1972, עזה. אוטובוס צה"לי מיטלטל בדרכו להיאחזות החדשה נצרים, עמוק בתוך הרצועה. הכביש חדש ולא תמיד סלול, והנהג מתבלבל בדרך. מרצדס שחורה מבריקה מזהה את האוטובוס ומאיצה לכיוונו. בתוך האוטובוס יושבת להקת הנח"ל, המחזור של גידי גוב, אפרים שמיר וירדנה ארזי. הם היו אמורים לשיר אוטוטו את "שיר הרעות" ו"הפרוטה והירח" במחווה סנטימנטלית לפלמ"ח, אבל כרגע הם תקועים בין העיר עזה לדיר אל-בלח, כשצעיר עטוי כאפיה יוצא מהמרצדס לעבר הנהג. את הקלצ'ניקוב הוא משאיר במכונית.
"לאן אתם צריכים להגיע?", שואל הצעיר, "נצרים? אני אקח אתכם, סעו אחרי". האוטובוס מגיב בדממה. זו לא תקופה טובה ללכת לאיבוד בעזה. רק שנה קודם לכן נרצחו לא רחוק משם ילדי משפחת ארויו, בפיגוע שזעזע את המדינה והכניס את עזה לסחרור של אלימות, טרור ופעולות סיכול. בעקבותיו, עזה שינתה את פניה. הצעיר מזהה את החשש של יושבי האוטובוס, סוקר אותם אחד-אחד ומבחין בירדנה ארזי. הוא מתקרב אליה באיטיות ומוריד את הכאפיה. ירדנה מביטה בו חזרה מספר שניות, ולפתע מתחילה לצחוק. "זה בסדר", היא אומרת לנהג, "זה אלי שמיר, הוא היה איתי בצופים".
זו הייתה הפעם הראשונה שבה צה"ל הפעיל מסתערבים. השנה היא 1971, תורת לחימה מסודרת עוד לא הייתה, גם לא תקדים רלוונטי שאפשר ללמוד ממנו. יותר מזה: מרבית הצבא בכלל לא ידע על המיזם – גם לא חיילים יותר קרביים מגידי גוב ואפרים שמיר. ליחידה קראו "זיקיות". היא הורכבה מלוחמי סיירת, כולם דוברי ערבית, וממשתפי פעולה תושבי הרצועה. היום קוראים להם סיירת רימון, אבל אז היחידה נקראה בפשטות 5196, מספר אלי שמיר, המסתערב שהגיע הכי עמוק ברצועה: "פעלנו לפי הצורך ולמדנו מה אפשר לעשות רק דרך ניסיון". הצורך שהוא מדבר עליו היה הגנה על אנשי השב"כ ברצועה. "הבעיה הייתה שהמקורות שלהם התחילו לחסל אותם", מספר שמיר, "והם היו צריכים אבטחה. פעילות מבצעית עושה רעש – אי אפשר להסתובב עם רכזי שב"כ בג'יפים וקסדות. אז הרכזים היו יוצאים עם משתפי הפעולה למצוא את המחבלים, ואתה עומד שם איתם ושומר עליהם. מכאן התחיל כל הסיפור".
אה, ואחד מהקולגות גם ניסה להרוג אותי פעם
עוד לפני שגויס ליחידה, שמיר שרת במשך שנתיים כלוחם וכסמל בקרבות הקשים של התעלה בדרום, "ארץ המרדפים" במרכזו, "פתחלנד" בצפון. "בזמן שכל עם ישראל היה באופוריה אחרי ששת הימים, אנחנו למדנו בגבולות מה זה מלחמה. כל יום הרוג, כל ערב היתקלות. אחרי שאתה עובר דבר כזה, אתה שוכח לפחד. כעבור שנתיים, כשפירקו את הצוות, אמרו לי: 'אתה יודע ערבית, רד לעזה'. לא היה לי מושג במה מדובר, לקחתי את הכלבה שלי וירדתי לבסיס של סיירת חופים בחאן יונס".
