בפסח הקרוב, לראשונה מזה עשור, לא יוטל סגר על השטחים. הפלסטינים יוכלו לנוע בחופשיות במהלך החג, פריבילגיה ממנה הם לא נהנו מאז הימים שלפני מבצע "חומת מגן" והפיגועים הקשים שקדמו לו. הסיבה? אין התרעות לפיגועים. המציאות הבטחונית הנוכחית לא מחייבת הסגר.
המציאות הזאת, כך מסכימים בצה"ל, הושגה בעיקר בעקבות שני מהלכים חשובים בעשור האחרון: גדר ההפרדה, ומבצע "חומת מגן" – המבצע שהתחיל ב-29 למרץ 2002 ובו צה"ל נכנס בכל כוחו לשטחי יהודה ושומרון על מנת למגר את הטרור. היום, עשר שנים אחרי הכניסה הקרקעית, המצב ההרתעתי שהושג נשמר – והשטחים יודעים שקט כמותו לא הורגש שם שנים. פעילות של גורמים עוינים עדיין רוחשת תחת פני השטח (בעיתון "במחנה" דווח שבשלושת החודשים האחרונים של 2012 נעצרו בשטחי הגדה למעלה מ-180 חשודים בהתארגנות וביצוע פעולות טרור) - אבל לפחות כלפי חוץ המצב ברור: אין פיגועים.
"המצב הצבאי כיום שונה לחלוטין מהתקופה שהביאה למבצע חומת מגן", אומר סא"ל במיל' יורם שוייצר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי וראש המחקר בנושא טרור ומלחמה בעצימות נמוכה. "זה לקח מעט זמן, האפקט לא היה מידי, אבל אל מול מה שאנחנו יודעים שהם (גורמי הטרור, ש.ל) תכננו, זאת הייתה הצלחה. המהלך הצבאי הביא לשינוי ההתקוממות המזויינת של הפלסטינים. בפרספקטיבה של היום אנחנו מבינים שהמבצע היה חיוני ואפקטיבי מבחינה צבאית".
סא"ל עמית ימין, היום קצין אג"ם של אוגדת איו"ש, היה בשנת 2002 סמג"ד בגדוד 101 של הצנחנים, ולקח חלק פעיל בקרבות. כשאנחנו חוזרים איתו לימים שלפני המבצע, הוא מספר על תחושה של "חייבים לעשות משהו" – משהו שהוא מעבר לפעילות הרגילה. תקיפה משמעותית של הטרור. "אין ספק שזה תקופה שלא הייתה פשוטה מבחינה מנטלית", נזכר סא"ל ימין. "אבל הייתה עשייה, מבצע רדף מבצע ופעילות רדפה פעילות. ככל שעבר הזמן אנחנו מוצאים את עצמנו נכנסים למבצעים קטנים, מחריפים את התגובה. הייתה הבנה ברמת הלוחמים שחייבים לעשות את הפעולה הזו וחייבים לגדוע את הטרור. אנחנו מאוד מאמינים בעצמנו וכן גם יש גאווה ותחושה מאוד חזקה שאנחנו הולכים להגן על הבית. יכולים, מאמינים ביכולת וגם בטוחים שהפעולה תהיה אפקטיבית".
יש פיגוע – יש מבצע
הכניסה לשטחי איו"ש התבצעה ב-29.3, אך תחילתו של מבצע "חומת מגן" הולכת למעשה כמעט שנתיים אחורה, אל יום רביעי, 27 בספטמבר 2000. סיור של צה"ל עולה אז על מטען בגבול רצועת עזה, ומהפיצוץ נהרג סמל דוד בירי, שהופך לחלל הראשון באינתיפאדת אל אקצה. יום לאחר מכן עולה אריאל שרון להר הבית, באקט שמבעיר את השטח ומוציא מאות פלסטינים זועמים לרחובות. האדמה מתחילה לרעוד ואירוע רודף אירוע: בספטמבר פרשת הילד מוחמד א-דורה ואירועי קבר יוסף, באוקטובר הלינץ' האכזרי בחיילי צה"ל ברמאללה. המהומות גולשות במהרה לתוך תחומי מדינת ישראל, והאזרחים מוצאים את עצמם תחת איומים בלתי פוסקים של זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, חסימת כבישים ואף ירי מקלעים לעבר ירושלים.
