פרויקט הספורט של מרכז פרס לשלום ולחדשנות היה הראשון מסוגו בארץ. במרכז פרס זיהו לפני כשני עשורים את הפוטנציאל בספורט ככלי לחינוך לשלום ולחיים משותפים והחליטו להקים מיזם ספורטיבי ייחודי שבמרכזו כדורגל שונה מאוד מזה שאנו מכירים.
מאז ועד היום, הפרויקט יצר מאות קבוצות כדורגל "תאומות", יהודיות-ערביות וישראליות-פלסטיניות, שמשחקות יחד כקבוצה אחת עם אותם מדים. המפגשים האלו, שהחלו בהתחלה בחשש הדדי והמון תהיות, הפכו למשני חיים עבור ילדים וילדות רבים שהכירו לראשונה אנשים עם שפה אחרת ותרבות אחרת אך עם אותה מטרה משותפת. על הדרך הם גם למדו איך לתקשר על המגרש בלי מילים.
פרויקט הספורט של מרכז פרס: חלוצים בתנועה עולמית
"ספורט, בדגש על כדורגל, הוא דרך לחבר בין ילדים ובני נוער מרקע שונה", אומרת תמי (תמר) חי-שגיב, סמנכ"לית חינוך במרכז פרס. "מרכז פרס היה הגוף הראשון בישראל שהשתמש בספורט ככלי לשינוי חברתי וככלי לחינוך לשלום. האו"ם הכיר בספורט ככלי חינוכי לטובת פעילות שלום בשנת 2003 ואנחנו היינו שותפים להקמה של רשת ארגונים עולמיים לספורט ככלי חינוכי. למעשה היינו חלוצים בתנועה עולמית".
איך הכל התחיל?
"התחלנו את הפעילות ב-2002. יצרנו מודל של קהילות תאומות, קבוצות כדורגל ממגזרים שונים שנפגשות לפעילות משותפת. מאמנים ומאמנות מקומיים המקבלים הכשרה וליווי, מעבירים אימונים שבועיים לכל קבוצה בנפרד. אחת לחודש כולם נפגשים יחד על המגרש והקבוצות התאומות מתערבבות ומשחקות בהרכב מעורב. בסוף השנה מגיע אירוע השיא עם כל הקבוצות התאומות שנקרא מיני מונדיאל, ובו לוקחים חלק ראשי רשויות מקומיות, שחקני ושחקניות מליגת העל ושגרירים ושגרירות מכל העולם.
"מה שייחודי בפרויקט הוא שהקבוצות אינן משחקות אחת נגד השנייה אלא אחת עם השנייה. הצמד הראשון שלנו היו קבוצות משדרות ועיסאוויה בגילי יסודי. הם שיחקו לאורך כל השנה באותם מדים וראינו איך בכל מפגש חודשי הקשר ביניהם נבנה. אנחנו מתמלאות בגאווה כשאנחנו רואות גופים אחרים שבמהלך השנים למדו מאיתנו את מודל ההפעלה והיום מטמיעים אותו בפעילות השוטפת שלהם בארץ ובעולם".
"חשיבה סטראוטיפית ופחדים נמצאים בכל מקום"
נכון להיום, מרכז פרס מפעיל עשרות קבוצות כדורגל בלמעלה מ-35 ישובים. עד 2007 אף השתתפו בפרויקט ילדים וילדות מעזה. בתחילת הדרך, הפרויקט פעל בעיקר במסגרות בלתי פורמאליות בפריפריה, אך עם השנים הורחב גם לאזור המרכז וגם לעבודה עם עשרות בתי ספר ברחבי הארץ.
"התחלנו מהפריפריה החברתית והגאוגרפית בישובים בהם לא היו מסגרות אחה"צ או שלהורים לא הייתה אפשרות לממן אותן", אומרת חי-שגיב. "הרגשנו שאלו קהילות שפחות יוזמות מפגשים עם האחר. עם השנים התרחבנו גם לת"א, כ"ס ועוד ישובים במרכז. חשיבה סטראוטיפית ופחדים נמצאים בכל מקום וגם לילד או לילדה מרמת השרון אין הזדמנות להיפגש עם בני גילם מיישובים ערבים או פלסטינים.
