זה קרה בלילה. כוח הצנחנים שאני משרת בו במילואים הגיע לחורשה בחרבת אל כסיף והתכונן לנוח אחרי הליכה ארוכה, סתם עוד פלוגה בצבא ענק שטייל במדינת הארזים. ואז הבזק אחד ארוך של אור. פיצוץ אדיר ולהבה צהובה כתומה בגובה של כ-15 מטרים הפכו את הלילה הזה לשחור מהרגיל, ליל אוגוסט שבו כל מי ששירת בגדוד שלנו הפך למישהו קצת אחר. בין אם הוא מודה בזה או שלא.
מלחמת לבנון השנייה צרובה בזיכרון הישראלי כמשהו שנע בין טראומה לתחושה של כישלון, עם כוכבית אור בגלל גבורת הלוחמים עצמם. מלחמת לבנון שלי דווקא שונה מזו שעולה בראשו של הישראלי: אחרי גיוס בצו 8 קיבלנו ציוד חדש, ממש סגור בניילון. בגבול חיכו לנו ערימות של תחמושת, טילי לאו, רימונים ומה לא. "רק תיקחו", אמרו לנו. נכון שהיה מחסור במים, גם האוכל לא היה זמין ופקודות השתנו, אבל תמיד לימדו אותנו שהמלחמה זו ממלכת אי הוודאות, ככה שהחלק הזה דווקא היה בסדר. פחות בסדר הייתה הפעם השנייה שנכנסנו ללבנון.
מישהו שכח פה טנק
הכניסה הראשונה שלנו הייתה חלקה. אפילו הלחימה הייתה בסדר. הכניסה השנייה הייתה כמו חלום בלהות, וזה עוד לפני שהתחילה.
כשיצאנו בפעם הראשונה מזירת הלחימה בלבנון שלחו אותנו לאיזה קיבוץ פסטורלי ליד הכינרת ואמרו לנו: "תעשו חיים, נכנסים חזרה רק ביום ראשון". זה נאמר ביום חמישי, כבר דיברו על הפסקת אש שעוד שנייה נכנסת לתוקף. היה לנו די ברור שאנחנו את שלנו עשינו ולא תהיה באמת כניסה נוספת. היה נחמד וניפגש במלחמה הבאה.
אחרי שפינקו אותנו, כולל מסאז'ים, נאמר לנו שניתן להזמין את המשפחות לקידוש ולארוחה של יום שישי. ברור שכולם עשו את זה, ושמחים וטובי לב התיישבנו סביב שולחן השבת. למרות המצב בארץ, האווירה הייתה מאוד חיובית ומשעשעת. בכל זאת, קטע של מילואימניקים. אבל אז נפלה עלינו המכה הגדולה. "במודעות שלי אנחנו בכלל לא חוזרים לשם", אומר לי ממרחק של עשור בועז, שהיה אז מהלוחמים הוותיקים בפלוגה. וזה היה נכון למודעות של כולם. אבל רגע לפני הקידוש, כשחלק מהמשפחות עוד בדרך, אומרים לנו: "חבר'ה, לאכול כמו שצריך ולארגן את הציוד כי עוד כמה שעות חוזרים ללבנון".
"אני חושב שבשלב הזה היינו מרוסקים. חשבנו יאללה, הייתה הרפתקה ונגמר. פתאום כולם הורידו את המזלגות, לא הצליחו להמשיך לאכול", אומר בועז. היו שם לא מעט לוחמים שהחליטו שהם לא חוזרים, כולל כמה ותיקים ואריות אימונים. המהלך הזה כמעט ריסק את הפלוגה ועד היום יש ויכוחים אם אלה שלא נכנסו היו בסדר או שלא. אני מניח שקשה מאוד לנצח את הפחד. בשם עצמי אני יכול להגיד דבר אחד: מה שגרם לי להיכנס שוב היה הבושה מפני שאר החברים.
כעבור כמה שעות מצאנו את עצמו מטיילים שוב בלבנון, ובלי קשר לנסיבות, זה הרגיש הרבה פחות טוב. צעדנו כעשרה ק"מ מאזור משגב לכיוון חירבת אל כסיף. המטרה שהוגדרה לגדוד הייתה פתיחת ציר למבצע גדול שכלל הרבה מאוד חי"ר, הנדסה ושריון.
שוב מצאנו את עצמנו מטפסים ללבנון כשבגב שלנו הגליל, מעלה עשן וסופג עוד ועוד רקטות, ומולנו ארץ שבראש שלי באותו זמן הייתה שווה איזה טרק סטייל הודו. "בשלב הזה לא היה משהו מיוחד", אומר ניר שליי, לוחם ותיק וחובש פלוגתי. "הסתובבנו בשטח, ובדרך זרקו לנו אספקה בקיבינימט ושלחו קבוצה להביא את זה". הפעם לא ראינו מחבלים, רק שיגורים בודדים.