כישלון המאמצים המדיניים להרגעת השטח מביא את ערפאת להבנה שעליו לנצל את השטח ולהעצים את יוקרתו, והוא משחרר מבתי הכלא של הרשות אלפי אסירים, בהם אנשי חמאס וג'יהאד האסלאמי, ומעודד אותם לבצע פיגועים בתחומי ישראל.
בעוד סא"ל ימין מתמנה לסמג"ד 101 ופוגש בפעם הראשונה את שטחי יהודה ושומרון מקרוב, נפתחת שנת 2001 בהתלהטות נוספת. מחבלים מתאבדים מתפוצצים בנתניה, חדרה, עפולה, כפר סבא - ובאפריל אותה שנה יורים הפלסטינים את הקסאם הראשון לעבר העיר שדרות. בהמשך מזדעזעים אזרחי ישראל מהפיגוע הרצחני בדולפינריום תל אביב, שגובה 21 הרוגים, ומרצח השר רחבעם זאבי באוקטובר – שגורר כניסה מוגבלת של צה"ל לחלק מערי הגדה.
"באותה התקופה החלו המבצעים הגדולים של צה"ל בשטחי A", מספר ימין. "המבצע הגדול הראשון שלי היה במחנה הפליטים בלטה בשכם בסביבות פורים 2002. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנו שאנחנו לא הולכים לעוד מבצע, אלא לקרב. בשלב הראשון כיתרנו את המחנה ולאחר מכן נכנסנו. אז פיתחנו את של מעבר דרך קירות הבתים כדי לא להיחשף לסמטאות. היה לנו ברור שברגע האמת הן יהיו שטחי השמדה".
המבצע בבלטה היה סנונית ראשונה לרצף של מבצעים בשכונות העוטפות של ערי הגדה ובמחנות הפליטים, כשבתוך הצבא מתגבשת לאט לאט הבנה של סדר היום הביטחוני החדש: יש פיגוע - יש מבצע. בדרגי השטח, מספר ימין, זה גרר הרבה מאוד חוסר ודאות.
"את רוב המשימות קיבלנו באותו הרגע", הוא אומר. "היו אומרים לנו פתאום שצריך ללכת למבצע, ואז מבטלים את המשימה ואומרים שאפשר לצאת הביתה, ואז אני מקבל טלפון שהיה פיגוע בחדרה, ושוב ההוראה משתנה והולכים על משימה שנמשכת שבוע. זזנו מעיר לעיר וממבצע למבצע. הציוד של הגדוד נמצא ברמת הגולן, אבל אנחנו בשכם, ג'נין ומחנה דהיישה. היו הרבה שינויים. בסופו של דבר, המבצעים האלה הביאו אותנו לנקודת השיא די מוכנים בהקשר של הבנת המרחב, הבנת הסביבה, וגם מבחינה מנטלית. הפקנו הרבה לקחים ממבצע למבצע – צברנו ניסיון, נוצר לנו מאגר תודעתי ומנטלי אחר של הכרות עם הסביבה הזו".
הולכים להגן על הבית
הניסיון הרב שצוברים ימין וחייליו בשטח נדרש למבחן המציאות מהר משהם ציפו. בינואר 2002, אחרי תקופה קצרה בה היה נדמה שהשיח המדיני נושא פרי, מחסל צה"ל את המבוקש הבכיר של אותה תקופה, ראאד כרמי – וגורר שורת פיגועים אכזרית במיוחד, ששיאה במרץ השחור, חודש עקוב מדם בו היו לא פחות מ-17 פיגועים רצחניים. לכולם ברור כי הסבלנות הישראלית עומדת לפקוע.
"אני זוכר בעיקר את הפיגועים סביב המחסומים במרחב בנימין שנפגעו בהם לא מעט חיילים, וכמובן שהיו הרבה פיגועים על העורף", נזכר ימין. "היינו מאוד מרוכזים בהקשרים המשימתיים ופחות בהקשרים הרחבים, מתוך הבנה שהפעולות שאנחנו בעצמנו עושים בבירות הטרור הפלסטיניות ישפיעו בסוף על המציאות בישראל".
