נשק (לא) קטלני

מאי 2010, שעת לילה מאוחרת. עשרות לוחמי שייטת 13 יושבים ספונים בבטן מסוקי הבלק הוק וטסים אל עבר "משט השלום" שעושה את דרכו מטורקיה לעזה. את גלי הים חוצה ארמדה של ספינות ועל סיפונן עוד כמה עשרות לוחמי קומנדו. הלוחמים דרוכים אך אינם חוששים מההשתלטות הצפויה; הם עשו זאת כבר פעמים רבות, בין אם על ספינות שהבריחו נשק או על ספינות של פעילים. הטייס המוביל מדווח על קשר עין והלוחמים מתכוננים לגלוש לספינות לאחר שהכינו את הנשק שקיבלו כדי להתמודד עם הפעילים על הספינה - רובי פיינטבול.

"גלוש", צועק המכונאי המוטס, והלוחמים יוצאים לעבר סיפון ה"מאווי מרמרה", הגדולה ביותר מבין הספינות, שעליה נמצא עיקר הפעילים. התגובה להגעתם מיידית – הפעילים מסתערים לכיוונם עם כל הבא ליד, סכינים, אלות, מטפים. הלוחמים שמנסים לטפס מהים נחסמים גם הם, ועל הספינה נותרת כמות קטנה של לוחמים מול יותר ממאה מתפרעים. אנשי השייטת שומרים על קור רוח ויורים לעבר המפגינים כדורי צבע. לא רק שזה לא עוזר, הצבע משלהב את היצרים. הלוחמים מתחילים להבין שמשהו בתכניות השתבש.

עדשת המצלמה קולטת זוג לוחמים שיורים באופן נואש כדורי צבע שלא עוצרים את המתפרעים. הלוחמים מבינים שהם עומדים בפני סכנת חיים, אין להם ברירה – האקדחים נשלפים וכדורים חיים נורים. בסופו של דבר המשימה הצליחה, אבל על הסיפון שוכבים תשעה הרוגים ועשרות פצועים.

אל הרג? אל תהיו בטוחים כל כך

מה שהתרחש על המרמרה משקף את הנשק החדש של המלחמה בעורף – נשק אל-הרג. בצבאות המערב, שמנסים להתמודד כבר יותר מעשור מול ארגוני גרילה וטרור, יש הבנה שהאויב משתמש במגינים אזרחיים, ובמידה שהאזרחים נפגעים כתוצאה מהתגובה – התמונות הקשות ישמשו לאחר מכן בלחימה התודעתית על מסכי הטלוויזיה. המשחק הזה של חתול ועכבר הוליד לא מעט פיתוחים של אמצעי אל-הרג שמטרתם, על פניו, פשוטה – לתת לצבא יכולת פעולה ותגובה מבלי לתת לארגוני הגרילה והטרור את הניצחון על דעת הקהל.

אמצעי אל-הרג שקיימים בעולם הם אקדחי הטייזר החשמליים, שנמצאים כיום בעיקר אצל לוחמים ביחידות מיוחדות, ואמצעים לשליחת גלי מיקרו, שצורבים את הגוף בעזרת יצירה של מוקדי חום ממוקדים. האמצעים האלה כואבים אך יעילים. לוחם קומנדו מיומן לא חייב לחסל מבוקש שמתנגד, הוא יכול לנטרל אותו ולהביאו לחקירה. מצד שני, האקדחים האלה מסוגלים גם להרוג: לא מזמן התפרסמה ידיעה על כך שלא פחות מ-500 אמריקאים נהרגו כתוצאה משימוש לא נכון בנשק החשמלי.

כלי נשק אל הרג נוספים שייכים לתחום האקוסטיקה – הם שולחים גלי קול ממוקדים להרחקת בני אדם. גם בצה"ל ניתן למצוא מכשירים שעובדים על אותו עיקרון, כשהידוע שבהם זה "הצעקה", שמופעל בתקופה האחרונה בהפגנות נגד הגדר. לאלה יש להוסיף אמצעים מסוגים שונים שפותחו בארה"ב ונועדו לסנוור את היריב.

