שנת 2014 הייתה שנת ספורט אדירה. ריאל מדריד חזרה מפיגור בתוספת הזמן כדי לזכות בצ'מפיונס ליג, גרמניה הביסה את ברזיל בדרך לזכייה מדהימה בגביע העולמי, סן אנטוניו המזדקנת זכתה באליפות ה-NBA ודיוויד בלאט לקח את מכבי תל אביב לזכייה ביורוליג בדרך לכיבוש קליבלנד. מרוב רגעים גדולים, שכחנו שמה שגורם לנו כל כך לאהוב ספורט זה דווקא הרגעים הקטנים, לכן החלטנו לבחור את עשרת הרגעים הקטנים-הכי-גדולים שעשו את שנת 2014 בספורט. חסר לכם רגע קטן-גדול ברשימה? כתבו לנו בתגובות.
סוארס חושף שיניים
לואיס אלברטו סוארס דיאס האורווגוואי הוא 181 ס"מ של כישרון צרוף לכבישת שערים. בעונה האחרונה שלו במדי ליברפול בפרמייר ליג האנגלית הוא כבש לא פחות מ-31 שערים והשווה את השיא של כל הזמנים. כולם ידעו שאם סוארס יהיה בכושר, הנבחרת התכולה תהיה מועמדת לגיטימית בהחלט לזכייה במונדיאל האחרון, ואכן, במשחק הראשון שהוא שיחק הוא כבש צמד שהוביל לניצחון 1:2 על אנגליה. במשחק השני נגד איטליה, סוארז החליט לנשנש את הכתף של הבלם קייליני. אורוגוואי אמנם ניצחה את המשחק הזה אבל הנשיכה ההזויה עלתה לסוארס בהרחקה לתשעה משחקים מכל המסגרות.
אוסקר רץ להביא את הכדור
כל מי שצפה בחצי גמר המונדיאל האחרון לא ישכח את המשחק הזה לעולם. בדקה ה-79 גרמניה כבר הובילה 0:7 על ברזיל ההמומה, שמעולם לא ספגה כל כך הרבה שערים, בטח לא בבית, בטח לא במעמד כזה. הגרמנים היו קרובים להבקיע את השמיני, אבל בדקה ה-90 היה זה דווקא אוסקר הברזילאי שהצליח לכבוש ולהקטין את ההשפלה ל-1:7. אוסקר, אולי מהרגל, אולי מאמונה עיוורת לא ברורה שעדיין ניתן לעשות משהו במשחק הזה, רץ לרשת כדי להביא במהירות את הכדור חזרה לקו האמצע והחזיר פרומיל של כבוד לנבחרת המוכה שלו.
הלחישה של שמעון
זה לא סוד שההנהלה של מכבי תל אביב דנה בפיטוריו של המאמן דיויד בלאט אחרי שרשרת הפסדים קשה. השיא הגיע אחרי הפסד משפיל להפועל תל אביב החלשה. האמונה הרווחת דיברה על כך שבמידה והצהובים יפסידו את משחק הבית לאילת, בלאט ישלם את המחיר ויעזוב. הלחץ השפיע – וברבע הראשון אילת כבר הובילה 8:23. בטלוויזיה כבר התחילו להספיד את בלאט, אלא שאז הפרשן פיני גרשון זיהה שהיו"ר הנצחי שמעון מזרחי ניגש לדיוויד בלאט ולוחש לו להכניס את גיא פניני, שעד אותו משחק לא ממש השתלב בקבוצה וקלע בערך 3 נקודות למשחק. בלאט הקשיב לעצה של יו"ר המחלקה, הכניס את פניני – וזה האחרון הוביל את הצהובים לקאמבק ענק תוך כדי שהוא קולע 22 נקודות ומציג מלחמה גדולה על הפרקט. בסוף העונה הוא כבר הניף את גביע אירופה במילאנו, ובלאט הפך למאמן של לברון.
התפיסה של בקהאם
הרגע הטרי ביותר ברשימה הוא גם אחד הטהורים ביותר מבחינה ספורטיבית. אודל בקהאם ג'וניור (אין שום קשר לבקהאם ההוא) מהניו יורק ג'ייאנטס הצליח לתפוס מסירה בלתי אפשרית שנשלחה אליו מאיליי מנינג. כמה בלתי אפשרית? הכדור יצא מהיד של מנינג במהירות של 57 קמ"ש, הגיע לגובה של 9 מטרים מעל הידיים של השחקנים, ואז נע מרחק של 55 יארדים (כ-50 מטר) בדרכו לצאת מהמגרש. אלא שאז התעופף לו בקהאם והצליח לתפוס את הכדור ולעצור אותו תוך 0.2 שניות, כשהוא מצליח לתפוס עם שלוש אצבעות (האצבע המורה, האמצעית והאגודל) משקל שמשתווה ל-5 קילו בתעופה – וקובע טאץ' דאון לטובת קבוצתו. כבר בריפליי השדרנים הכתירו את התפיסה הזאת הקבוצה שלו הפסידה בסוף, אבל בשביל רגעים קטנים כאלה בהם הגוף מתעלה על המציאות, אנחנו אוהבים ספורט.