תוך כדי התקדמות פגשנו צוות של טנק שנתקע בוואדי. ממה שהבנו, הם היו שם כבר יום או אפילו יומיים. השריונרים ישבו בכיף שלהם על גב הטנק, מריצים צחוקים, זורקים לנו קצת אוכל, די מנותקים מהמלחמה. לנו היה ברור ששכחו אותם, כי לא נראה שמישהו יוציא אותם משם בקרוב. "נקווה שיוציאו אותם לפני הפסקת האש", זרק מישהו בצחוק. בשלב זה לא ידענו שנפגוש את חבריהם ליחידה בנסיבות הרבה יותר קשות.
החטאה משמיים ופגיעה ישירה
בלילה הגענו לחורשת זיתים באל כסיף ומיד נתקלנו במראה שמציק לנו. כלי של צה"ל נסע לאחור כמאה מטרים מאתנו או יותר, ובחושך - בתוך לבנון – הופעלו אורות רוורס ונשמע צליל של רכב שנוסע לאחור. לא חשבנו על זה יותר מדי, אבל הייתה איזו תחושה לא נוחה באוויר. התארגנו לשינה בחורשה, ואז החל הסיוט.
טיל נ"ט יצא מכפר קרוב וטס לכיוון כוח שריון והנדסה, החברים שנסעו שם עם אורות הרוורס. הטיל פספס אותם ונחת ישר בחורשה שלנו. הוא עבר בין הרגליים של החיילים ורק בנס לא פגע באף אחד. "אני זוכר ממש את האבנים עפות עלינו", מספר לי איתי אבוקסיס החובש. הטיל השני כבר מצא את מטרתו וסיים את החלק של הנס בסיפור שלנו.
הטיל הנוסף יצא מאותו המקום. הוא פגע בטנק מול העיניים שלנו וראינו על רקע השמים השחורים אבוקה מטורפת בצבעי אדום, צהוב וכתום. משהו בגובה של בניין בן שתיים או שלוש קומות. טוב לא יכול לצאת מהסיפור הזה.
לא היה לנו קשר לכוח שנפגע, כי הם לא היו חלק מהמסגרת שלנו, והיה ברור לגמרי שבחושך יושבת חוליית חיזבאללה. אבל החופ"ל שליי צעק "כל החובשים אליי, כפפות על הידיים", ופשוט רצנו לכיוון הטנק שנפגע. לא רק החובשים. באופן אישי לא באמת ברור עד היום לי למה גם אני רצתי לטנק הזה, ויש ימים שאני מצטער שעשיתי את זה. גוף האדם נראה רע, רע מאוד, כשהוא נפגע מטיל שחדר טנק.
רק לאחר הרבה שנים סיפר לי אחד מחברי לפלוגה ש"ראיתי את כולם רצים ונשארתי". הוא אמר בגילוי לב: "עבר לי בראש שכל הכניסה הזו מיותרת ולא רציתי להיות מההרוגים האחרונים. אז שמעתי 'חובשים אליי' וראיתי שהרבה חבר'ה רצו עם לירן (מפקד המחלקה באותם ימים ולימי מ"פ וסמג"ד), אבל אני החלטתי שאין מצב שאני יוצא מהחורשה המחורבנת הזאת". אני מודה שכעסתי, כמו שכעסתי על אלה שהחליטו לא להיכנס. מצד שני הערכתי את הכנות שלו, ולא פחות מזה, הבנתי אותו.
פשוט שרוף
הגענו לטנק שנפגע. במקום הייתה כבר פומ"ה של הנדסה שנפגעה גם היא, ומספר חיילים שכבו על הקרקע פצועים. אחד מהם נצרב לי בזיכרון כי הוא היה עם צינור בפה ונראה ממש רע. גם המראה של כלי נשק צה"ליים זרוקים על הקרקע היה מטלטל. בצד הייתה עוד מכלית מפויחת שחטפה פגיעה, לא ברור לי מתי. והטנק עצמו נראה פשוט שרוף. הפתח האחורי שלו היה פתוח ומתחתיו הייתה ערימה של פגזים שחורים. היה חשש שהם יתפוצצו, אבל לא התעסקנו בזה יותר מדי.
הצטרפתי לקבוצה של חיילים שזרקו רימוני עשן לוואדי, מנסים למנוע מחיזבאללה לראות אותנו. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה רימוני עשן ואין לי מושג מי זה שסחב אותם. זרקנו עוד ועוד וזה לא נגמר, כאילו היה שם גמד רימוני עשן. זה לפחות מה שעבר לי בראש בסיטואציה המטורפת הזו.
