האישה ששרה לחיילים

ריטה צ'רלסטין נכנסת בצעדים מדודים ובטוחים לחדר האשפוז בבית החולים אסף הרופא. היא אוחזת תיק גיטרה ישן שבשוליו תלויים תגי יחידות צה"ל ועליהם הקדשות שכתבו לה חיילים. היא ניגשת לאט לאט למיטתו של רואד, נגד ממוצא דרוזי שנפצע בתרגיל במהלך אימון של אחת מחטיבות השריון. הוריו של רואד עומדים מנגד, מביטים בצ'רלסטין בהשתאות כשהיא מתחילה לשיר את "ארץ ארץ".

"לא ידעתי איך רואד יגיב. בכל זאת, אני באה לחייל דרוזי שנפצע קשה ושרה לו שירי ארץ ישראל. לא ידעתי אם זה ידבר אליו בכלל, לא ידעתי איך הוא יגיב. התחלתי לשיר וישר ירדו לו דמעות מהעיניים. זה ריגש אותי מאוד", משחזרת צ'רלסטין. "בשלב מסוים, רואד סימן לי עם היד לגשת אליו ולחש לי באוזן 'עכשיו אני מבין מה זה להיות גאה ללבוש מדי צה"ל'. מאותו רגע אימצתי אותו כמו בן. בחיים לא קרה לי דבר כזה. אחרי חמישה ימים חזרתי וראיתי שהמצב שלו השתפר, והוא אמר לי שלשירה שלי יש חלק גדול בזה. זה היה נס שהוא בכלל חי, בעיניי הוא גיבור אמיתי".

חודשיים לאחר שהתאושש מהפציעה, רואד סגר מעגל ונפגש השבוע עם ריטה. לדבריו היא שינתה את חייו מקצה לקצה. כשהעניק לה השבוע מתנת יום הולדת – שעון ועליו תמונה משותפת שלהם לצד הקדשה אישית - ריטה בכתה מאושר. "אני לא טיפוס שבוכה בדרך כלל, אבל המילים והקול המדהים שלה חדרו לי עמוק לתוך הנשמה. זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו הצליח לגרום לי לבכות", אומר רואד. "כשהיא שוב שרה לי בתל השומר, אחד החיילים שהיה איתי בחדר לא הבין למה אני מתרגש משירים משנות ה-50 ואמר שהוא מעדיף את אייל גולן. הסברתי לו שזה לא עניין של שיר: שהקול שלה, האימהות שלה ובעיקר האכפתיות שלה גרמו לי להסתכל על החיים בצורה אחרת לגמרי. ריטה היא האמא השנייה שלי, בזכותה האמנתי בעצמי והיא אחראית לכך שהחלמתי. בחופה שלי, ריטה תעמוד לצד אמא שלי. היא כבר חלק מהמשפחה שלנו".

"קוראים לי ד"ר ריטה"

34 שנים נוסעת ריטה במכוניתה הפרטית, כרגע ניסאן אלמרה ישנה, ל-18 בתי חולים ברחבי הארץ. שלוש פעמים בשבוע, לפעמים יותר, כדי לשיר לחיילים הפצועים. היא עושה את זה בהתנדבות, ולטענתה הצליחה להעיר לא פחות משבעה חיילים שהיו בתרדמת. מדי שבוע היא מקבלת רשימה של חיילים מאושפזים מידי נציגי צה"ל בבתי החולים, שרה להם ומרעיפה עליהם אהבה.

"חלק מהחיילים קוראים לי ד"ר ריטה בגלל היכולת שלי לגרום להם להחלים, פיזית וגם נפשית. הם כמו הילדים שלי. אני מדברת איתם, מלטפת אותם, שרה להם, לא מוותרת להם עד שאני רואה תנועה או תזוזה בגוף", אומרת ריטה. "לפני מספר שנים הגעתי לבית החולים סורוקה. נכנסתי לחדר של קצין מיחידה מובחרת שנפצע באורח קשה בפעילות מבצעית. הוא היה בתרדמת. ישבתי, הצגתי את עצמי ושרתי לו. אמרתי לו שהוא גיבור אמיתי ושכל עם ישראל אוהב אותו וחייב לו המון. לפני שעזבתי את החדר אמרתי לאחת האחיות שהוא עוד יתעורר ושתעדכן אותי מה קורה איתו. שעתיים לאחר מכן, קיבלתי טלפון מהאחות. הקול שלה היה נרגש ורועד, היא סיפרה שהחייל התעורר. באותו רגע הבנתי שזו השליחות שלי".

