מי שהשירות הצבאי כבר מאחוריו זוכר, סביר להניח, מכשיר קשר בגודל של תיק גב שסוחבים למטווחים ולאימונים. לחיילים של היום, מסתבר, זה פחות מדבר. "קיבלתי תלונות על מ"כים ומ"מים שמנהלים את היחידה בוואטסאפ", אומר נציב קבילות החיילים, אלוף במיל' יצחק בריק. "מפקדים צעירים מתרגלים לסמס במקום לדבר עם החיילים שלהם, להסתכל להם בעיניים. זה גורם לרידוד מוחלט של הפיקוד. יש מפקדים שבמהלך אימונים שולחים הודעות בוואטסאפ לחיילים מעבר לגבעה. האימון נתקע כי כל הזמן העיניים של החיילים בסמארטפון. ראיתי מ"כים שמנהלים את היחידה בלי לצאת מהמשרד או מהאוהל. מדברים מעבר לקיר. במקום לתת פקודות הם נותנים הנחיות בוואטסאפ. אין שיח בארבע עיניים בין המפקדים לחיילים. מה יקרה כשהחיילים האלה יהיו במלחמה או במבצע? איך מפקד כזה יפגין מנהיגות בשדה הקרב? פיקוד ומנהיגות זה לעמוד מול החיילים ולראות להם את הלבן בעיניים. רמת התפקוד של היחידות האלה תיפגע. במלחמה הוואטסאפ לא יעבוד".
המפקדים הסבירו לך למה ההתעקשות על הוואטסאפ?
"הם אמרו לי שהם התרגלו לוואטסאפ. זה מאוד נוח. אתה נעשה מכור לעניין, זה שגר ושכח. אולי זה גם נובע מחוסר ביטחון, זה חוסך להם כאב ראש, הם לא צריכים להעביר מסרים שוטפים לחיילים או להתעמת איתם. אבל זה כלי שהוא לא קביל במלחמה. איך הם יעבירו פקודות כשאין להם סמארטפונים?"
"החיילים מכירים את מרד המכבים יותר מאשר את מלחמת יום כיפור"
40 שנה מפרידות בין אלוף במיל' יצחק בריק לבין הטירון הכי צעיר בצה"ל. הרבה דברים לא השתנו בכלל בצבא בשנים האלה, אבל כמה מהם כן, מקצה לקצה. שבוע אחרי שבוע בריק עובר בין הבסיסים, מדבר עם המפקדים, מנהל, בין השאר, את המאבק הסיזיפי הזה: הוא דוחף את הסמארטפונים של החיילים לארונות, הם שבים ויוצאים מהם, מוצאים את דרכם שוב ושוב לכיסי המדים. "לדעתי צריך להוציא הנחיה ליחידות קרביות: על החיילים והמפקדים הזוטרים להפקיד את הסמארטפונים בבוקר ולקבל אותם בחזרה בשעות הערב. ברמה של מ"פ ומטה אסור להחזיק וואטספים בכיס. אני מגיע לגדודים ואומר להם, זה אסון. חלק מהיחידות אימצו את ההמלצות שלי למרות הקושי. בהתחלה מאוד כועסים ואחר כך רואים שזה עובד מצוין".
והאחרים?
"ביחידות האחרות אתה רואה שהן מתנהלות בצורה לא טובה. יש נתק בין המפקדים לחיילים. רמת המבצעיות שלהן לא טובה. הם לא מבינים את המשמעויות וההשלכות של זה בעתיד".
מה עם ענייני משמעת, דיסטנס? אנחנו בקושי ידענו את השם של המפקדים שלנו.
"בדיוק. כשמפקד מדבר עם החיילים בוואטסאפ הוא הופך לחבר. זו התנהלות שדומה יותר לרשת חברתית מליחידה צבאית".
אולי הבעיה היא אנושית וקל להאשים את הטכנולוגיה? תמיד מתנגדים לטכנולוגיה חדשה.
"אולי. אני לא מאשים את הטכנולוגיה. טכנולוגיה חדשנית זה דבר חשוב, היא מסייעת מאוד, אבל צריך לדעת להשתמש בה בצורה מושכלת ונבונה. מפקדים ברמה הבכירה יכולים להשתמש בוואטסאפ לצרכים טכניים אבל לא מבצעיים, כמו לקבוע פגישות. לא לעניינים סודיים".