אלא שאז הגיע הפיגוע במלון פארק, והבהיר גם ללוחמים העייפים ביותר שמה שהיה עד עכשיו פשוט לא מספיק, ושנדרש כאן טיפול שורש מעמיק בקני הטרור בגדה. בערב ליל הסדר אותה שנה פוצץ עצמו מחמד עבד אלבאסט במלון פארק בנתניה, הרג 30 הרוגים ופצע 160 – ושלח את ממשלת ישראל לישיבת חירום, בסופה התקבלה ההחלטה לצאת למבצע רחב היקף שימגר את הטרור ביהודה ושומרון. לא עוד מבצעים פרטיים אלא מהלך כולל. רבים מבין מקבלי ההחלטות אמנם חששו מסיבוך מבצעי בערים הצפופות של הגדה, וגם הציבור השמיע קולות מחאה – אבל המהלך כבר התחיל להתגלגל. ימין הוקפץ עם חייליו.
"באמת בהתחלה ההערכות וההכנות לוו בלא מעט חששות, כל אחד יש לו את הפחד והדאגה שלו, אבל אחרי המבצע בבלטה הרגשתי שאנחנו כבר יודעים לאמוד את היכולות שלנו מול שלהם. הכנסנו את זה לפרופורציות יותר נכונות, ידענו איך זה הולך להיראות", אומר ימין. "התחושה הייתה שהולכים להגן על הבית".
בלוני גז באדמה
ימין וחייליו הגיעו לשטחי ההתארגנות באזור בית ליד, שם הבינו כי המשימה שעומדת בפניהם היא כיבוש העיר שכם יחד עם חטיבת גולני. החשש העיקרי בין הלוחמים היה מהסתבכות בקסבה של העיר שכם – מארג צפוף של רחובות וסמטאות שעל פי גורמי המודיעין החביא בתוכו אלפי חמושים פלסטינים המכירים את השטח היטב. נאסר באדווי, שפיקד על גדודי חללי אל-אקצה בעיר, צוטט בתחילת הקרב: "אנו מחכים לחיילי צה"ל שייצאו מהרכבים הממוגנים שלהם וילחמו איתנו פנים אל פנים על האדמה".
והם אכן באו, כשהם מתקדמים בזהירות אך בנחישות. "הכניסה הייתה יחסית חלקה, אבל בקסבה התמודדנו עם עמדות מבוצרות ועם מחבלים שאבטחו את הסמטאות", מספר ימין. "היו שם הרבה מטענים, ונכנסנו להיתקלויות. אני זוכר הרבה התמודדות עם מטענים שמבוססים על בלוני גז שקבורים בתוך האדמה. אתה מזהה אותם רק כשאתה מאוד קרוב, וזה היה מאוד מסוכן".
בשכם, לראשונה, מציגים לוחמי צה"ל שיטת התקדמות חדשה. הם נעים אל היעד דרך קירות הבתים, וכך בעצם מדלגים על כל המטענים והמארבים שהכינו להם הפלסטינים - ובדרך מותירים הרס רב ברחובות. במהלך הקרבות נתקלים החיילים בעיקר בתוך הבתים, ומדי פעם מבצעים לחימה מול עמדות מבוצרות של הפלסטינים. במקביל נעים לוחמי הנדסה ומנטרלים תחת אש את המטענים הרבים. על פי הערכות בשכם נהרגים מעל ל-70 חמושים. שאר החמושים מעדיפים להניח את הנשק.
"בסופו של דבר נכנסנו לשם בסד"כ גדול ועוצמה, וכנראה שזה מה שהכריע אותם", אומר ימין. "הם לא נלחמו עד המוות ורובם המכריע ביקשו להיכנע דרך ארגוני תאום שונים. בסיום הקרב אנחנו רואים אותם בעשרות ומאות כשהם יוצאים עם הידיים על הראש, וכלוחמים היה לנו ברור שהרמה שלהם נמוכה מזו של לוחם קרבי בצה"ל. גם כשראינו אותם הם לא נראו באמת לוחמים, פלנגות כאלה. אחרי שהם ראו את העוצמה ואת כמות הנפגעים שלהם הם העדיפו להיכנע".
חוץ מתחושת הניצחון, יצא ימין משכם גם עם לא מעט כאב. במהלך הקרב זיהה צלף צה"לי את אחד המ"פים, סרן אסף אסולין ז"ל, כחמוש פלסטיני, וירה לעברו קליע קטלני באירוע דו"צ קשה. "הנפילה של אסף זו חוויה מאוד קשה מבחינתי, והבשורה על המוות שלו הייתה לי מאוד לא פשוטה", הוא אומר. סרן אסולין ז"ל שהועלה לדרגת רס"ן אחרי מותו היה ההרוג היחיד של צה"ל בקרב על שכם.
