"הזיכרון הראשון שלי ממנו הוא משמירה משותפת לפני פסח, כשהיינו טירונים בבסיס שיזפון. עומדים בש"ג, רואים רכבים בדרך לחופשה באילת. שאלנו את עצמנו מה אנחנו עושים פה ואלכס אמר שאנחנו שם בדיוק בשביל שהאנשים האלה יוכלו לנסוע לאילת. הוא היה יותר בוגר מכולנו. הראשון בטירונות שדאג לארגן רהיטים לדירה של חייל בודד".
כך מתאר סא"ל נעמן הלר, מפקד גדוד 46 בחטיבת השריון 401, את חברו הטוב סמ"ר אלכסנדר (אלכס) בונימוביץ, לוחם באותו הגדוד שנהרג ביום הלחימה האחרון של מלחמת לבנון השנייה יחד עם כל צוות הטנק שלו. על אומץ ליבם הוענק לצוות צל"ש אלוף לאחר המלחמה.
נעמן ואלכס היו חברים קרובים, במשך שנה שלמה שירתו באותה המחלקה לאורך המסלול וקורס המפקדים. "הגענו כביכול מרקע שונה, אני קיבוצניק מהצפון והוא בן לעולים חדשים מנתניה", אומר סא"ל הלר. "בתיאוריה אולי אין מכנה משותף אבל אנחנו מצאנו המון במשותף".
"היינו חבורה של 4-5 חבר'ה", הוא ממשיך ומספר על החברות ביניהם. "הרבה פעמים במוצ"ש הייתי בא לישון אצלו כדי לקצר טווחים בהגעה מהצפון לבסיס שיזפון בצפון בימי ראשון בבוקר. ככה יצא לי גם להתחבר למשפחה ולחברים שלו מהבית".
אלכס נולד בשנת 1987 בבלארוס שבברית המועצות לשעבר. בילדותו עלתה המשפחה לארץ והתמקמה בנתניה, שם גדל.
"לא היה לו קל, כי הוא בא מסביבה שבה הוא היחיד שהתגייס לקרבי", מסביר חברו. "הוא הבין שהפטריוטיות שלו היא דבר לא שגרתי וזה עזר לו. הבין יותר מחיילים צעירים אחרים את חשיבות השירות הצבאי".
השיחה האחרונה עם אלכס
הלר מספר על אלכס שהיה אחד שלא מתפשר. החייל הכי מקצועי בפלוגה, התקשה לקבל את העובדה שלא כולם באותה המוטיבציה כמו שלו. "חודש לפני שהוא נהרג סיימנו את קורס המפקדים. הוא הלך לגדוד 46 ואני להיות מפקד בקורס מפקדי טנקים. זה היה חודש מוזר אבל הצלחנו לשמור על קשר".
אלכס כלל לא אמור היה להיכנס ללבנון מאחר והיה אחד הצעירים בגדוד אך חבריו מספרים שהיה נחוש לתרום את חלקו. כשהגדוד הצטרף ללחימה הוקם "כוח בניה" בפיקודו של רס"ן בניה ריין. סא"ל הלר מספר שאלכס התנדב לתפקיד הנהג ברגע שזה התפנה.
"אני זוכר את השיחה האחרונה שלנו", נזכר סא"ל הלר, "החלפנו חוויות על מה שקורה בגדוד והרצון שלו להיכנס ללחימה ולהשפיע למרות הזמן הקצר שלו בגדוד".
באתר "יזכור" נכתב כי לזכות כוח בניה נזקפו במלחמה שלושה חילוצים הירואיים. חילוץ נגמ"ש ועליו 8 לוחמים משטח השמדה של חיזבאללה, חילוץ פצועים מגדוד מילואים שנפגעו מאש כוחותינו וחילוץ מח"ט הנח"ל לאחר שרכבו עלה באש.
ב-12 באוגוסט 2006 בעת שיצאו למשימת חילוץ נוספת בגזרה המזרחית פגע בטנק טיל נ"ט מסוג קורנט ששיגר חיזבאללה. הצוות כולו נהרג: מפקד הטנק, רב-סרן בניה ריין, התותחן, סמל-ראשון אורי גרוסמן, והטען-קשר, סמל-ראשון אדם גורן ואלכס שהיה הנהג. "היום הקשה ביותר", נכתב בכותרות למחרת אותו יום לחימה בו נפל צוותו של אלכס, כשגם מסוק של צה"ל הופל בקרבות.
"הוא התעקש להשתתף בלחימה בכל תפקיד לו יידרש, ובמשך יותר משבוע ימים סייע יחד עם חברי הצוות להצלת פצועים רבים שנזקקו לעזרה", נכתב על אלכס בצל"ש האלוף. "במעשיו הפגין נחישות יוצאת דופן ורוח התנדבות".
