בזמן שמאות אלפי ישראלים התייסרנו בצום יום הכיפורים, או סתם מכך שאין מה לראות בטלוויזיה, באירופה לקחו רבבות צעירים את המחאה על מצבה הכלכלי המדרדר של היבשת לידיהם. במדריד נאספו בערב יום הכיפורים עשרות אלפים מפגינים והקיפו את הפרלמנט הספרדי בשרשרת אנושית. 22 עצורים וכ-40 פצועים גבה הערב הזה. ביוון, צעדו אלפים לעבר הפרלמנט באתונה, אירוע שגם הוא הסתיים עם פצועים.
קונטס התייחס לכך שבעוד שאלפי ספרדים התעמתו עם הממסד ביום שלישי, נדמה שמחאה הישראלית קיימת רק בפייסבוק. "העובדה שתנועת המחאה בכלל קיימת בישראל, למרות שהאיומים הביטחוניים שכל הזמן מנסים להנחית עלינו, היא נס בעייני", הוא אומר, "על הספרדים לא מאיימים עליהם בפצצה גרעינית בכל פעם שהם מנסים להרים את הראש. אצלנו, למרות הכל, בקיץ לצערי הרב היו מעל 30 ניסיונות של הצתה עצמית והגענו גם לכדי עימותים עם שוטרים. זאת אומרת, לא ישבנו בשקט. החגים משרים אווירה של סלחנות אבל המחאה בקיץ שעבר הוצתה חודש וחצי לאחר המחאה בספרד. אני מקווה שגם הפעם נלך בעקבותיהם".
אבל מי שהנהיגה את המחאה החברתית בישראל, דפני ליף, מסרבת להשוות בין המדינות. "הניסיון להסתכל על זה כאילו זה טורניר כדורגל בינלאומי רק מוזיל את מה שקורה כאן", היא אומרת, "גם אנחנו לא נוכל לשתוק לאורך זמן. אם באירופה הבעיה העיקרית היא האבטלה, אצלנו הבעיה שאנשים עובדים 12 שעות ביום ועדיין לא מצליחים לסגור את החודש. המשותף הוא שגם המשטר שלהם אינו גמיש ואינו פועל לטובת הכלל. צריך לזכור שכשלאנשים אין מה לאכול הם מוותרים על הבושה. זה מה שקורה ביוון למשל ואנחנו בלי שום ספק עלולים להגיע לשם".
סאל אמרגי, כתב העיתון הספרדי אל מונדו בישראל, מסביר כי המצב בישראל שונה בתכלית מזה שבספרד. "ארגוני העובדים בספרד הרבה יותר חזקים ומסודרים ולכן יש להם הרבה יותר כוח להניע את המחאה. בנוסף, ישראל לא הגיעה למימדי האבטלה הקיימים שם. ספרד עברה שינוי דרמטי מאוד של מעבר מהיר ממדינת רווחה המציעה תנאים מצוינים בעיקר לעובדים במגזר הציבורי והממשלתי, למצב קטסטרופלי של יותר מחמישים אחוזי אבטלה בקרב הצעירים וקיצוצים נרחבים שנעשים בעיקר במרחב הציבורי. הצעירים כבר לא רואים את האופק".
חשבון הנפש של דפני ליף
בזמן שהמחאה באירופה הכתה גלים, ישבו מנהיגי המחאה הישראלים פה בארץ ומצאו את ההזדמנות לעשות את חשבון הנפש שלהם. ליף מסרבת 'לחלק ציונים' למחאה, ובכל זאת מספרת שניצלה את יום כיפור להבין איפה בכל זאת כשלה המחאה.
"אני חושב שהיינו מנומסים מדי", מוסיף קונטס לדבריה, "לא במובן של אלימות, אלא בכך שהיינו יותר מדי ממלכתיים. בכל פעם שאמרנו דברים קשים מדי לאוזניים הישראליות כמו להציב אולטימטומים לראש הממשלה, לבקש מטרכטנברג להתפטר, מצאנו את עצמנו מורידים את הראש או מתנצלים. לדעתי היינו צריכים להיות הרבה יותר קשוחים".
תגובות