לאחר שהקרב על שכם מסתיים מקבלים חיילי גדוד 101 פקודה לנוע לג'נין – קן צרעות מלא מחבלים, ועיר שמשכה תשומת לב בגלל שמועות שהפיצו הפלסטינים על טבח שנעשה בין גבולותיה. בקרב שהם לוקחים בו חלק משתתפים כוחות רבים, ביניהם גדוד 51 של חטיבת גולני, יחידות טנקים במילואים ושייטת 13. בחילופי האש הקשים, שנערכים במשך כשבוע, נהרגים כ-60 חמושים ותשתית הטרור בעיר מרוסקת - אבל המחיר כבד. 23 חיילי צה"ל נהרגים, 13 מהם חיילי מילואים שנהרגו כשעלו על מארב קטלני.
"היו שם הרבה מאוד גופות מוטלות שלא פונו, ואת הריח היה קשה לתאר במילים. המשימה שלנו שם הייתה לאתר את הגופות ולפנות אותם, כשהיינו חייבים כל הזמן לזכור שאולי הן ממולכדות. זו הייתה חוויה מאוד לא נעימה".
ואז הגיעה הגדר
חודש לאחר שהחל המבצע מכריזים בצה"ל על סיומו. החיילים הצעירים מחליפים חוויות מהקרב. נערכות שיחות עם המפקדים, ימין עצמו מרגיש סיפוק רב. "התחושות מאוד חזקות אחרי המבצע - מבינים את העוצמה של צה"ל, את המכה שהטרור קיבל. יש גאווה על זה שהצלחנו לעשות את זה", הוא אומר. "במקביל, המשכנו בעבודה וההתמודדות המשיכה. יש פיגועים על הצירים ועוד מספר חדירות. אני זוכר שכהגענו לחברון קצת אחרי המבצע ביצענו מעצר שכלל הפעלה של טנקים וירי פגזים על הבית. בהמשך המעצרים נראו אחרת וכבר לא היה צורך בהפעלה של אותם אמצעים כבדים".
חומת מגן מסתיים בהצלחה צבאית גדולה. צה"ל תופס כמויות אדירות של נשק ומשמיד לא מעט מעבדות נפץ. מבחינה מעשית, הרשות הפלסטינית חדלה מלהתקיים והצבא חזר לפעול באופן אינטנסיבי בערי הגדה.
הדבר החשוב ביותר אולי שהמבצע השיג הוא ההרתעה – צה"ל הוכיח לפלסטינים למה הוא מסוגל. יורם שוייצר: "הכניסה של כוחות לתוך הערים הפלסטיניות בכוח רב, הנוכחות של חיילים, הלחימה, ההגעה לאנשי החמאס ג'יהאד ופת"ח שממש מריחים את החיילים שלנו ולא רק מסוכלים מרחוק - כל אלה יצרו את היכולת לקשור את ההצלחה הצבאית הזו לאלמנט של הרתעה. כשאתה רואה טנקים מעבר לחלון שלך יש לזה אלמנט מרתיע".
נכון לעשור שחלף מדינת ישראל לא חזרה לימי הפיגועים של מרץ השחור. הבדלי הפעילות של צה"ל והמספרים מדברים בעד עצמם. בעוד שבשנת 2002 נהרגו יותר מ-450 ישראלים, בשנת 2003 המספר ירד בחצי וגם שנת 2004 התאפיינה בירידה חדה.
"בשנת 2007 כבר הצליחו בצה"ל לדכא את מרכיב פיגועי ההתאבדות", מוסיף שוייצר. "צריך לזכור שגם בתוך התהליך הזה היו גם חילופי שלטון ברשות, ערפאת מת ואבו מאזן הגיע, מה שמביא לתהליך של שינוי בפת"ח. לאחר מכן מתחילים סיכולים ממוקדים נגד חמאס והג'יהאד, מחסלים את השייח יאסין ואת ראנטיסי".
כל זה, אומר שוייצר, יחד עם "חומת מגן", מביא לאפקט מצטבר שמשפיע לא רק על הביטחון של אזרחי ישראל אלא גם על הפוליטיקה הפנימית בצד הפלסטיני."החמאס הבין שבצד הצבאי הוא לא יכול להשיג יותר ממה שהשיג והוא ניסה לפדות את ההישג הצבאי שלו, לפי ראייתו, לטובת הישגים פוליטיים, בעיקר מול הרשות שנחלשה".