בעזה הוא פגש את מאיר דגן, קצין בן 26 עם רגליים מרוסקות וראש מבעבע מרעיונות. דגן מצא דרכים מעניינות להפעיל את היחידה דוברת הערבית שישבה אצלו בבסיס. זמן קצר אחרי ששמיר הגיע אליה הוא החל לפרוח. בלילות היה יוצא למעצרים, בימים הסתובב לבד בשטח. הוא הסתובב בבגדים אזרחיים, קלצ'ניקוב בידו. ברשת הקשר קראו לו "האזרח". למעט קומץ קצינים ומסתערבים, איש מהחיילים לא ידע מה הוא עושה בשעות הארוכות שבהן נעדר מהבסיס. ערבית ידע מהבית, את הגינונים המקומיים סיגל תוך כדי תנועה, בלי קורס מודיעין ובלי הכנה מיוחדת. בגיל 20 מצא את עצמו שמיר בחלקה הסודי והממודר ביותר של פעילות צה"ל בעומק הרצועה.
"אחרי השבועיים הראשונים, שבהם הייתי רוב הזמן על אזרחי, הייתי צריך לחזור הביתה. עליתי על מדי א' ושמתי את הכומתה האדומה שלי. בדרך החוצה ראה אותי 'ישראל' – פלסטיני שנתפס ועבד איתנו. הוא הסתכל על הכומתה האדומה ונהיה לו כתם של שתן במכנסיים. הוא שמע סיפורים שהצנחנים הם חבורה של קיבוצניקים יתומים שלמדו מגיל צעיר איך לחסל ערבים. הם היו השותפים שלנו. אה, ואחד מהם אפילו ניסה להרוג אותי פעם".
'קח רימונים, תביא כדורים', ונסגר הסיפור
עד מהרה תפקידו של שמיר ביחידת המסתערבים של דגן החל להשתנות. פחות משימות אבטחה, יותר ויותר התערבבות בלב האוכלוסיה העזתית: "רימוני נפץ היו הבעיה הכי גדולה שלנו בעזה, ואחרי כמה מבצעי אבטחה, פנה אלי אחד הרכזים ואמר לי שיש איזה בדואי שסוחר בנשק. 'לך, תנסה לקנות ממנו תחמושת'. הלבישו אותי, נתנו לי מכשיר האזנה, הלכנו אל הבחור, מכרתי לו רימונים פגומים בתמורה לכדורים, ויצאתי משם".
ומה בדיוק אמרת לו? "שלום, יש לי רימונים למכור לך במחיר מבצע"?
"אני לא אומר שום דבר. אתה לא במועדון הספר הטוב, האנשים שאתה נפגש איתם, הם מפחדים ממך, הם לא מכירים אותך. השב"כ מביא ידיעות על כתובות של סוחרי נשק, אתה דופק להם בדלת, אומר לו 'קח רימונים, תביא כדורים', נסגר הסיפור".
השיטה של השב"כ הייתה פשוטה. כדי שהמחבלים בעזה יפסיקו לזרוק את הרימונים, חשבו, אולי כדאי שהרימונים יתפוצצו להם בפרצוף. "ואז קרה מקרה ברפיח, כשמחבל רצה לזרוק רימון על בדואי שהיה מסוכסך איתו, והרימון הפגום שלו התפוצץ עליו", מספר שמיר. "החברים והמשפחה של הבחור שהתפוצץ האשימו אותו שהרג את הבחור שלהם. בתגובה, הוא נשבע להם שהוא לא עשה את זה, שהוא התפוצץ לבד, וזה הביא אותם להבנה שיש בעיה עם הרימונים. אז הם התחילו לזרוק אותם עם חוטים כאלה, כמו יו-יו".
ההצלחה של המפגשים עם סוחרי הנשק והעבריינים בעזה לימדו את דגן ואת השב"כ שאפשר להתחזות באופן אקטיבי לפעילי טרור, ולא רק להסתוות בשטח."בעזה לא היה ארגון אחד מסודר ומוכר. הפעילות החבלנית עבדה בתאי טרור קטנים, כשאף אחד לא מכיר כמעט אף אחד אחר", מסביר שמיר. "התאים לפעמים לא ראו את המפקדים שלהם ובטח לא את המפקדים של הארגונים האחרים. והיו כל כך הרבה ארגונים, שכשהם לא נלחמו נגד צה"ל, הם נלחמו בינם לבין עצמם. זה נתן לנו מקום להשתחל פנימה".