"המפגשים האלה מאפשרים לראות את המשותף בין האוכלוסיות בלי להתעלם מהשוני. יש כאן גם אלמנט של העצמה מגדרית. יש לנו קבוצות כדורגל לילדות ולילדים ואנחנו משתדלות לשמור על איזון בין השניים".
פרויקט הכדורגל של מרכז פרס הפך לכלי הסברתי שמעביר ידע לארגונים בכל העולם. במהלך שנות פעילותו זכה בפרסים בינלאומיים ובהכרה וזכה לתמיכה של ההתאחדות לכדורגל בישראל, פיפ"א ו- UEFA וחברת אדידס שהפכה לשותפה אסטרטגית בפרויקט.
"אנחנו לא מנחיתים מאמנים ומאמנות מבחוץ. הצוות של הפרויקט מגיע מתוך הקהילות ומייצר עוד פרנסה בשותפות עם גופים שונים והרשויות המקומיות", מסבירה חי-שגיב. "אנחנו מזמינים את ההורים להצטרף לנסיעות וללוות את המשחקים. כאשר הקבוצות התאומות הן בתוך שטחי ישראל האירוח הוא הדדי או שהמשחק מתקיים במקום ניטראלי. כאשר אחת מהקבוצות היא פלסטינית, הקהילה הישראלית היא המארחת מכיוון שאנחנו לא לוקחים קבוצות מישראל לשטחי הגדה".
הכוח האדיר של הכדור
למרות שמדובר במשחק כדורגל, יש בו הרבה מעבר להבקעת גולים וניצחון. מתודות חינוכיות ייחודיות אשר פותחו על ידי מרכז פרס מיושמות בכל פעילות. "זו לא מסגרת תחרותית בה מחפשים את הכדורגלן הגדול הבא. הפרויקט הוא מסגרת חינוכית. לפני כל משחק יש שיחת פתיחה עם מאמן או מגשר שמנחה את השיח והילדים קובעים 3 חוקי כדורגל למשחק הוגן בלי כעס ומתח. השוערים מתחלפים אחרי כל גול, ברגע שמישהו מבקיע כולם מפרגנים במחיאות כפיים. אם יש שחקן או שחקנית חזקים הם ישחקו עבור שתי הקבוצות. ובקבוצות בהן בנים ובנות משחקים יחד הגול נחשב רק אם בן ובת נגעו בכדור לפני ההבקעה.
"אנחנו מייצרים תנאי פתיחה הרבה יותר הוגנים למשחק ובסופו יש שיחת סיכום בה ניתן ניקוד על עמידה בתנאי המשחק ההוגן. לפעמים הקבוצה שהפסידה על המגרש זוכה על הדרך ההגונה בה היא שיחקה".
באילו חששות והתנגדויות אתם נתקלים?
"חששות זו נקודת פתיחה גם בקרב הילדים והילדות וגם בקרב הצוות וההורים. הם רוצים לדעת את מי הם הולכים לפגוש איך ניתן יהיה להבין אחד את השני אם השפה שונה ומה יקרה אם יתפתח ריב על המגרש. אנחנו נותנים מקום ותשומת לב לחששות השונים ויורדים לשטח כדי לקיים אספות הורים. הליווי וההחזקה של הקהילות הם קריטיות להצלחת הפרויקט. לוקח זמן להוריד מגננות, זה תהליך שנבנה. בהתחלה הילדים יושבים במרוחק האחד מהשני אבל בסוף המפגש אי אפשר לדעת מי זה מי. זה הכוח האדיר של הכדור. הילדים מנסים לדבר ביניהם מסקרנות. אצל הבנות זה בדרך כלל קורה יותר מהר.
"יש לנו גם אימוני שפה שמעניקים להם אוצר מילים בסיסי בעברית וערבית כדי שיוכלו לתקשר על המגרש ומחוצה לו. שפה מפחיתה את האיום והמחשבה שמישהו מדבר עליך ברגע שאתה לא מבין אותו".
מה קורה בזמנים של לחימה או מתיחות ביטחונית?