גם בתחום המחקר והפיתוח ישנן לא מעט בשורות בתחום האמצעים הבלתי קטלניים. בין שלל האמצעים ניתן למצוא פרויקטים של מחלקת ה-SBIR במשרד ההגנה האמריקאי, שעוסקת בפיתוח מערכות נשק אל הרג. אחד מהם הוא מתקן שנועד לעורר גלי מוח שישנו לאדם את הרגשות, התחושה וההתנהגות. בתחום החשמל מפתחים כיום אמצעי שמשגר סילונים של חוטי מתכת שבאוויר הופכים לחוטי חשמל ומגיעים לטווח של 300 מטר. אמצעים נוספים שנבדקים שם כוללים חומרים כימיים שנועדו למשוך מזיקים לעבר חיילי האויב או צריבה של העור מקרני השמש.

אבל הכנסתו של נשק זה לשדה הקרב יצרה לא מעט דילמות בשטח. מצד אחד נראה שמדובר בפתרון הומניטרי לתרחישים של לחימה, מצד שני הפיתוחים הטכנולוגיים העלו לא מעט שאלות של מוסר שהמרכזית ביניהם היא עד כמה מוכנים ללכת רחוק באמצעים שמשפיעים לא פעם על נפשו של אדם.

במעבדות השונות ברחבי העולם שוקדים על אמצעים דמיוניים יותר, שפוגעים בחושים ולא בגוף. אחד מהם הוא ה"Shock Rounds" של חברת "SmartRounds" – קליע 18 מ"מ שברגע הפגיעה פולט גז נוזלי דחוס ולמעשה תוקף שלושה חושים: את חוש השמיעה כתוצאה מרעש של פיצוץ, את הראייה כתוצאה מהבזק עז וכמובן כאב מעוצמת הפגיעה של הקליע, שמשתקת אותך. לכדור, שמותאם לכלי נשק קיימים, יש סנסור שיודע מתי להאט את מהירות הקליע ובכך למנוע פגיעה קטלנית.

אמצעי אל הרג עתידני נוסף שמפותח בבמעבדות הטכנולוגיות של צבא ארה"ב נועד לבלבל את האויב ולהכניס אותו לסטרס: אשליות. הנשק הזה יוצר, באמצעים אופטיים, אפקטים של סאונד והסבה של אמצעים קיימים לשיוב מערכות מכ"ם, אשליות אצל האויב. אחד מאמצעי האשליה נקרא "קול אלוהים" – מטרתו להשפיע על נפש לוחמי האויב, כרגע באפגניסטן, ולגרום להם להאמין שאללה מדבר בתוך ראשם. אמצעים עתידניים אלו, בשילוב של לא מעט הרוגים, מעלים את שאלת המוסר.

למרות הכוונה הטובה לכאורה ישנם לא מעט מקרים שבהם כן נגרם נזק בלתי הפיך כמו אובדן שמיעה ושיווי משקל בהפעלת נשק אקוסטי, פגיעה בקצב הלב במקרים של שוק חשמלי ועוד. לכל זה יש להוסיף לא מעט מקרים שנגמרו במותו של אדם, וכן את קלות השימוש בנשק מסוג זה, שנובעת בגלל שמו הבלתי מחייב. 

חיילי צה"ל מאומנים להרוג – ונדרשים לא לעשות זאת

נשק אל הרג הגיח לתודעה העולמית בעיקר מאז כניסתה של ארה"ב למלחמה בעירק ואפגניסטן, וההתמודדות עם לחימה בתוך הערים. מדינת ישראל, לעומת זאת, מתמודדת עם הסוגיות הכרוכות בעימות בזירה אזרחית כבר יותר משלושה עשורים.

בארסנל של צה"ל נמצאים כמה אמצעים שכבר הפכו למפורסמים. חצצית והמכתזית הם הזכורים ביותר; החצצית היא משאית שנושאת מיכל גדול שמלא באבני חצץ קטנות אשר משוגרות לעבר המפגינים. המכתזית פועלת על אותו עיקרון, רק שבמקום אבנים משתמשים בצינור מים בלחץ גבוה. אמצעי זה לפיזור הפגנות היה קיים שנים רבות במשטרות ברחבי העולם, אבל בצה"ל משתמשים בו באופן שונה- המכתזית הצה"לית הפכה ל"בואש" הידוע לשמצה, שמפיץ חומר שמפיץ ריח רע במיוחד עד כדי בחילות והקאות ונדבק לגוף. מעטים האנשים המסוגלים לעמוד במים המצחינים האלה.