איזה עוד בעיות מזמנת לכם הטכנולוגיה?
"בשנים האחרונות יש קבילות סביב הנושא של פייסבוק. היתה למשל לפני שנה וחצי קצינה שפרסמה בפייסבוק תמונה של חיילת שלה וכתבה: "מי שרוצה ***, יעלה לכם שני שקל". ביקשתי מהמפקד לבחון את המקרה הזה, ומה היתה התשובה שקיבלתי? שזה פייסבוק ואנחנו לא יודעים איך להתמודד עם זה כי זה אזרחי. הקצינה אמרה – 'בצבא אני דוגמה ומופת, אל תגידו לי מה לכתוב באזרחות'. אז אני אומר: אין ערכים ונורמות בצה"ל וערכים ונורמות באזרחות. חייל הוא חייל 24 שעות ביממה. דינה של קצינה כזאת הוא לעוף מהצבא. אני באתי לצבא ואמרתי: חבר'ה, לא עולה על הדעת שאין פקודה שמכתיבה באופן ברור מה מותר ומה אסור בכל הנוגע לשימוש של חיילים בפייסבוק. אם אתה שואל אותי, ההטמעה לא נעשתה בצורה יסודית. הרבה פעמים חיילים לא יודעים מה מותר ומה אסור בנושאים האלה. צריך להכתיב להם את זה ולהגיד – מי שיעבור את הקו האדום לא יהיה פה".
כמה כאלה שלחת הביתה?
"סיימו את תפקידם כמה עשרות. היו גם סגני אלופים, מעט מאוד, היו רב סרנים, גם מעטים. סרנים יותר, והחלק הגדול הוא מ"כים ומ"מים צעירים, שלעתים השגיאות שלהם מקורן בחוסר ליווי".
החיילים הם תמיד בסדר. הכל תלוי במפקדים
בריק בן 68, יליד 1947, אב לשלושה ילדים וסב לנכדים. הוא איש צבא ותיק, בן לדור שגדל על הערצה לצבא וללוחמים וניסה להתחרות בדור שלפניו, שהקים מדינה. במלחמת ששת הימים היה מפקד טנק ומאז לחם בכל מלחמה, הגיע עד תפקיד מח"ט השריון, והיה גם מפקד המכללות הצבאיות ומפקד הגיס הדרומי. החיילים של היום נראים לו כמו דור צעיר ומוזר. הוא רואה אותם מצלמים את האוכל בחדר האוכל במקום לאכול ושולחים לחברים, ומשתומם. לכאורה, לא אחד שאתה מרגיש בהכרח בנוח לפנות אליו עם תלונה על אוהל רטוב. "היינו דור של שליחות וציונות, קודם כל המדינה. כשאני הייתי בצבא, לא משנה איזה מפקד היה לי, הייתי רץ מול האש".
והיום? מפונקים?
"אני לא קורא לזה מפונקים. הם חבר'ה מצוינים, אין בזה ספק. ראינו בצוק איתן שהם עשו את העבודה מצוין, הם היו מוכנים לסכן את חייהם ולא נפלו מהלוחמים שקדמו להם. אבל הם כבר לא מה שאנחנו היינו, הם אינדיבידואלים. הם לא חושבים בהכרח מה אני יכול לתרום למדינה ומה אני בתוך הסיפור, אלא קודם כל מה ייצא לי מזה. זה נוער ששואל שאלות, ואתה צריך לדעת איך לאחד אותם, איך לגעת בהם ולעצב אותם. זה אתגר הרבה יותר גדול למפקד מאשר היה פעם".
אתגר לא פחות גדול, הוא אומר, טמון בהשלמת הפערים, כדי שהחיילים ידעו על מה הם נלחמים – פשוטו כמשמעו. "החיילים מכירים את מרד המכבים יותר מאשר את מלחמת יום כיפור", הוא אומר בעצב. "אני שואל חיילים באיזה מלחמות לחמנו ממלחמת העצמאות עד היום, ורובם לא יודעים להגיד לי. אני אומר להם – קחו נייר ותציירו את מפת ישראל ואת המדינות שהיא גובלת בהן. חלק לא יודעים לעשות את זה. חייל צריך לדעת למען מה הוא נלחם. חיילים שלא יודעים את זה מאבדים את המוטיבציה".