"אנחנו לא חיים בוואקום ויש לנו אתגרים אבל רק הקורונה גרמה לנו להפסיק פעילות. שום מבצע או אירוע ביטחוני לא עצרו את הפרויקט כי זו הייתה הדרישה מהשטח. אנחנו לא גוף פוליטי, אנחנו נוגעים בדבר בסיסי שהוא לראות את האדם באשר הוא אדם ולהתכנס סביב מטרה משותפת. ספורט מאפשר בניית קשר ואמון. יש בו ערכים של כבוד הדדי, שיתוף פעולה, גיוון, הישגיות ותחרות בריאה.
"אנחנו משקיעים המון משאבים בכל ילד וילדה ומתארחים בכל מונדיאל משנת 2006, מלבד האחרון. הילדים נוסעים לחו"ל למחנות אימונים ולמשחקים וזוכים לפגוש דמויות מפתח שתומכות בפרויקט כמו מסי, רונלדיניו, רונאלדו הברזילאי, סמואל אטו, מוריניו, והנסיך וויליאם. זו התרגשות אדירה עבורם".
"הבנו שהם ילדים כמונו שרוצים לחיות"
בנוסף למסגרות אחה"צ, הפרויקט פועל בשיתוף משרד החינוך להכשרת מורים ומורות לחינוך גופני על מנת שיוכלו להשתמש במתודולוגיות של השיטה ובספורט ככלי לשינוי חברתי.
לדברי חי-שגיב, הפעילות לא נעשית קלה יותר עם השנים. "יש לנו שחקן נוסף במגרש והוא הרשתות החברתיות. הילדים חשופים להם מעבר למה ששמעו בבית וסופגים אווירה קיצונית וטעונה בפייק ניוז. המילה שלום או המחשבה על שלום מאוד מאתגרת בשנים האחרונות".
אחת מהערים בהן פעל הפרויקט של מרכז פרס לשלום שנים רבות היא קרית גת שהפכה מאז לאימפריית כדורגל נשים. מילי לוגסי (27) אחת מבוגרת הפרויקט בעיר, משרתת כיום כלוחמת בקבע במג"ב וממשיכה לשחק כדורגל בקבוצת הפועל ב"ש נשים בליגת העל.
"הייתי בערך בת 10 כשנחשפתי לפרויקט ולכדורגל נשים", היא מספרת. "הצטרפתי למ.ס. קרית גת בתקופה בה לא הייתה מודעות לכדורגל נשים. שיחקתי לאורך השנים עם קבוצות תאומות מבית צפאפא, עין רפא, חברון ויריחו. בהתחלה הרעיון של המפגש היה נשמע חריג. לא ידעתי מה זה לשחק עם שחקניות פלסטיניות כי זה לא היה משהו שהיה קיים בסביבה בה גדלתי. מהר מאוד הבנתי שכולנו בני אדם עם מטרה אחת. ברגע ששמים את אותם מדים אין הבדלים. ידענו לדבר דרך הספורט ובאנו לשתף פעולה וליהנות יחד. הפרויקט גם נתן לי יתרון כשהתגייסתי למג"ב כי זה חיל מגוון שיש בו בדואים, דרוזים וצ'רקסים. זה לא היה חדש לי ולא היה לי לרגע ספק שכולנו שווים".
מה היה קורה במפגשים עם הקבוצות התאומות?
"המפגש עם אוכלוסייה שונה אפשר לי להבין טוב יותר את הצד השני. כששיחקנו מול קבוצות מהשטחים שתמיד היו מתעכבות במעברים הבנו שהם ילדים כמונו שרוצים לחיות, להתקיים וליהנות מדברים פשוטים. גם ההורים שלנו, שאולי חיו בבועה נפתחו לעולם אחר דרך הפרויקט. אני זוכרת את אימא שלי יושבת עם אימהות ערביות ופלסטיניות מרקע מאוד שונה. אם לא נצליח להביא שלום דרך דיבורים אולי נצליח לעשות זאת דרך הספורט".
איך הגיבו בסביבתך הקרובה להשתתפות שלך בפרויקט?