"מכיוון שהרבה מהעיסוק של הצבא בימינו הוא בתחום הבט"ש וכבר אין את ימי הלחימה של פעם, אנחנו נאלצים להשתמש יותר באמצעי אל הרג שמותרים מבחינה משפטית", מסביר רס"ן דוד פת, רמ"ד לוט"ר ומיוחדים בזרוע היבשה. "ככל שהלחימה היא יותר א-סימטרית ויש מולי אזרחים ולא לוחמים, אני משתמש בנשק הזה. אין לי מטרה להרוג אנשים, יש עדיפות לנטרל. ההגדרה היא שזה לא גורם לנזק בלתי הפיך".

אחת הבעיות בצה"ל ובצבאות העולם בכלל, היא שלוחמים מאומנים להרוג וזה עיסוקם, ופתאום המוות מחוץ לתחום. מפאת מורכבות הנושא יש בית ספרבבא"פ לכיש שעוסק בתחום האל-הרג. מלבד לאמצעים המוכרים לתקשורת, יש לא מעט אמצעי אל-הרג בצה"ל שנמצאים בפיתוח. "אנחנו מחפשים הרבה אפקטים חדשים, כאלה שלא מוכרים", אומר פת. "לא עוד גז, לא עוד הלם".

מה קורה בתחום הלחימה המבצעית?
"גם שם יש שימוש גובר באמצעים שמטרתם להרגיע ולנטרל את האובייקט. זה קיים בעיקר ביחידות המיוחדות שמבצעות מעצרים של חשודים. הן משתמשות באקדחי טייזר.  גם מה שהיה במרמרה. אני לא רואה את האמצעים האלה משולבים בקרבות בסגנון מלחמת לבנון השנייה, השטח לא מוכן לזה".

מבחינת צה"ל הנושא המוסרי הוא הראשון במעלה, ואין שום אינטרס לגרום נזק שלא נדרש. למרות זאת, גם לתקשורת יש שיקול גדול בכל הקשור לרכישה ולהפעלה של אמצעים. "היו לנו אמצעים שנפסלו רק בגלל הנראות שלהם, מה שנקרא 'אפקט ה-CNN'". דוגמה לדבריו של רס"ן פת ניתן למצוא בהצעה שקיבל צה"ל לרכוש תותח שלא יורה פגזים אבל יוצר את האפקט של הרעש והפיצוץ. התותח לא נרכש בסופו של דבר משום אי אפשר היה להסביר הימצאות של תותח בזירת לחימה אזרחית, אפילו אם אינו יורה פגזים.

מדינת ישראל נמצאת בין המובילים בתחום, ויש לא מעט חילופי מידע רלוונטיים עם צבאות זרים. "כל נושא האל הרג לא טופל הרבה מאוד שנים, מחוסר עניין. האביב הערבי ומקרים נוספים תרמו לקידום הנושא. אנחנו די בשורה הראשונה בנושא האל הרג. אני גם יכול לומר שצבאות העולם הרבה פחות הומניים מישראל, ולכן מתירים יותר נשק מסורתי. אצלנו המגבלות הרפואיות, המשפטיות והתקשורתיות הרבה יותר קשות מאשר בצבאות העולם, ולכן אנחנו, כמו יהודים טובים, יצירתיים יותר בתחום".

"הצלחה לא נמדדת בהרוגים"

"בכל העולם יש צבאות וגופי משטרה שמתמודדים עם אי שקט אזרחי, בין אם אוכלוסייה כבושה ובין אם אוכלוסייה שלך", מסביר יפתח שפיר, חוקר בכיר במכון למחקרים אסטרטגים. "ברור שבמאה ה-21 מקרים של הרג אזרחי הוא לא דבר שמתקבל. מעבר לשיקול ההומניטרי, ישנה חשיבות גם לשיקול האסטרטגי, שאומר שהמלחמות מתנהלות כיום בעיקר על תדמית באמצעי התקשורת".

