ולדיבורים בגלי צה"ל, אני מוגדר אויב המחאה".
רינה מצליח: "ואתה נהנה מזה".
אריאלי: "זאת לא המילה, נהנה מזה. אני אוהב שיש לי תשומת לב אבל אני נפעם מחוסר היכולת של אנשים לשמוע דעה אחרת".
מצליח: "אפשר לשמוע ולא להסכים. יכול להיות שכל האנשים פשוט לא מסכימים איתך".
אריאלי: "מיד בסיום התכנית אשלח לך לטלפון האישי הודעות טוויטר אודותיי – תצילנה אוזנייך".
יש או אין מחאה?
"כשיש אי צדק, זה אי צדק". רינה מצליח | צילום: אייל לנדסמןאריאלי: "אני חושב שאין באמת מחאה, כי אין באמת צורך במחאה כל כך גדולה. זו אחיזת עיניים. אנחנו נמצאים באיזו תקופת פייסבוק וטוויטר שבמסגרתה האופנה היא לצעוק על דברים, לצאת ביחד מחובקים לרחובות להגיד משהו. אני כבר שנה וחצי מנסה להבין מה זה המשהו הזה. אין מצוקה, טובה הארץ מאוד מאוד. הסיפור האישי של משה סילמן הוא סיפור מאוד כואב ועצוב, כמותו יש הרבה בארץ. אני חושב שהחיבור שלו לכל הנושא של המחאה התל אביבית הוא כל כך לא הגון. מדובר בסיפור מצוקה אישי".
יובל בן-עמי: "קובי, אותי אתה לא מוציא אותי מדעתי. אני מצטער אם אתה מרגיש מותקף. אני לא חושב שהמטרה של המחאה הזאת היא להתווכח ולריב ולא לקבל ביקורת, ואנחנו צריכים להיות קשובים לביקורת שאנחנו שומעים. תקשיבו, כל יום בממוצע במדינת ישראל בעשור האחרון מתאבד משה סילמן, מתאבד אדם כתוצאה ממצוקה כלכלית. מר אריאלי מאשים אותנו כאילו אנחנו גוררים אדם מעבר לקצה".
אריאלי: "הסיפור של המעמד הזה של משה סילמן וחבריו אינו קשור לליבת המאבק החברתי בתל אביב".
מצליח: "למה אתה עושה הבחנה? כשיש אי צדק, זה אי צדק".
אריאלי: "הסיפור של משה סילמן הוא לא אי צדק. כשהצעירים בתל אביב יוצאים בעבור דירות בנות השגה ברוטשילד ובלפור..."
"כל יום בממוצע במדינת ישראל בעשור האחרון מתאבד אדם כתוצאה ממצוקה כלכלית". יובל בן-עמיבן-עמי: "במהלך חודשי החורף, הפעילים שהם חוד החנית של המאבק הזה היו כל הזמן עם אנשים שהם במסגרת ההגדרה של מר סילמן. הם היו במאהלים ואצל קבוצות מחאה בפריפריה. ההאשמה כאילו המחאה היא חיפוש אחרי דירות ברוטשילד ובלפור היא ממש עקרה. ככל שהמחאה היא מחאת דיור אנחנו צריכים פתרונות דיור בתוך הארץ, והם לא ניתנים לנו. מזה 14 שנה לא בונים דיור ציבורי. אנחנו מעמד הביניים סובלים מזה, אבל אנשים שנזרקים מדירות עמידר, אנשים כמו משה סילמן שצריכים לבחור אם להיות מת מהלך שאף אחד לא רואה אותו, או מת-מתאבד בביתו שאף אחד לא רואה אותו, לא המערכת, לא השיטה, לא מליצי היושר שלה, עבורם זה סיפור הרבה יותר עצוב".
מצליח: "אני ראיתי גם בקיץ שעבר ברוטשילד איך המחאה עברה מדפני ליף אל החבר'ה מבת ים, שכונות מצוקה בשולי תל אביב, שכונות מצוקה בערים אחרות, ובסוף זאת הייתה המחאה האמיתית, שכללה גם את זה אבל גם את זה".
אריאלי: "על המחאה הזאת אני חותם. המדינה היא טובה, אנחנו צריכים פיין-טיונינג. המדינה היא לא גמ"ח, היא לא לשכת תעסוקה".