"אני באה מבית שהמסר בו הוא שכולם שווים. לא חוויתי התנגדות במשפחה או מהחברים, להיפך, הרוב היו סקרנים ושאלו שאלות. נסענו עם השחקניות מהקבוצה התאומה למחנות אימונים בחו"ל וישנו יחד באותו חדר. בגיבוש השארנו הכל מאחור והצלחנו להתנתק. הבנו שמה שרואים דרך אמצעי התקשורת הוא לא מה שקיים במציאות. אנחנו עד היום מתקשרים בפייסבוק. כיום אני מרצה לפעמים בפני לוחמים על כדורגל נשים ועל הפרויקט של מרכז פרס וגאה לספר על זה.
"למדנו דרך הפרויקט שמעבר לניצחון גם הדרך חשובה ואיך לשחק בהגינות. מרכז פרס שלח אותי גם לקורס מדריכי כדורגל וזו הייתה סגירת מעגל בשבילי. החוויה הזאת תלווה אותי לכל החיים. אני מרגישה שזכיתי".
"כולם משתפים פעולה עם חיוך, אור בעיניים ואנרגיות גבוהות"
ענאן אבו סלמי (26) הוא סטודנט לרפואה מרמלה שאימן בפרויקט הספורט של מרכז פרס מגיל 15 ועד היום מגיע להתנדב במקום. כאדם שעסק כל חייו בספורט, ובכדורגל בפרט, ההזדמנות לאמן ילדים ולהנחיל את עקרונות המשחק ההוגן הייתה לדבריו דרך לעצב את החברה הישראלית.
"הייתי מעורב בפרויקטים של מרכז פרס בתור נער. קיבלתי מלגה ועברתי הכשרה מקצועית כדי להפוך למאמן ולתת מענה לכל דבר. אימנתי ילדים בכיתות ו' ו-ח' מרמלה ששיחקו עם ילדים מלוד. בהתחלה החיבור היה קר ומוזר והיו בו גבולות. אבל ככל שמפגשים המשותפים התרבו נוצרו שיתוף פעולה, כימיה והיכרות בין המשתתפים. הצלחנו לתקשר בזכות שפת הכדורגל. המחסומים פחתו ונוצר גיבוש. גם ההורים והמורים של הילדים מבית הספר היו מגיעים למשחקים, משתפים ועוזרים.
"הרצון הראשוני של השחקנים היה לנצח אבל לאט לאט הם למדו על המשחק ההוגן והכרטיס הירוק שניתן לשחקן ולקבוצה שמשחקים בהגינות".
מה היה הרגע שהכי זכור לך מהפרויקט?
"הרגע הכי מרגש היה אירוע המיני מונדיאל שקיימנו עם מעל ל-400 ילדים מכל הארץ ומכל המגזרים והדתות. לראות את כולם משתפים פעולה עם חיוך, אור בעיניים ואנרגיות גבוהות היה ממש קרנבל. זו התרומה היקרה של הפרויקט שאי אפשר לקנות בשום מחיר. הפרויקט הזה חיזק אצלי את הרצון להיות אדם לומד שתורם לחברה".
לדברי אבו סלמי, המהומות שהתרחשו בערים המשותפות לפני כשנתיים גרמו לו לחשוש שדברים שנבנו בעמל רב יכולים להיחרב בשניות, יחד עם זאת הוא עדיין מאמין שיש הרבה יותר משותף מאשר נבדל בין המגזרים השונים בארץ.
"רמלה ולוד דומות מאוד ובשתי הערים יש קושי משותף. הדור הצעיר יכול לחולל שינוי מהותי ולתת הזדמנות לילדים מכל המגזרים. אנחנו חייבים ליצור משמעות לחיים פה. כמי שמתמחה בקרדיולוגיה, החלום שלי הוא להציל חיים ואת זה אפשר לעשות גם ע"י בריאות וגם ע"י השכלה, תרבות וספורט.
"אומרים שטוב שכן קרוב מאח רחוק ואנחנו שכנים שחיים יחד. כשאהיה רופא אטפל ביהודים ואם אימא שלי תחלה יהודים יטפלו בה".
מה היית ממליץ לילדים ולהורים שמתלבטים אם לקחת חלק בפרויקט?
"הייתי ממליץ להם לקחת חלק בפרויקט. התפתחות אישית היא לא פחות חשובה מלימודים והישגים. אני מקווה מאוד שירבו מקומות כמו מרכז פרס שמעודד שותפות וגורם לאנשים להרגיש טוב עם עצמם".