ריטה, בשנות ה-50 לחייה ("מה זה משנה בת כמה בדיוק, אני מרגישה צעירה עם אנרגיות וכוחות של בת 20") נולדה בארצות הברית למשפחה יהודית. היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בספרות, מורה בעברה. "יש משהו בשירי ארץ ישראל שמשך אותי אליהם", היא מספרת. "המילים, הצלילים. מרגע שהתחלתי לשיר אני לא יכולה להפסיק. כילדה למדתי לנגן בפסנתר אבל מהר מאוד התאהבתי בגיטרה, ומאז היא איתי בכל מקום", היא נזכרת.

ריטה, גרושה ואם לארבעה, נהגה לשיר באירועים של הקהילות היהודיות בארה"ב ובקנדה ובאירועי התרמה גדולים. "השירה שלי גרמה ליהודים העשירים לפתוח את הכיס ולתרום בנדיבות לישראל", היא מעידה. "עזרתי לגייס מיליוני שקלים לצה"ל ולפרויקטים שונים במדינה. הצלחתי לחדור להם לא רק לכיס, אלא גם ללב".

התפנית חלה בימים הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה. "הגעתי לארץ לבקר חברים כאות הזדהות, ואחת החברות שלי אמרה לי: 'למה שלא תשלחי מכתב לצבא ותגידי להם שאת זמרת שרוצה להופיע בפני חיילים?'. צחקתי לה בפרצוף, אבל היא לא הניחה לי אז כתבתי מכתב לאגודה למען החייל. זה היה מבחינתי רעיון הזוי, חשבתי שיזרקו את זה לפח, שלא יתייחסו אלי בכלל. ביום שהגעתי למלון בירושלים קיבלתי תשובה שלמחרת בבוקר יאספו אותי וייקחו אותי להופיע בפני חיילים. מאז אני פה. לפי הוותק שלי, אני צריכה כבר לקבל דרגות אלוף משנה".

"הקול שלי חודר עמוק" 

בתקופת מלחמת לבנון הופיעה ריטה בבסיסי צה"ל ובמוצבים בצפון שישה ימים בשבוע, מבוקר עד ערב. "רצו שאופיע בפני חיילים בתוך לבנון וסירבתי, פחדתי שיקרה לי משהו והילדים יישארו בלי אמא. אני זוכרת שההופעה הראשונה שלי הייתה בשעת לילה מאוחרת במוצב גדול בפני חיילי מילואים. היו קצת פרפרים בבטן אבל מהר מאוד הכל זרם, הם התחילו לרקוד על השולחנות, הקיפו אותי בהמון חום ואהבה. במשך כשבועיים הופעתי בפני אלפי חיילים. אפילו זמרים מפורסמים בישראל לא זכו לכבוד הזה. ראיתי בזה שליחות לשמח אותם, רגע לפני שהם נכנסים ללבנון או רגע אחרי שיצאו ממנה", אומרת ריטה.

את הפעם הראשונה שבה נכנסה עם גיטרה לחדרו של חייל פצוע היא לא תשכח לעולם. "בחיים לא ראיתי חייל פצוע, לא ידעתי מה זה בתי חולים", היא נזכרת. "לא הבנתי לקראת מה אני נכנסת, לאילו טראומות אני נחשפת. פתאום ראיתי חיילים שרופים, בלי רגליים או ידיים, עם פגיעות קשות מאוד. הייתי קצת בהלם, אבל בשלב מסוים אחת החיילות הציעה שאכנס לחדר של ד', חייל שנפצע באורח קשה מאוד מאש כוחותינו. הוא היה היחיד ששרד, אבל נותר בלי יד ורגל. הוא היה בדיכאון מוחלט ולא הסכים לדבר עם איש, רק אשתו נכנסה לבקר אותו. למרות זאת, אמרתי לעצמי שאני נכנסת אליו ולא מדלגת על חדרו".