צריך להיות אידיוט כדי להאמין שכוח אש פותר הכול
עד היום שמיר לא הסכים לדבר עם אף עיתונאי. הוא חשדן מטבעו וגם לאחר שהסכמנו על שיחה פנים אל פנים, הוא סירב לתת כתובת מדויקת. במקום זה, התגנב מאחורָי במקום שבו קבענו להיפגש והפתיע אותי בחשאי. רק מאוחר יותר סיפר שהסיבה שנהג כך היא "כדי שאוכל להכות ראשון אם צריך". בביתו הוא מחזיק את תעודת הזהות העזתית שניתנה לו לצורך התפקיד, וגם כמה תמונות, תמיד במדים, אף פעם לא מסוערב. מותו של דגן ופרשת אלאור אזריה הם אלו שדחפו אותו להיענות לבקשה להתראיין. "שום דבר לא נפתר בכוח, אפילו לא עזה בשנות השבעים", חוזר שמיר על המשפט הזה לאורך השיחה, "ואני אומר את זה כמי שמגיע מהצד של הכוח. גם דגן הבין את זה בסוף. צריך להיות אידיוט כדי להאמין שכוח אש זה מה שפותר דברים".
הפרספקטיבה של שמיר ייחודית. הוא הסתובב במשך שנה ברחובות עזה בתחפושת של מבוקש, למד איך פועלים ארגוני טרור ונהג כמותם, עשה עסקאות נשק, ישן בבארות, ערך משפטים ל"בוגדים" ואפילו גייס חוליות מחבלים ("כשאנשים רצו להירשם לאש"ף, הם היו באים אלי"). שמיר ראה מקרוב איך נולד טרור, אך גם הרגיש כמבוקש איך זה כשאוכלוסייה אזרחית מפסיקה לשתף איתך פעולה בזכות אישורי עבודה ושיפור התשתיות. "המחבלים שהיו אז בעזה, הקטע האידאולוגי בשבילם היה אקסטרה, הם קודם כל היו עבריינים מקצוענים. אנשים שמסתובבים עם נשק, לוקחים פרוטקשן ומגנים על האזור מעבריינים אחרים.
"רוצה להבין את הקשר של המבוקשים לעבריינות? יום אחד החלטנו, אחד הגששים הבדואים ואני, לפתוח דוכן פוּל ליד מחסום, בשביל הפועלים שיוצאים לעבודה בארבע לפנות בוקר. ידענו שאם לא נשלם פרוטקשן, המבוקשים יגיעו עד אלינו. פתחנו דוכן ומכרנו פול, עד שהגיעו שני המבוקשים שהמודיעין חיפש כבר שבועות והפכו עלינו את הדוכן. כמה דקות אחר כך, החבר'ה אספו אותם למעצר. התושבים בכלל לא ידעו שאנחנו קשורים. אני המשכתי למכור פול. תשמע, את המחבלים לא תוכל לשנות, הם עבריינים. אבל היחס של האוכלוסייה כלפיהם, ההגנה שמספקים להם, התמיכה – זה משהו מאוד גמיש, ואני חוויתי את זה ממש על בשרי".
שוקו ולחמניה בבונקר העזתי
בשלב מסוים דגן החליט להפוך את אלי שמיר למפקד גדול ברצועה, למבוקש נמלט, כדי שיוכל לזהות עבור צה"ל מקומות מסתור ומבוקשים אמיתיים. זה עבד כך: מבלי ליידע את הפיקוד, דגן הורה לאלי שמיר להתגנב לרצועה דרך הים, ושם אף רדף אחריו עם הג'יפ שלו. שמיר הצליח "לחמוק" לתוך מחנה פליטים לאחר שרכבו של דגן שקע בבוץ. שבוע קודם לכן, הופצה שמועה לפיה מפקד בכיר מלבנון אמור להגיע לעזה, מה שהניע את הפלסטינים להכין בונקר – הבונקר שבו שמיר שהה רוב שעות היום. "בלילות הסתובבנו, אני ועוד שני מסתערבים שהיו החוליה שלי והתנהגנו כמו מבוקשים", מספר שמיר.
איך מתנהגים מבוקשים?
"צריך להתנהג כמו עבריין. חוץ מסמים וזונות, עשינו הכול. אתה נכנס לבית, אומר לאישה להכין לך אוכל, וישן בחצר. אתה לא מדבר עם אף אחד, הם לא חברים שלך, לא הגעת לשם לעשות חברים".
