המציאות בישראל השתנתה ברגע אחד בבוקר יום שבת ה-7.10. עבור תושבי עוטף עזה והדרום, הטלטלה הייתה גדולה עוד יותר. מאות אלפי תושבים נאלצו לעזוב את ביתם ולעבור למקום חדש שישמש עבורם בית לתקופה הקרובה. המרחק מהבית והניתוק משגרת היום יום הוא אתגר מתמשך ומורכב. אנשים רבים נמצאים באפלה בנוגע למקום עבודתם ומגוריהם בהמשך, משפחות עם ילדים מתמודדות שבועות ארוכים ללא מסגרת חינוכית. אבל אולי יותר מכולם, השפעות המלחמה וחוסר השגרה פוגעות בילדים עם מוגבלויות, שביום אחד נתלשו מהמסגרות הטיפוליות והחברתיות החשובות כל כך עבורם.
מתחילת המלחמה, מוסדות החינוך המיוחד נותרו סגורים ולא מאפשרים המשך טיפול בערים שנמצאות תחת אש. במהלך הפסקת האש הוחלט על חזרה הדרגתית בחלק מהמקומות, ועם התחדשות הלחימה נסגרו. המשמעות היא שלעשרות אלפי ילדים, מהדרום והצפון, שגרת הטיפולים נקטעה באחת.
עבור משפחות לילדים עם מוגבלויות ניתנה אפשרות להיות הראשונים להעתיק את מקום מגוריהם למקום בטוח ושקט יותר. המשפחות עזבו את ביתן כדי להעניק לילדים אפשרות לנהל שגרת חיים בטוחה עד כמה שניתן. אבל מהר מאוד השקט מהדי הפיצוצים והאזעקות התחלף בהתמודדות מסוג אחר, קשה לא פחות עבור אותם הורים לילדים עם צרכים מיוחדים.
המדריכות עטפו את אוריה בכל כך הרבה אהבה שהיא התמסרה אליהן מייד
ריקי המתגוררת בעוטף פונתה בתחילת המלחמה אל בית מלון בירושלים יחד עם בתה אוריה בת 9 המאובחנת עם אוטיזם בתפקוד נמוך. השבוע הראשון שלהן בירושלים היה קשה במיוחד. אוריה התקשתה להסתגל למצב החדש והייתה מנסה בכל דרך לברוח מהמלון שהיה ממוקם באזור הומה ומסוכן. גם השהות בחדר הקטן במלון עוררה התנגדויות חדשות לפעולות יום יומיות מצד אוריה. ריקי חיפשה מענה חינוכי וטיפולי עבור הילדה ומחלקת הרווחה בעיריית ירושלים הפנתה אותה למרכז הסיוע המיוחד שנפתח במרכז 'שלוה' עבור ילדי המפונים מצפון ומדרום.
לרגל המצב, הפך ארגון שלוה למרכז חירום לאומי והקים מרכז מיוחד להפגה, פנאי וטיפול בילדים עם מוגבלויות שפונו מיישובי הצפון והדרום ונותרו ללא קרקע יציבה ומסגרות טיפוליות. אל מרכז ההפגה, הפנאי והטיפול שבשלוה שבירושלים מגיעים בימים אלו עשרות ילדים עם מוגבלויות מאותם ערים ויישובים, שם הם מקבלים מגוון טיפולים פרטניים וקבוצתיים מותאמים עבורם וממשיכים את רצף הטיפול בהם. הילדים זוכים, בין היתר, לטיפולים הידרותרפיים בבריכה טיפולית מיוחדת הקיימת במקום וכן טיפולים בחדר סנוזלן הקיים במקום. בנוסף, הוקם מוקד חירום לתמיכה וסיוע ראשוני למאות מתושבי הדרום והצפון שלהם בן משפחה עם מוגבלות, המסייע בשיקומם באמצעות ליווי ותמיכה רגשית, מעגלי שיח ופעילויות נוספות.
"הרגשתי שהגענו לנחלה שלנו רק כשהגענו ל'שלוה'" מספרת ריקי. "המדריכות עטפו את אוריה בכל כך הרבה אהבה שהיא התמסרה אליהן מייד. מצידי, הרגשתי שהילדה שלי נמצאת במקום בטוח מכל הבחינות.