במסגרת התפקיד שלו הוא רואה כל יום את הצדדים הפחות יפים של הצבא, את הזובורים וההתעללויות, את הקצינים הפחות קשובים והמפקדים שמקשיחים לב. לפעמים גם אלימות פיזית ממש. דוגמאות יש לו הרבה מאוד.
"יש אירוע שקרה לי לא מזמן, באחת היחידות הטובות של צה"ל", הוא מספר. "מ"מ צעיר, שהיה מצטיין בצוק איתן. אחרי המלחמה הוא בא לבקר במטווח וראה את אחד החיילים כותב על הקיר – 'עוד שלושה חודשים למנאייק'. הוא בא, נתן לו בעיטה בבטן, העיף אותו לקרקע, לקח את הרובה ותקע את הכת של הרובה בבטן שלו לפני כל המחלקה. הבחור הזה אושפז ולמזלנו לא נמצא ניזוק מבחינה פיזית, אבל אין לי ספק שמבחינה נפשית כן. זה אובדן עשתונות. גם אם אתה מפקד מצטיין וזו הפעם הראשונה שזה קרה לך, אני לא יכול להשלים עם זה שאתה מאבד את העשתונות, כי אני לא יודע מה יקרה בפעם הבאה. זה מפקד שלא ראוי להיות מפקד".
הדחת אותו?
"בוודאי. אני נכנסתי לתמונה ארבעה חודשים אחרי שזה קרה, כי החייל חשש, ובמשך חודשיים נתתי למפקדים את האחריות לטפל באירוע, כי האמנתי שהם יבינו לבד שצריך להדיח אותו. בדרך כלל אנשים מבינים שזו האחריות שלהם, אבל ביחידה הזו לא הבינו. נתנו לו ריתוק והתראה והוא המשיך לפקד. הם אמרו שהוא מצטיין, ושזה קרה פעם אחת, וצריך לתת לו עוד צ'אנס. כשזה הגיע אליי אמרתי – התבלבלתם. החלטתי שהמפקד לא יהיה מפקד".
"עוד דוגמה שהייתה לי – היה קצין, סרן, שנתן לחייל משימה והחייל אמר לו שהוא מרגיש לא טוב. הקצין אמר לחייל, תקשיב טוב, אתה מבצע את הפקודה וזהו. והחייל אמר 'אני לא מסוגל', המפקד איים עליו שאם הוא לא יבצע את המשימה הוא יכניס אותו לכלא, והחייל אמר בתגובה "אז אני אתאבד". מה עשה המפקד? הוציא אקדח, שם על שולחנו ואמר לו 'נראה אותך, תתאבד'. המפקד הזה גמר את תפקידו".
כמה מפקדים כאלה יש?
"הרוב בסדר גמור. הבעיה שלי היא לא הרוב, אלא המיעוט שהוא לא בסדר. הצבא שלנו יחסית לא גדול, ואסור שיהיה לנו תפוחים רקובים, כי הם יכולים לגרום לתפוחים נוספים להירקב. אסור לנו לאפשר לאף אחד להיות פחות מסביר ומעלה. כשאני מוצא מפקדים כאלה אני ממליץ לצבא שהנ"ל יסיים את תפקידו".
הפיקוד הוא המשימה הגדולה של בריק, היעד שעליו בחר להסתער בתפקיד הזה. בשבע שנות הקדנציה שלו עד כה הוא העביר מהפכה את תחום קבילות החיילים; לא רק עיסוק בתלונות ספציפיות ובהפרת פקודות, אלא מבט כולל על הפיקוד בצבא. הוא מיגר את תרבות הזובורים ושינה את אופי התפקיד שלו, מביקורת חיצונית בלבד לחינוך והדרכה בפועל: איך כן לפקד.
"בעבר היו פה אנשים מצוינים, אבל הם התעסקו בקבילת החיילים. אני יצאתי מהקופסא ועשיתי מהפך", הוא מסביר. "הקבילה היא תוצאה של ההתנהלות של המפקדים. אמרתי, מה יעזור לי אם אני אתעסק רק בתוצאות, בקבילות? אני רוצה להגיע למפקדים. רוב זמני אני עוסק בחינוך למנהיגות. אני נוסע שלוש-ארבע פעמים בשבוע, 7,000 קילומטר בחודש".