למרות הרצון ההומניטרי או התדמיתי למנוע הרוגים ישנם לא מעט מקרים בהם הופעל נשק אל הרג ולמרות זאת אנשים איבדו את חייהם. מקרה מאוד מפורסם מישראל היה של מוסטפא תמימי, מפגין מבילעין. ב-11 בדצמבר 2011 נפגע תמימי ברימון גז שפגע לו בחזה והרג אותו – מה שיצר למדינת ישראל נזק תדמיתי אדיר ובכך בעצם החטיא את המטרה. מקרה מפורסם נוסף היה של משבר בני הערובה בתיאטרון במוסקבה, באוקטובר 2002. יחידת הקומנדו אלפא הזרימה לאולם נוסחה סודית של גז הרדמה כשהמטרה היא להרדים את המחבלים שהיו מצוידים בחגורות נפץ. יותר ממאה בני ערובה אבדו את חייהם כתוצאה משימוש לא נכון בגז.

"נכון, עובדתית אנשים כן נהרגים", ממשיך שפיר. "אבל הצלחה לא נמדדת בהרוגים כי אם בשאלה האם השגת את המטרה, אתה מפעיל נשק לצורך השגת מטרה. ההצלחות עד היום די מעורבות למרות שזה גם מאוד תלוי בסיטואציה שבה אתה נמצא וקשה מאוד להשוות בין המקרים השונים".

לגבי ההצלחות, ניתן למצוא לא מעט מקרים שבהם האמצעים הלא קטלניים אכן הצליחו לעשות שינוי. סמל בכיר מייקל שאיין, לוחם בצבא ארצות הברית, השתחרר לפני כשנה. באחת ההצבות שלו באפריקה יצא לו להפעיל מכשיר אקוסטי שמרכז גלי קול בכדי להרחיק גורמים עוינים. "הייתי חלק מכוח המשימה שהוצב סמוך לסומליה, והמטרה שלנו הייתה להרחיק את הפיראטים מספינות מטען", הוא מספר לנו בראיון טלפוני. "פעם היינו יורים מעל לחרטום ואם צריך גם על האנשים. באחד המקרים קיבלנו קריאת מצוקה והגענו לספינה הולנדית שהותקפה על ידי שלוש סירות קטנות. ירינו אליהם גלי קול שממש שיתקו אותם. תוך פחות מדקה הם התנדפו מהמקום, אפילו כדור אחד לא ירינו שם".

סוגיית השכן של הטרוריסט: לפעמים מותר לפגוע בחפים מפשע

בין אם בגלל הפעלה לא נכונה ובין אם כתוצאה מפיתוחים טכנולוגיים מרחיקי לכת, לא מעט שאלות של מוסר עלו בשנים האחרונות בהקשר לכלי נשק מהסוג הלא קטלני. נשק אל הרג פותח בכדי לנטרל אדם מבלי לגרום לו למוות, ומבלי לגרום לו פגיעה נפשית או רפואית בלתי הפיכה. למרות זאת – אנשים נהרגים. מנתוני מכון ל"טכנולוגיות אל הרג ביטחוניות" שבפנטגון עולה, למשל, שגורמים שהופעל נגדם נשק אקוסטי איבדו את יכולת השמיעה ובמקרים חמורים גם את שיווי המשקל.

כמו תמיד שאלת המוסר היא שיקול של כדאיות. הטכנולוגיה כיום מאפשרת לגרום למשל לפולס חשמלי ממכשיר הסלולרי אותו נושאים כולנו בתא שטח. הסיכון הוא שהפעלה של יכולת כזו יכולה לפגוע מלבד באובייקט גם באזרחים עם קוצבי לב ושלל מכשירים רפואיים. שאלת המחיר הניצבת בפני האוחז בנשק היא כזאת: האם אני מפעיל אמצעי כזה שיכול לפגוע באזרח תמים, אך מנגד אני יכול לנטרל אדם בעל מסוכנות גבוהה ולחסוך בחיי הלוחמים?