אחד הדברים הראשונים שאחת המדריכות הציעה הוא טיפול בבריכה הטיפולית במקום, משהו שלא ניסינו בעבר. כבר אחרי הטיפול הראשון ראיתי משהו אחר על הפנים של אוריה, ברגע אחד ההתנהגות שלה השתנתה לחלוטין."
קיבלנו כל מה שחלמנו עליו ויותר
איתי בן ה-4 מאשקלון, הסובל מאוטיזם בתפקוד גבוה, רגיל למתיחות הביטחונית באזור וכבר מכיר את קול האזעקות. למרות זאת, קולות הנפץ גורמים לו בכל פעם להיכנס לחרדה והוא מגיב בהתאם. ״איתי הוא ילד שקט וחייכן, אבל ברגע שהתחילו האזעקות הוא היה צועק בלי סוף״. מספרת אינה, אמו של איתי. ״אין לנו ממ"ד בבית וברגע שמתחילה האזעקה איתי מבין שצריך לצאת מהבית. במקרה שלו, זה יכול להיות מאוד מסוכן כי ברגע שיוצאים מהבית הוא עלול לברוח. אני יכולה להרגיש את המתח וחוסר השקט שהוא נמצא בהם כשנשמעים קולות פיצוצים או אזעקות. המחשבה לחזור בחזרה לאשקלון במצב הזה לא נותנת לי מנוח״.
"באשקלון, עד לרגע זה, מסגרות החינוך נפתחו במתכונת מצומצמת מאוד. ומוסדות החינוך המיוחד עדיין סגורים לגמרי. הגננת של איתי התקשרה אליי בשבוע הראשון וסיפרה שקיימת אפשרות לנסוע למלון בירושלים ולשהות שם עד שהמצב ירגע. כשהגענו לא תיארנו לעצמנו עד כמה נצליח להרגע.
איתי התקבל בשלוה עם המון חום ואהבה מצד הצוות. קיבלנו כל מה שחלמנו עליו ויותר. כשאני מספרת לאיתי בבוקר שאנחנו צריכים לעלות על האוטובוס לשלוה הוא קופץ מאושר מהמיטה וממהר להתארגן לבד, משהו שגם בזמן השגרה באשקלון היה קורה לעיתים רחוקות. היום יש לו סדר יום ופעילויות בלי הפסקה, אם הילד שלי מרגיש שהוא נמצא במקום בטוח, זה הכל בשבילי".
סיוע לנערות בסיכון
כחלק מתפקודו של הארגון בימים אלו כמרכז חירום לאומי, הארגון מסייע בימים אלו גם לכ-100 נערות בסיכון שפונו מיישוב בדרום ומעניק להן בית חם וסביבה יציבה ובטוחה. בנוסף, במקום נפתח מחדש, במתכונת מיוחדת, בית ספר אזורי מהעוטף אליו מגיעות עשרות בנות מידי יום ונהנות מסביבת לימודים בטוחה ונעימה.
מייסד ונשיא שלוה, קלמן סמואלס, מספר על ההחלטה המהירה לאמץ את כל אותם ילדים וילדות, תושבי העוטף: ״עם פרוץ המלחמה זיהינו את הקושי והמצוקה של ילדי הדרום עם מוגבלויות ושל הוריהם ונרתמנו על מנת לתת להם מענה טיפולי, רגשי וחברתי בכדי לאפשר להם להמשיך בדרך זו או אחרת את שגרת הטיפולים והחיים שלהם ולמנוע התדרדרות נוספת.
השליחות של שלוה בימים אלו היא להרחיב את הטיפולים והמעטפת שהיא מעניקה בימי שגרה לאלפי ילדים ונוער, לכל ילדי הדרום והצפון עם מוגבלות, אשר נקלעו למצב בלתי אפשרי ושגרת חייהם נקטעה באחת.
אנחנו כאן על מנת להחזיר את הילדים עם המוגבלות ואת משפחותיהם אל המסלול ולהעניק להם את הטיפולים והמעטפת שהם זקוקים לה כל כך״.