אפילו ביבי נפרד מהאגדה החיה
דמיינו לכם שהחלוץ הכי גדול בתולדות הפועל תל אביב נאלץ לערוך את משחק הפרישה שלו דווקא באצטדיון טדי מול אוהדי בית"ר ירושלים. דמיינו שהוא כובש שער במשחק הזה, בדרך לניצחון גדול של קבוצתו. דמיינו שאוהדי בית"ר עומדים בסיום ומוחאים לו כפיים ושרים לו שירי הלל. ככה בדיוק הסתיימה הקריירה של דרק ג'יטר, אגדה אמריקנית מודרנית, ששיחק במדי הניו יורק יאנקיז משנת 1995 ועד היום, זכה עם הקבוצה ב-5 אליפויות והוא שיאן המועדון בהופעות, חבטות והוא אחד מארבעת השחקנים היחידים בתולדות המשחק שרשם יותר מ-1,000 משחקים בהם רשם לפחות שתי חבטות. את משחק הפרידה שלו הוא ערך דווקא באצטדיון פאנווי מול היריבה הגדולה ביותר של היאנקיז – הבוסטון רד סוקס, ניצח, וזכה לתשואות מהקהל המקומי הקנאי. דווקא בעיר בה ג'יטר רשם את כל השיאים שלו, בניו יורק, נאם באותו זמן אחד בנימין נתניהו, ובחר לתת לשחקן הפורש מתנה קטנה בכך שהוא השווה אותו לרפובליקה האיסלמית של אירן. "להגיד שבאירן לא מתעסקים בטרור", אמר נתניהו בציניות, "זה כמו להגיד שדרק ג'יטר לא שיחק בעמדת השורט סטופ". ביבי יכול היה להשתמש בשם מוכר יותר לאוזן הישראלית - כמו מייקל ג'ורדן, קובי בראיינט או שאקיל אוניל – אבל מי שהיה באותם ימים בניו יורק ידע שהאומה האמריקנית יודעת איך להיפרד מגיבורי הספורט שלה. ותגידו מה שתגידו על ביבי, הוא יודע איך לנאום לאומה מול אמריקנים.
פליטת הפה של מירקה פדרר
אין ספק שרוג'ר פדרר הוא הטניסאי הגדול בכל הזמנים. יש שיטענו שהוא הספורטאי הגדול בהיסטוריה. יש סיכוי שזה נכון. חלק מגדולתו של פדרר טמונה בעובדה שהוא נתן לספורט הכי "פרווה" שיש הילה של מצוינות והערצה ששמורים בדרך כלל לענפים צבעוניים יותר מהספורט הלבן. הוא מיעט להראות רגשות, שמר על חיוך מנומס גם בהפסדים ותמיד ידע לפרגן ליריבים מרים, גם כשאלה יכלו לו. ולכן אחד הרגעים הכי בולטים השנה בעולם הטניס בכלל לא קשור למשחק עצמו (למרות שפדרר עצמו זכה השנה בגביע דיוויס, התואר האחרון שהוא עדיין לא זכה בו). זה היה הרגע במשחק בטורניר המאסטרס בין פדרר לבן ארצו וואורינקה, כאשר מירקה פדרר, אשתו של, צעקה "קריי בייבי" (בכיין, בשוויצרית מדוברת) – העניין זכה לכיסוי משמעותי, אולי אפילו מוגזם, שסדק קצת את התדמית הנקייה של פדרר, ושל הענף בכלל. ומאידך, סך הכל צעקה של בן משפחה, אפילו לא קללה, איך אפשר להשוות את זה לאלימות המילולית והפיזית שיש אצלנו בכדורגל מדי שבוע? בעצם השאלה הזאת אנחנו יכולים להבין את גדולתו של פדרר, שצעקה עסיסית מהתא המשפחתי שלו עושה יותר רעש מפיצוץ של משחק העונה בישראל.