"אחד העקרונות בניהול מלחמות הוא הרצון להקטין את נזקי המלחמה", מסביר פרופ' אסא כשר. "למשל הפרדה בין אזרחים ללוחמים, מידתיות ועוד. העיקרון הזה נובע מעיקרון-על שאומר שתמיד עדיף השלום מהמלחמה, אבל אם כבר נקלענו למלחמה אזי צריך להקטין את נזקיה. אחת הדרכים להשגת מטרה זו הינה ההומניטריות, שמשמעותה שאמנם מותר לפגוע בחיילי האויב ואף להורגם, אבל צריך לעשות את זה באופן שלא גורם להם מוות בייסורים מיותרים. יש טעם מוסרי בפיתוח של נשק שלא הורג כי אם מנטרל. ואם אפשר להשתמש בנשק שמנטרל את הטרוריסט בלי לפגוע בשכן שלו זו האפשרות המועדפת. כמובן שלפעמים אין יכולת לפגוע בטרוריסט מבלי לפגוע בסביבתו, ואז אין ברירה אלא לעשות את זה".

לדעתו של פרופ' כשר יש ערך מוסרי גבוה בפיתוח ובהשקעה של נשקי אל הרג. "הרצון לפגוע בטרוריסט מבלי לפגוע בסביבתו אינו נובע מפחד מהנזק התדמיתי שפעולה כזו עלולה לגרום, אלא מרגש הומני. המוטיבציה העיקרית היא מוטיבציה מוסרית מובהקת. ככה זה בכל העולם, בין אם באפגניסטן או בעירק. כשמעורבת אוכלוסייה תמימה אז לפעמים אין ברירה וזו אכן בעיה קשה לפתרון".

לפרופ' כשר חשוב להבהיר שהדין הבין-לאומי מתיר פגיעה בחפים מפשע, כמובן במסגרת של תנאים ברורים שצריכים להתקיים. לדבריו, ככל שתגבר ההצלחה באמצעות נשק אל הרג, כך יגדל השימוש בנשק מסוג זה, והכל בהנחה שהדבר לא יפריע למאמץ המלחמתי.

האם המלחמה העתידית תיעשה בנשק אל הרג בלבד?
"אם חושבים לעתיד הרחוק, עיקר השימוש בנשק זה יישאר בתחום המשטרתי ופחות במישור הצבאי. אני חושב שאם נגיע למצב כזה שכולם כל כך בסדר ואף אחד לא יהרוג אז לאנשים יהיה מספיק שכל לא להשתמש בשום נשק".

הסיכוי למלחמות ללא הרוגים? אפסי

כל המומחים מסכימים שנשק אל הרג כנראה לא ידחוק את הנשק המסורתי משדה הקרב. כל עוד יש מלחמות ומאבקים יהיו גם הרוגים. "המין האנושי אלים מטבעו, וכשאתה משתמש באלימות אתה גם הורג, אין מה לעשות", אומר שפיר. פרופ' כשר מצדו חושב שהנשק הזה לא ייכנס לשדה הקרב בצורה נרחבת ויישאר בעיקר בתחומי אכיפת החוק. "הרוגים הם חלק מקונפליקט ולא נראה שהאדם מטבעו יכול להתחמק מזה".

נראה שבעולם עדיין לא התגבשה ביקורת משמעותית נגד השימוש באל-הרג, וזאת למרות הבעיות הקשות שהוא מייצר. משיחה עם חיילים קרביים ומהעדויות שרואים בשטח (כמו במקרה של תמימי), ניתן להבין שאותם לוחמים מרגישים כי ביכולתם להשתמש באמצעים לא קטלניים בצורה חופשית באופן יחסי – הרבה יותר מאשר שימוש בנשק חם – מה שגורם ללא מעט תאונות ומקרי מוות.

מעבר מהיר על כל אותם כלי נשק עתידניים, שמשחקים לאויב עם המוח, מעלה את הבעיה הקשה יותר, שלה, כך נדמה, עוד לא נמצאה תשובה: מי מוסמך לתת לבן אנוש לשחק במוחו של אדם אחר – ומתי עובר הגבול בין הגנה על הבית וניצחון בקרב, לבין אכזריות ומניפולציה במסווה של הומניות.

>> התקיפה באירן: איך ייראה היום שאחרי?