בביקור כזה ביחידה, מספר בריק, הוא מכנס את כל המפקדים, מהבכיר עד הצעיר ביותר. "לפעמים יושבים מאות או עשרות. במשך שעה וחצי-שעתיים אני מדבר איתם על מה זה להיות מפקד בצבא, איך ליצור את מוטיבציה, איך מצד אחד לדרוש מהחייל אבל מצד שני לגעת בו. כשאני עושה את הביקורים האלה אני רואה איפה יש פיקוד טוב. אלה יחידות שיש בהן הרבה מאוד מוטיבציה, הרבה חיילים שיוצאים לקורסי פיקוד, ומעט מאוד קבילות, כי לא צריך קבילות אם יש מפקדים שמטפלים בך. ביחידה עם מוטיבציה אפס אתה רואה המון קבילות נגד המפקדים, הרבה טפסי 55, הרבה בקשות לראות קב"ן. חיילים שמנסים לצאת מהיחידה בכל מחיר, שבירה טוטאלית. אז מה ההבדל? החיילים? לא. החיילים הם תמיד בסדר, הכל תלוי במפקדים".
7,000 קבילות מגיעות לנקח"ל מדי שנה. רובן נוגעות לעניינים רפואיים, חוסר טיפול וזלזול בבעיות רפואיות; אחרות עוסקות בפרופיל, פטורים, יחסים עם המפקדים, תנאים פיזיים, שיבוצים, עניינים כספיים וסוגיות אחרות שנופלות בין הכסאות. בסך הכל, מתוך אלפי התלונות, 75 אחוז נמצאות מוצדקות. נציב קבילות החיילים, אגב, הוא אזרח שלא כפוף לצבא ולשר הבטחון, והמלצותיו הן פקודות – רק הרמטכ"ל יכול להחליט לחרוג מהן, וגם הזכות הזו לא נוצלה על ידי אף רמטכ"ל מעולם.
כמה מקרים של התעללות בחיילים מגיעים אליך?
"אחוז מאוד קטן. כשזה קורה אני מטפל בזה מאוד בחומרה. כשהגעתי לתפקיד היה נוהל של זובורים, טקסי קבלה משפילים בצורה נוראה ואיומה. דברים שאי אפשר להאמין. אני טבעתי את הכלל: מפקד שנתפס בזובור יסיים את תפקידו. אלימות שווה סיום תפקיד. הערך הזה ברור לכולם".
להבנתך, חייל שנכנס לכלא, זה כשל של המפקד?
"הרבה פעמים כן. חוסר טיפול נכון בחייל, חוסר הבנה של המצב. אם המפקד קשוב לחיילים שלו, יודע שצריך לעשות ביקור בית, לתת יד לחייל, גם החייל יגלה פתאום שיש לו מפקד שלא רק נותן פקודות, שהוא גם אבא ואימא שלו. הכלים לעזור לחיילים קיימים, והשימוש בהם תלוי בהתנהלות של המפקדים. היום המפקדים מעורבים יותר, מקצרים בירוקרטיה, לא מסתמכים רק על המשק"ית ת"ש".
עשינו בפז"ם כתבת תחקיר על עלייה דרמטית במספר החיילים יוצאי העדה האתיופית שמתאבדים לרוב עקב שירותם בצבא. מה דעתך בעניין?
"רע מאוד. אני קושר הכול בחבילה אחת של היכולת לגעת בחייל ברמת המפקדים ולא ברמת השלישים וקצינות הת"ש. כי זה תפקיד של המפקדים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שאף אחד לא יקבל את הטיפול הנאות. אנחנו ממש לא ב-100 אחוז. אני חושב שהצבא יותר מודע לנושא של האוכלוסיה האתיופית, נכנס לזה הרבה יותר לעומק".