אחרי שהתאקלם, שמיר נכנס לבית של אישה בדואית עם שני לוחמים מהזיקיות, האחד גשש בדואי והשני ממוצא אתיופי. הגשש ביקש מהאישה שתכין אוכל ל"מפקד הגדול" והשלושה התיישבו סביב השולחן. "פתאום היא מתקרבת אלינו, מסתכלת על הגשש ואומרת 'אתה ערבי', מסתכלת על האתיופי ואומרת 'אתה אולי', ולבסוף היא מסתכלת עלי ואומרת – "ואינתי יהודי איבן יהודי!".
מה עשית?
"קמתי והורדתי לה סטירה. שככה תדבר על מפקד אש"ף? תגיד שהוא יהודי? חזרנו לשבת והיא הגישה לנו אוכל. התפללנו והלכנו משם".
שמיר המשיך לענייניו. "אתה יוצר לעצמך שם. אתה רוצה שהאוכלוסייה תדבר עליך – בין היתר כדי לעצבן את המפקדים האחרים. פתאום מגיע מישהו חדש ומסתובב להם בשטח. במקרה ההוא, זה אפילו עבד". שמיר הוצג כמפקד לבנוני מטעם כוחות השחרור, ארגון טרור שהיה שייך לאש"ף, והשמועה על בואו הגיעה עד זיאד אל-חוסייני, המפקד המקומי של אותו הארגון. אל-חוסייני לא היה מרוצה מההתפתחות החדשה וחיפש את שמיר כדי לעשות סדר. הוא לא ידע מה מחכה לו. שמיר ומסתערב נוסף המתינו לאל-חוסייני, שהגיע ביחד עם שני עוזריו כדי לסגור חשבון, הפתיעו אותם ירו בהם. שני העוזרים חוסלו, אל-חוסייני הצליח לברוח וירד למחתרת.
"הוא התחפר עמוק ולי כבר כאבה הבטן מהאוכל בבונקר. הרכזים היו מבריחים לפרדס שוקו ולחמניות תוך כדי המבצע". שמיר חזר אמנם לבסיס, אבל שמו והסיפורים על אודותיו המשיכו לחיות בין העזתים. מעכשיו שמיר יכל לצאת לשטח בדמות שבנה. מפעם לפעם היה מגיח מהווילה של יחידת הזיקיות בעזה ויורד לשטח בדמותו כמפקד בכיר משורות אש"ף. והייתה לו, למפקד בכיר, פינה לסגור.
"הלכתי לאנשים שנפגעו מאל-חוסייני, אמרתי להם שיש עכשיו מפקד חדש ברצועה ושאני מחפש את אל-חוסייני כדי לסגור עניין. הם שמחו. כמה בחורים הצטרפו אלי והתחילו לעשות מה שביקשנו. הבאנו להם אקדחים ועשינו אימוני נשק במחתרת". אחרי כחודשיים של חיפושים אחר אל-חוסייני, התגלתה יום אחד גופתו. התברר שהוא התחבא במרתף ביתו של ראש עיריית עזה. אל-חוסייני, מפקד כוחות השחרור של פלסטין, בנו של המופתי של עזה, התאבד אם כן בירייה, כיוון שפחד שיוסגר לצה"ל על ידי מארחו. יש מפקד חדש לאש"ף ברצועה. קראו לו אלי שמיר.
כך פיניתי את צה"ל מהגזרה
הסכנה המוחשית ביותר נשקפה לשמיר מצד חיילי צה"ל דווקא, לא מהעזתים. "מהפלסטינים לא פחדתי, לא יודע למה, אולי כי הייתי כל הזמן דרוך מולם. הסכנה הייתה ללא ספק מול חיילי צה"ל". הפעם הראשונה הייתה כששמיר עשה את דרכו מהשטח בחזרה לבסיס. הוא הלך בפרדס, כשחייל שעבר במקום זיהה דמות חשודה, עם כאפיה ונשק אוטומטי, וירה לכיוונה. שמיר התחבא מתחת לשופל וראה את הכדורים שורקים מסביבו. "ברור שיכולתי להרים את הנשק ולתפור אותו", הוא אומר, "אבל מה הייתי אומר לאימא שלו? שהבן שלה מת בדו"צ? הלכתי אחרי התקרית למפקדים ואמרתי להם שמהיום איפה שאני עובד, אין יותר חיילי צה"ל. גמרנו".