ההודעה על מותו תפסה את סא"ל הלר על אוטובוס בדרך לשיזפון כשהוא מוביל את החיילים כמפקד. "זו הייתה נסיעה שלא נגמרת. מבפנים הייתי גמור, הגעתי לבסיס והמפקד שהכיר את הקשר שלי לאלכס ביקש ממני להתעלות מעל הקושי ואמר שעלינו להיות מלוכדים יחד עם החיילים".
לאורך השיחה מדגיש סא"ל נעמן הלר עד כמה דמותו של חברו אלכס הותירה אצלו חלל גדול. "הכרתי את אלכס שנה אחת ומאז עברו הרבה שנים, אבל זו היתה שנה כל כך אינטנסיבית שהיא מרגישה כמו הרבה יותר. כמג"ד אני מוצא את עצמי הרבה פעמים חושב מה אלכס היה אומר בדילמות וסיטואציות שונות. הוא מודל עבורי".
נעמן שהכיר היטב גם את בני משפחתו של אלכס שמר איתם על קשר בהזדמנויות שונות לאורך השנים וסגר מעגל כשמונה למפקד הגדוד בו שירת.
"אני בקשר טוב עם המשפחה, יש לי הערכה גדולה להורים על החוסן שהם מצליחים לשדר והחינוך שנתנו לאלכס ואחיו, לא סתם הוא היה בחור כזה מסור, רציני ופטריוט. איתם אני מרגיש כמובן בנוח אבל חמיצות גדולה שאני ואלכס עשינו את אותו מסלול והוא נהרג".
לשאלה עד לאיזו דרגה הוא מעריך שאלכס יכול היה להגיע השיב סא"ל הלר בביטחון רב. "אני רואה אותו כמישהו שהיה מגיע לכל הפחות לפקד על פלוגה. שנינו הימרנו שימשיך בצבא, הוא תמיד אמר 'כשאני אהיה מפקד אני רוצה לגרום לאנשים להשתפר ולהיות יותר מקצועיים'".
מזכרת אחת מאלכס מהווה עבור סא"ל הלר סוג של "מצפן ערכי". מסמך ה"אני מאמין" שניסח אלכס בזמן קורס המפקדים. בין היתר כתב בו אלכס:
"אדאג לחיילי בכל תחום יותר ממה שאדאג לעצמי. אני מאמין שברגע האמת לא אראה פחד וכי חיילי יסתערו וילכו אחרי בביטחון מלא ובעיניים עצמות. לא אחשוב פעמיים בעת הצורך לחרף את נפשי למען חיילי וחבריי ולמען הגנה על המולדת. כאשר אצטרך להעניש את חיילי אעניש רק במטרה ללמד תוך כדי פגיעה מנימלית בחופשות ובאזרחות".
חצי השמירה שהפכה למלאה
לקראת סיום השיחה אומר סא"ל הלר: "ברור שיש לי רצון להגיע רחוק בצבא גם בשבילו. הוא חלק מרכזי מהיותי מפקד ומאיך שאני מפקד. כמובן שעכשיו כשאני מפקד על הגדוד בו הוא היה לוחם זו סוג של סגירת מעגל, אבל גם בתפקידים הקודמים, הדמות שלו מלווה אותי תמיד".
טל בונימוביץ, אחיו של אלכס, סיפר על הקשר בין נעמן לאחיו מהזווית של המשפחה. "אני זוכר את המפגש הראשון עם נעמן. הייתי קטן, בן 5-6, הלכנו לבקר את סשה (כינויו של אלכס) בבסיס, הם יצאו והוא הכיר לנו אותו בתור החבר הכי טוב שלו מהטירונות".
על המשך הקשר לאחר נפילתו של אחיו סיפר טל: "אחרי שסשה נהרג נעמן הגיע מספר פעמים גם בשבעה וגם בהמשך, כל אזכרה וכל יום זיכרון יחד עם שני חברים והיו מספרים חוויות משותפות עם סשה".
"אחד הסיפורים שלהם שהכי זכורים לי", הוסיף האח טל, "הוא שנעמן היה צריך לעלות לשמירה וסשה התנדב להתחלק איתו. הוא שמר ראשון ונעמן בינתיים נרדם, לא הגיע להחליף אותו. אז סשה עשה את כל השמירה ואחר כך נעמן כעס שלא העיר אותו. סשה ענה: נראה לך שאעיר אותך? ככה הוא היה, מוכן לדאוג לחברים גם אם זה בא לפעמים על חשבונו".
על כך שנעמן הוא היום מג"ד 46 אמר טל: "מאוד שימח אותנו שנעמן בחר להמשיך בצבא כי בסוף לשניהם היתה אותה מטרה להיות מפקדים ולהגיע כמה שיותר רחוק, במיוחד שהוא מפקד על הגדוד בו שניהם היו כחיילים צעירים. אני בטוח שהיום הוא מעביר חלק מ'האני מאמין' של סשה, אני סומך עליו שהוא מגדל דור של מפקדים שיהיו ראויים לשרת את המדינה בחיל השריון".