הקרב הכי קשה במלחמה הכי קשה
כשפרצה מלחמת יום כיפור בריק היה אזרח: סטודנט בטכניון מקיבוץ גלאון, שמצא את עצמו פתאום מפקד על פלוגה בגדוד 113 בשריון בדרכה לתעלת סואץ. הכוח נקלע למארב של הקומנדו המצרי, וטיל נ"ט פגע בבריק. הוא נכווה קשות בפניו, אבל המשיך להילחם. מהגדוד כולו, כ-200 לוחמים, 84 נהרגו, ויותר מ-100 נפצעו. רק שבעה חזרו בריאים ושלמים, על רגליהם. בתום המלחמה הוא קיבל את עיטור העוז. "נלחמנו את אחד הקרבות הכי קשים במלחמה הכי קשה בתולדות צה"ל", הוא אומר. "זה גרם לי לשאול את עצמי – מה מביא חיילים להמשיך הלאה במצבים כאלה קיצוניים, כשנפצעים ונהרגים לידם? בסופו של יום, מה שיניע את החיילים מול הסיכון האיום הזה, אלה שני דברים מרכזיים: הראשון זה המפקד שהוא סומך עליו ומאמין לו, והשני זה החברים, האמון ההדדי אחד בשני, האמונה בצדקת הדרך. זה בדיוק המודל שצריך לפתח, זו אומנות הפיקוד והמנהיגות".
הלקח הזה, הוא אומר, היה מה שהנחה אותו גם בשינוי שהוביל בנקח"ל. "הסיבה המרכזית שאני מוצא שחייל קובל את מפקדו היא אובדן האמון של החייל במפקד. כי אם הוא מאמין במפקד— הוא לא צריך אותי, הוא ייגש אליו. כשחייל מאבד אמון במפקד קורים לו כמה דברים: הוא מאבד מוטיבציה, ויש לזה השלכות קשות בעיקר בעת מלחמה. כשחיילים מאבדים אמון במפקד שלהם הם עשויים לאבד בו אמון גם במצבי סיכון חיים".
מודל הטיפול בקבילות שהטמיע מוכוון כולו למטרה הזו – שיקום האמון בין החייל למפקד. "היום, כשאני מקבל קבילה, הדבר הראשון שאני עושה הוא להעביר אותה למפקד הבכיר של היחידה. אני אומר לו – תקשיב, לפני שאני נכנס לתמונה אני רוצה שאתה תעשה תחקיר יסודי בעקבות הקבילה. אחרי שתבין מה קרה, תקבל אתה את ההחלטה. רק אחר כך אני אכנס לתמונה ואבדוק אותך. אם אני מוצא שעשית את כל התהליך בצורה ראויה ונכונה, אני איתך. זה מחזיר את האמון של החייל במפקד. אם אני מוצא שהמפקד לא מטפל בקבילה שהעברתי לו בצורה ראויה, אני מניח שהוא לא מטפל נכון גם בבעיות שמגיעות אליו בשוטף בתוך היחידה, ואני בודק את זה ומסיק מסקנות לגביו".
אתה בא ממורשת קרבית ומביא דוגמאות משדה הקרב, אבל רוב הצבא הוא בעורף. מה ההבדלים?
"במלחמה הבאה יהיה יותר מסוכן לשבת בקריה או בצריפין מאשר להיות חייל בחזית. יש הרבה יחידות עורף – מודיעין, תקשוב, רפואה, מטכ"ל, אט"ל, כל היחידות שפרוסות במרחב – שבהן יש לפעמים למפקדים דפוסי חשיבה של יחידה מקצועית: הקצין חושב שהתפקיד שלו הוא רק לתת הנחיות מקצועיות, הוא לא מבין שהוא המפקד, ושהתפקיד של המפקד גם בעורף הוא לטפל בחיים של החייל מא' ועד ת'. במלחמה הבאה, הלוואי שלא תקרה, יפלו במדינת ישראל אלפי טילים בעלי ראשי נפץ של 500 ו-700 קילוגרם עם דיוק מדהים, והם יוכלו לפגוע בבסיסים בעורף. גם בעורף אתה לא יכול לקפל את הזנב, הרי העורף מספק את כל היכולת של הצבא להילחם. גם שם צריך לבנות חייל שלא יכנס לחרדה ולקיפאון. חייל שהמפקד שלו מתעניין בשלומו, שאכפת לו ממנו ושהוא קשוב לבעיותיו. במקרה הזה הוא יהיה מוכן לסכן את חייו עבורו".