ישנם מומחים המייחסים את הירידה בפיגועי הטרור להקמת גדר ההפרדה יותר מאשר למבצע עצמו, אך שוייצר טוען שהשילוב בין כל הגורמים הוא זה שהביא להצלחה הצבאית מול הפלסטינים. "אי אפשר לבודד מרכיב אחד מהשני", הוא אומר."גדר ההפרדה הייתה אחת המסקנות, עוד דיברו על זה הרבה קודם, אבל גם הבינו שחייבים לנקוט בשורה של אמצעים כדי לבלום את הטרור ולסייע לכוחות הביטחון להתמודד עם הצונמי הזה של פיגועי ההתאבדות. הגדר עצמה סייעה לדחוק את הפלסטינים שנכנסו לישראל כאילו הם מטיילים בשאנז אליזה ועוברים מטול כרם לג'נין ולתוך הישובים שלנו כאילו אין כלום. זה דחק אותם ויצר להם עוד מכשול שאילץ אותם לעשות מעקפים, ואלו יצרו לנו הזדמנות גם לארוב להם וגם לאסוף יותר מודיעין עד שהם זזים. זה חלק מהאפקטיביות של כוחות הביטחון".
איפה עומד יום שיתוף הפעולה בין ישראל לרשות? עד כמה אפשר לסמוך עליהם?
"סך הכל הרשות כרגע פועלת בסיכול, סדר, העברת מסרים ללוחמים שלא לפעול. אם צריך היא פועלת באופן מעשי כדי לבלום אנשים, מה שלא עשו קודם. הנוכחות של צה"ל והיכולת לפעול בשיתוף עם הרשות מהווה מכפיל כוח מבחינת הצבא וכשצריך ואין ברירה הצבא יכול לעשות את זה בעצמו. בנוסף לזה החמאס והג'יהאד האיסלמי בגדה טופלו ביד קשה לאורך הרבה זמן על ידי הרשות מה שאומר שזה נחסך מישראל. בהיבט הזה הם די מנוטרלים על ידי הרשות ועל ידי צה"ל".
"האם אפשר לסמוך עליהם? השאלה היא כמובן האם המצב הפוליטי שמתוח משהו בין ישראל לבין הרשות, וגם מלווה בדיבורים על זה שהרשות לא תמשיך להיות משת"פית כל עוד ישראל לא מקדמת את התהליך המדיני, לא ישפיע באופן מעשי. כמו שזה נראה כרגע צריך לסמוך עליהם. צריך לזכור שגם אז מתחת לפני השטח היה הר געש וולקני. היום הר הגעש לא הגיע למצב וולקני, ככה זה נראה על פניו. בשנים האחרונות ניתן היה לסמוך עליהם כי הם היו מאוד אפקטיביים. אבל ההסתמכות עליהם זה לא משהו שבא מהטבע, זה החלטה פוליטית. במידה ויחליטו להתהפך נאלץ לחזור ולהסתמך על עצמנו".
"בעבודה מול הטרור אסור לעצור"
בעשור שחלף מאז צה"ל השקיע מאמצים רבים בניסיון לשכלל כל הזמן את שיטת הלוחמה שלו בשטח בנוי. למעשה, יוצר הצבא תורת לחימה חדשה על בסיס הלקחים שהופקו – אותה תורה שאותה מיישמת ארה"ב בעירק. "עיקר הלקחים ברמה שלנו נוגעים לרמה הטקטית", מסכם סא"ל ימין. "אנחנו משפרים את מתווה ההתקדמות ברחוב ומעבר מבית לבית. מתאמנים יותר על שטח בנוי על פריצת דלתות והפעלה של חבלה. איזה יכולות חבלה אנחנו צריכים לרכוש וגם איך חוזרים מהתקפה להגנה. הצבא חוזר לשעון פעילות מסודר של בט"ש. הבנו שצריך גם לעסוק בבניין הכוח ולא רק בנושא הביטחון השוטף".
בינתיים, הסגר על השטחים הוסר לחג, פשוט כי המצב בטוח מספיק, ואין התרעות קונקרטיות לפיגועים. האם אנחנו – והפלסטינים – יכולים סוף סוף להרשות לעצמנו אופטימיות זהירה? "ההבנה היא שבעבודה מול הטרור אסור לעצור", אומר ימין. "צריך תמיד להעריך מצב, לחפש את התורפות ולהבין שמה שהיה זה לא מה שיהיה. אלה הדברים המשמעותיים".