עמנואל רוזן שנעצר בלוב: "פחדנו, אתה נמצא בידיים של אנשים ואין עם מי לדבר"

עמנואל רוזן על חורבות הארמון של קדאפי. "אפילו עם עצמי דיברתי אנגלית"

העיתונאי עמנואל רוזן נעצר ונחקר פעמיים בלוב. רוזן הגיע ללוב במסגרת סרט תיעודי שהוא מצלם על המדינה שאחרי עידן קדאפי. התלווה אליו צוות צילום ישראלי ויהודי לונדוני בשם רפאל לוזון שהיה בעבר ראש קהילת לוב. לוזון גורש מלוב ב-1967 והכוונה היתה לחזור לבית בו גדל בעיר בנגנזי.

"צילמנו המון חומרים לסרט, אבל מה שרגיש עבורם זה הקטע היהודי", מספר רוזן, "כשצילמנו את הארמון של קדאפי או ראיינו מורדים, הם היו מאד פתוחים והתראיינו בקלות. אבל כל פעם שצילמנו בבית כנסת, או ברובע היהודי בטריפולי או בבית של לוזון בבנגזי משהו קרה, שם היו בעיות". בפעם הראשונה עצרו אותם בטריפולי. "לקחו אותנו לבסיס צבאי שם נחקרנו ישירות על ידי השר לעניני מודיעין. כמובן שהקפדנו להגיד כל הזמן שאנחנו צוות צילום אירופי".

הפעם השניה היתה כבר מסובכת ומסוכנת הרבה יותר. בבנגזי, אחרי שצילמו את הבית בו גדל לוזון, נעצרו במחסום צבאי על ידי קבוצת חיילים ואזרחים. "עצרו אותנו במחסום, פרצו אלינו לאוטו, זרקו החוצה את כל הלובים שהיו איתנו, לקחו לנו את הטלפונים והובילו אותנו לבסיס מודיעין. החקירה עצמה לקחה ארבע שעות. כל הזמן נכנסו ויצאו ושאלו המון שאלות. בשתי החקירות הסכנה היתה שידעו מי אנחנו. כמובן שאסור היה שיידעו שאנחנו יהודים, ובטח שישראלים. הבעיה היתה שאין עם מי לדבר. אתה לבד, לא יכול לפנות לקונסוליה, או לשגרירות כי כמובן אין. בדיקה מדוקדקת יותר בדרכון שלי היתה מגלה להם שאני מבקר לא מעט בישראל. חוץ מזה שעליי אישית, בדיקת גוגל פשוטה יכולה לגלות שאני ישראלי".

פחדתם?

"היה חשש גדול, אתה נמצא בידיים של אנשים, לא יודע מה הרצונות שלהם, אתה לא מכיר אותם והם לא אותך. אין למי לפנות, אין עם מי ליצור קשר. השיטה היתה להיות נחמדים, להפגין ביטחון עצמי ולעשות מניפולציות ולקוות לטוב. בסופו של דבר הם הסכימו לשחרר אותנו רק אם נשאיר להם את המצלמה וחומרי הצילום. כמובן שסירבתי, שכנעתי אותם שנעתיק להם את החומר המצולם ונשאיר להם עותק. בפועל עשינו עותק רק למה שאנחנו רצינו".

"אם היו מגלים שאנחנו ישראלים, השמיים הם הגבול והם קודרים"

לרוזן דרכון צרפתי, וגם לשאר חברי צוות הצילום יש דרכון אירופי, אבל גם גילוי שהם יהודים, היה עלול לעשות צרות. "זה אמנם לא איראן ולא סעודיה, וגם לא מדינת איסלאם קיצונית", אומר רוזן, "אבל הטריד אותם מאד הקטע היהודי. הם לא מתים על יהודים והם נתפסים אצלהם כמי שבאים לקחת חזרה את בתיהם. למשל, ראיינו מקומי. שאלנו: 'מה אתה אומר על היהודים?' אמר שהוא ישמח אם יבואו כתיירים ויעשו עסקים, אבל הוא התייחס ליהודים מאירופה, מבחינתם ישראלים שותפים לכיבוש. בכלל זו מדינה באנרכיה. כל איזור נשלט על ידי גורמים אחרים וכל מערבי הוא מרגל פוטנציאלי עבורם, זה לא מקום שאתה מצלם ומסתובב חופשי".

לא פחדתם שיתגלה שאתם ישראלים?

"בוא נגיד שאם היו מגלים שאנחנו מישראל, הכל יכול להיות, השמיים הם הגבול והם קודרים. מבין הלובים היה רק אחד שידע שאנחנו מישראל. הוא הסתובב איתנו ושמר עלינו, אבל לא פחדנו שיגלה כי גם לו היה הרבה מה להסתיר. בינינו הקפדנו לדבר אנגלית שם, גם כשהיינו לבד. אפילו עם עצמי דיברתי אנגלית. כשחזרנו לארץ נפגשנו כל הצוות ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מדברים אנגלית".

"הביקור היה מתואם מצויין, אבל משהו שם השתבש"

אודי סגל, המפיק הראשי של "סומיוקו", חברת ההפקה של הסרט שצילם רוזן, דאג מישראל. "היינו בדאגה עמוקה. פתחנו פה חמ"ל ועשינו מה שאפשר היה לעשות מפה", הוא מספר, "בלילה הראשון פשוט לא ידענו איפה הם והכי חשוב בידי מי הם מוחזקים. אם בידי פורעי חוק, כנופיות או ארגון אחר. זה היה החשש הכבד. אבל קיבלנו כל מיני אינדקציות לכך שהם בידי השלטון המאורגן וזה קצת הרגיע אותנו. הביקור היה מאורגן מצויין ומתואם והכל, אבל משהו שם השתבש".