ריטה הצליחה לשכנע את הפצוע להקשיב לשירה. "באופן מפתיע, הוא הרשה לי לשיר וביקש שאשיר לו עוד שירי ארץ ישראל. למחרת, אני מקבלת טלפון בהול מאחות במחלקה שאומר: 'ריטה, את לא מבינה מה קרה. עשית ניסים ונפלאות, ד' ביקש שתחזרי אליו לשיר'. על הבוקר נכנסתי שוב לחדרו, המשכתי לשיר והתחבקנו. הוא היה גיבור גדול. היינו בקשר כמה שנים לאחר מכן".

"אני חושבת שלי שהקול והנשמה שלי חודרים עמוק לתוך החולים ומסייעים להם להחלים, ועם תוצאות אי אפשר להתווכח", עונה ריטה כשהיא נשאלת מה הנוסחה שלה. "אני גורמת להם לשכוח מהכאבים, לחייך ולהזיל דמעות של אושר ולא לחיות במרה שחורה. אני גורמת להם להיפתח, לסמוך עלי. הבנתי שאלוהים נתן לי מתנה מיוחדת - לשמח חיילים. אני מצדיעה להם וגאה בהם, הם הגיבורים שלי. אם יש לנו מדינה, עם וארץ זה רק בזכותם".

היא לובשת מדי צה"ל, התגיות של הדרגות שלה מעוטרות בגיטרה וכמובן שגם מאחוריהן מסתתר סיפור: "לפני כמה שנים הייתי במחלקה כירורגית וביקרתי איש קבע שחלה. שרתי לו כמה שירים ונשארתי בקשר טוב איתו ועם משפחתו. כשהמצב שלו הלך והידרדר והוא כבר בקושי היה יכול לדבר, הוא ביקש שאבוא אליו הביתה לשיר לו, לאשתו ולילדיו. צחקנו, דיברנו ופתאום הוא קם, הוציא את התגיות עם הגיטרה, שם לי על הכתפיים ואמר לי: 'לא רציתי שתהיי בלי דרגות'. אחרי שבועיים הוא נפטר. גם אם הרמטכ"ל היה מעניק לי דרגות, לא הייתי מתרגשת כמו במעמד ההוא".

"מהחיילים קיבלתי כוח להתמודד עם אובדן הבן"

איך לומדים לחיות עם מראות קשים כל כך כמו אלו שהיא רואה בבית החולים? פשוט מתרגלים, היא אומרת. "אנשים אמרו לי שהקול שלי גורם להם להתעוררות, לרגש. יש המון חיילים שאני בקשר איתם והם חייבים לדבר איתי פעם-פעמיים בשבוע ולפעמים גם יותר כדי להירגע ולהרגיש טוב. אני כמו הפסיכולוגית שלהם".

את הפרטים של כל החיילים שומרת ריטה ביומן קטן, שבו כתובים שמותיהם של מאות פצועים ובני משפחותיהם. "בסופי השבוע אני מקפידה להתקשר לכל החיילים ולדבר איתם. אין חייל שלא מקבל ממני טלפון עם איחולים לשבת. יש חיילים שלא הולכים לישון או לא מתפקדים אם הם לא שומעים את הקול שלי".

לפני כשמונה שנים חוותה ריטה בעצמה טרגדיה: היא שכלה את בנה בתאונת דרכים בסיאטל. "זה היה אסון קשה מאוד עבורי, אבל בזכות החיילים קיבלתי המון כוח להתמודד עם אובדן הבן ואני בטוחה שהוא גאה בי שם מלמעלה ואוהב את מה שאני עושה. לכולנו יש מטענים בחיים, לא? המוות שלו היה קשה מאוד עבורי, אבל הבנתי שאסור לי לשקוע במרה שחורה, שהוא היה רוצה שאמשיך בשליחות הזו. הילדים שלי תומכים וגאים בי". 

ריטה חיה כיום מחסכונות. לא בדיוק רווחה כלכלית, ודאי לא בהתחשב בהוצאות הנלוות למסעות המוזיקליים שלה, אבל אין לה טענות לאיש. היא מגדירה את עצמה כטיפוס אופטימי שפשוט אומר תודה על כל מה שיש.

"אני מתנדבת למען חיילי צה"ל ובשבילם אגיע גם עד סוף העולם", אומרת ריטה. "הם נותנים לי כוח, אנרגיות ותעצומות נפש להמשיך, להתגבר כל על הקשיים. אני מודה בכל יום לבורא עולם שנתן לי את השליחות לשיר לחיילים, על הניסים הקטנים ועל היכולת לסייע בהחלמתם".