וזאת לא הייתה הפעם היחידה. קבוצת חיילי נח"ל שהגיעה לבסיס של הזיקיות ועסקה בפעילות בט"ש, ביקשה באחד הימים משמיר להצטרף למבצע שלו ככוח מאבטח. הפיקוד הסכים והורה להם לאבטח מחנה פליטים בזמן שהוא יבצע שם עסקת נשק. שמיר תדרך את החיילים, הראה להם את גבולות הגזרה והלך להתחפש. הפעם הכיסוי שלו היה של מבוקש שמתחפש למפגר. הוא כיסה את עצמו בבוץ, לקח עגלה עם חמור ויצא לכיוון המחנה פליטים. "בדרך עוצרים אותי שני הנחלוואים שתדרכתי רק לפני כמה שעות. הצעיר יותר מבקש ממני תעודת זהות ומתחיל לחפש בעגלה. תוך רגע הוא מוצא את הקלצ'ניקוב ואת ארגז הרימון". החייל נעצר לרגע, הסתכל על שמיר, הרים את ראשו וצעק: "מחבל!". "קפצתי מהעגלה כששמעתי את הנחלוואי השני דורך את העוזי שלו. אמרתי לו 'יא נחלוואי מטומטם' וברחתי משם דרך אחת הגדרות, כשהפלסטינים מהמקום עוזרים לי". העסקה בוטלה ושמיר חזר מלוכלך ברגל לבסיס. להפתעתו, כשנכנס לחדר האוכל, ראה את שני החיילים צוחקים. "ניגשתי אל הצעיר והורדתי לו סטירה. ואחר כך הוא עוד הסביר לי שהסיבה היחידה שהוא לא ירה זה כי נראה לו מוזר שמבוקש ידע שהוא נחלוואי".
בחלוף הזמן, הפעילות התחילה לתת את אותותיה. בעזה נחרצו יותר ויותר סימנים, גם אם דקים, שהעידו על נוכחותו של כוח הרפאים הישראלי. "בהתחלה היינו מסתובבים עם מוניות שהיו לנו: היינו לוקחים אותן בערב, ומחזירים אחרי יומיים. זה היה מגוחך, ופעם אחת כשנסעתי בשוק עם אחת המוניות שלנו, שמעתי אנשים אומרים 'סיירת אל יהוד'. הם קלטו אותנו. אז אמרתי לדגן שאני צריך רכב משל עצמי. משה דיין שם 35,000 לירות וקנינו מרצדס שחורה, שהפכה לרכב הפרטי שלי". רק לימים הבינו שמיר וחבריו עד כמה היו קרובים להיתפס: "את הכביסה שלנו, החיילים, היו שולחים לחיט מקומי. הוא היה מחזיר את הבגדים מגוהצים ומוכנים, אבל מה, את כל השמות שהצליח לזהות מהפתקים, הוא רשם ותייק". ב-73', כאשר כוחות צה"ל פשטו על ביתו של החיט, הם מצאו שם אקדח ואת רשימת השמות של כל היחידה.
שמיר מקפיד לאורך כל הראיון שלא להשתמש במילה "חיסולים": יש לו התנגדות עקרונית. "אי אפשר להגיד 'חיסול' על אדם חמוש", הוא אומר. "לא ירינו בחפים מפשע, ואני באופן אישי כמעט שלא השתמשתי בנשק שלי. אני לא יכול להגיד לך מה קרה אצל אחרים, אבל לפי מה שאני יודע, בתקופה שלי, לא היו דברים שהתקרבו למה שכתבו עלינו בעיתונות". הוא מודה, עם זאת, שהוראות הפתיחה באש היו שונות מאוד בהשוואה להיום. "אם מישהו חמוש, יורים בו, לא שואלים שאלות. אם מישהו מסתובב בלילה אחרי שעות העוצר, גם יורים בו. אבל מכאן ועד לספר את הסיפורים שמספרים על סיירת רימון? כואב לי על המיתוס הנורא שנוצר סביב הדבר הזה. זה לא קשור למציאות. היו מקרים חריגים, ובכל פעם אנשים שנשפטו. בלי 'בצלם' ובלי שום דבר".