וירג'יל ואן דה פוט מוכיח שהוא ישראלי
אם השם וירג'יל ואן דה פוט לא אומר לכם הרבה, זה בסדר, הוא סך הכל ייצג את ישראל באולימפיאדת החורף בענף הסקי. אם גם אתם לא מבינים איך יכול להיות גולש סקי אולימפי במדינה שאין בה ממש חורף, אתם בחברה טובה. ואן דה פוט בן ה-19 הוא בלגי שזכאי לאזרחות ישראלית בזכות אמו היהודיה, ולכן הוא נבחר לייצג את ישראל באולימפיאדת החורף בסוצ'י. הוא לא צריך לדעת איפה ישראל נמצאת במפה, ובטח שהוא לא צריך להיות לדעת את השפה העברית כדי לייצג את המדינה. בפועל, הוא עשה בדיוק מה שאנחנו מצפים מהספורטאים שלנו באולימפיאדות – הוא נפצע בחימום ולא השתתף באף תחרות. אם שר האוצר הבא של ישראל ירצה לשאול שוב "איפה הכסף?" אולי כדאי לו לבדוק למה יש לישראל בכלל "התאחדות סקי" ולמה היא מתוקצבת במאות אלפי שקלים.
אוהדי מיאמי היט הולכים הביתה
אין ספק שלקבוצה של השנים האחרונות של מיאמי יהיה מקום של כבוד בדברי הימים של ה-NBA. הקבוצה הגיעה ארבע פעמים ברציפות לגמר, וזכתה פעמיים בתואר. ובכל זאת, במהלך המשחק הרביעי בסדרת הגמר נגד סן אנטוניו, כאשר השעון מראה יותר מחמש דקות לסוף, אוהדי ההיט התחילו לעשות את דרכם הביתה, לא לפני שהם עשו בוז לקבוצה שלהם. מחיאות כפיים לקבוצה שתיכנס להיסטוריה? תשואות לשחקן הגדול בעולם שילבש כנראה את הגופיה שלהם בפעם האחרונה? אנחנו אוהבים להגיד שאין בישראל תרבות ספורט, אבל כנראה שאין דבר כזה גם בפלורידה.
המכשפה הסרבית נכשלת
זו הייתה אמורה להיות השנה של אתלטיקו מדריד. הקבוצה של דייגו סימאונה הציגה כדורגל משובח וזכתה באליפות ספרד לראשונה מזה 18 שנה, אבל הקולצ'ונרוס קיבלו הזדמנות לקנח עם קצפת ודובדבן גדול במיוחד – זכייה בגביע הצ'מפיונס ליג עם מפגש ראש בראש בגמר עם היריבה העירונית השנואה – ריאל מדריד. אלא ששבוע לפני המשחק הגדול נפצע דייגו קוסטה, אחד השחקנים החשובים ביותר של אתלטיקו. לאחר שהצוות הרפואי הרים ידיים, קוסטה החליט לעבור טיפול אלטרנטיבי – וטס לבלגרד כדי לעבור טיפול אצל מכשפה סרבית בשם מריאנה קובאצ'ביץ', שידועה בטיפולי הספורט המיוחדים שלה, עם שליית סוסים (או אם אתם מאמינים לגרסתו של יוסי בניון, מדובר בשלייה אנושית של אישה). אפילו הציניקנים הגדולים ביותר התרגשו מהרצון הבלתי רגיל של קוסטה לא להפסיד את המשחק החשוב, והם גם היו הראשונים לאכול את הכובע כשהם ראו אותו בהרכב הפותח של אתלטיקו בגמר, שלושה ימים אחרי הטיפול. אבל לא עברו עשר דקות משריקת הפתיחה למשחק, והכוכב הגדול לא יכל להמשיך ונאלץ לרדת מכר הדשא. ובכל זאת, אתלטיקו הרשימה, והובילה 0:1 רוב שלבי המשחק, עד שער השוויון של ראמוס, עמוק בתוך תוספת הזמן של המשחק. בהארכה הכוחות של המכשפה אזלו סופית, וריאל ניצחה 1:4 בדרך לגביע אירופה העשירי בתולדותיה.
הבן של טייריס רייס מחבק
הפרשנים רצו לזרוק את טייריס רייס הביתה כבר באמצע העונה. יש שאומרים שגם בצוות המקצועי כבר דיברו על האופציה הזאת בשלב מסוים. זה נגמר בכך שהרכז האמריקני נמוך הקומה הוליך את מכבי תל אביב לזכייה השישית בתולדותיה בגביע אירופה. בטקס קבלת גביע ה-MVP ניגש בנו של טייריס אל אבא שלו וחיבק אותו חזק, כיאה לאב חד-הורי שמגדל לבד את בנו בן ה-7. מספרים שכל מי שראה את הרגע הזה התרגש. טוב נו, אולי חוץ מאוהדי הפועל.