כשעזה סירבה לשתף פעולה עם הטרור
יום אחד נגמרו המבוקשים. או כמעט נגמרו. שנה וחצי אחרי שצה"ל והשב"כ גיבשו רשימה של מאות שמות, ירד מספרם לפחות מעשרה. ואז, מספר שמיר, "זה הפך למשהו אחר לגמרי. במקום המבוקשים, שפשוט נעלמו מהשטח, צצו לנו ילדים בני עשר". הם קראו להם חסמ"בות– ילדים ונערים שעד אז סייעו למחבלים, ואחרי שהם נלכדו או חוסלו, לקחו את המושכות והחלו לפעול נגד כוחות הביטחון. "כל אינתיפאדת הסכינים של הילדים בני ה-13 וה-15 שרואים פה היום, אנחנו ראינו את זה קורה בעזה. ומה שבעיקר אפיין את החסמ"בות האלה, הוא שהילדים לא היו מדברים בחקירות. כשעוד היו מבוקשים, היינו תופסים אחד ותוך כמה שעות הוא היה לוקח אותנו לכל הרשת. עם ילדים זה לא עובד ככה. העובדה היא שאף מלחמה לא נגמרת ברגע שמחסלים את כל המבוקשים, בשום מקום. ועזה לא הייתה שונה. היא באמת נעשתה שקטה להרבה זמן, אבל זה לא היה קורה בלי הפיתוח האזרחי שנעשה שם. האמת היא שזה מה שהכריע את הטרור באמת".
בלילות, בחצרות הבית ובפרדסים, יכול היה שמיר להקשיב לרחשי לבם של האזרחים, לראות את הדברים לרגע דרך העיניים שלהם. "בעזה תמיד היה מתח בין הפעילות הצבאית של ישראל לפעילות האזרחית. אבל אני זוכר שבמקומות שבהם עזרנו, באמצעות הממשל הצבאי – בתשתיות, בחינוך, אפילו בתמיכה נפשית – המחבלים כמעט שלא יכלו להסתובב. יצחק פונדק, המושל של עזה, היה נואם לתושבים על כך שהם אבק אדם ועליהם לגדול ולהתפתח. איך אני יודע שזה עזר? כי הייתי מחבל! הייתי מגיע בעצמי למקומות והיו טורקים לי את הדלת בפרצוף. לא רוצים לשתף פעולה. לא רוצים להסתבך, טוב לנו".
לנוכח כל אלה, שמיר מתעצבן במיוחד מהאופן שבו מגיבים בימים אלה לפרשת אלאור אזריה חלקים שונים בחברה הישראלית ובהנהגתה. "לוחם אמיתי, שהיה ביותר מהיתקלות אחת בחיים שלו, לא היה עושה דבר כזה", הוא אומר. "זה מוּנע מפחד ומחינוך לשנאה". שמיר נזכר בהקשר הזה בשבועות האחרונים שלו בעזה, בהיתקלות אחת – זו שאחריה החליט לחתוך משם. "התחילו לירות עלינו מאיזה בית ורצתי פנימה, לתוכו. כשנכנסתי לחדר, ראיתי ילד בן 12 יורה עלי צרור. עכשיו חייל, בהיתקלות הראשונה שלו, יחזיר אש גם על אמא שלו. אבל אני את עזה הכרתי, ואת הילדים האלה הכרתי, ומבחינתי לא היה עלי איוּם. רצתי אליו, נתתי לו מכה ולקחתי לו את הנשק. הוא שכב שם ובכה".
אחרי אותה היתקלות, נפגש שמיר בפעם הראשונה עם אריאל שרון, אז אלוף פיקוד דרום ואחד האחראים המרכזיים לרצועה. שרון כעס עליו שלא חיסל את הילד. "הוא אמר לי, 'הילד הזה יגדל להיות מבוקש'. אז אמרתי לו שכשהוא יגדל, נחסל אותו. בינתיים הוא ילד". התשובה של שמיר עוד יותר עצבנה שרון, והוא סטר לו מול חבריו הלוחמים, לא פחות. "אז הוצאתי את האישור המיוחד שהיה לי להסתובב על אזרחי וקרעתי אותו מול העיניים של שרון. אמרתי לו שנגמרו המסתערבים בעזה. מאז הפסקתי את הפעילות, ולמעשה כל פעילות ההסתערבות של הזיקיות בעזה נפסקה כמעט לחלוטין".