בינתיים זינק שליי לכיוון הפתח של נהג הטנק יחד עם החובש אבוקסיס וחיילים וקצינים נוספים. היו צעקות והיה ברור שמשהו לא בסדר, אז אני ועוד לוחם עלינו על הטנק. שמענו את הנהג צועק: "תוציאו אותי".
עליתי על הצריח, הסתכלתי פנימה, והמראה היה מזעזע. בשר ודם בכל מקום. שני אנשי צוות שברור שהם במצב של גופות בתוך טנק מלא בעשן וחומר של מערכת כיבוי שריפות. לא ניתן לנשום בפנים. והנהג עדיין שם.
הצריח זז מעט בגלל הפגיעה והפתח של הנהג היה חסום מלבד חרך צר. אנחנו, החי"רניקים, לא ידענו איך לחלץ אותו מהצריח. כל האימונים של חי"ר עם שריון עד אז היו משהו מדומיין בסגנון "תחשבו שיש שם טנקים", ולא ידענו איך להוריד לאחור את מושב הנהג ולחלץ אותו מבפנים. "ברגע הראשון היה לו סימני חיים", סיפר לי אבוקסיס על הדרמה מהצד שלו. "היה ברור שהנהג הוא היחיד עם סימני חיים ושיש לו פציעה בראש. ניסינו להנשים אותו".
לא הצלחנו בשום אופן להישאר בתוך הטנק. מערכת כיבוי האש חנקה את השריפה שפרצה אחרי הפגיעה אבל גם את מי שבפנים, לכן קבענו סבבים של כמה שניות. כל פעם מישהו נכנס ומנסה להוריד את המושב ולחלץ את הנהג. בשני הסבבים הראשונים לא הצלחתי להביא את עצמי להיכנס, פשוט פחד אלוהים. אחר כך התעשתי והצלחתי להכניס את עצמי לסבבים, נכנס פנימה לטנק שמואר באור אדום ולוהט מחום כאילו המצב לבד לא מספק תחושה של גיהינום. שוב המראה של ההרוגים בטנק, כולל הריח הקשה, תחושה של מחנק ויציאה לאוויר הקר עד הסבב הבא.
תמונה שנצרבה: חבורה של לוחמים על טנק שרוף בתוך לבנון, עוד פצועים שוכבים מסביב, על הארץ כלי נשק זרוקים. מי זכר בזמן הזה שבחוץ יש גם את חיזבאללה. הם לא באמת עניינו אותנו בשלב הזה.
תמונה, מזכרת, זיכרון
עמית עין גדי, חובש בגדוד, לא ראה בעיניים ולא ויתר. הוא נשאר זמן רב יותר ממה שהיה אמור, נלחם על חייו של הנהג. אבל זה פשוט לא הלך, ובגלל המצב בתוך הטנק הוא נפגע בדרכי הנשימה ומטופל בעצמו על ידי החובשים. אחרי המלחמה הוא קיבל צל"ש.
שליי, החופ"ל שלנו, ממש נאבק עם הצריח כדי לחלץ את נהג הטנק. מלחמה אבודה כמובן. הסתכלתי עליו והוא נראה לי כמו ארי בסורג. "היד שלי בקושי נכנסה לשם", הוא משחזר. "ניסיתי למשוך אותו כלפי חוץ שינשום אוויר אבל לא הצלחתי לתפוס אותו. הנשימות שלו היו כבדות וניסיתי לאלתר מפוח של אוויר. קרעתי את שקית השתייה שלי וניסיתי לדחוף לו את הצינור לגרון, אבל בגלל הפתח הצר עבדתי רק עם יד אחת וזה לא עבד. הייתי כל כך עסוק בעניין שלי שלא ממש ראיתי מה קורה מסביב וכל הזמן צעקתי אליו. אחרי כמה זמן הוא פשוט הפסיק לנשום".
אין לי מושג כמה זמן זה לקח, אבל בסוף הצליחו להוציא אותו מהתא דרך פתח בצריח. אני זוכר את עצמי מחזיק לו את הראש כשהעלו אותו למעלה, שלא ייפגע בצריח, שיישאר ישר. הרגשתי בידיים שהוא עוד חם ומזיע, אבל כבר היה לי ברור שהוא גמור. עזרתי להוריד אותו מהטנק. כשהעבירו אותו לנקודת הפינוי הרגשתי את עצמי מתנתק מהאירוע, אבל לא ממש. כואב ומודה שהיו שם דמעות.
משומקום נשמע לפתע רעש של מסוקים, והלילה הזה הסתיים עבורנו במסע אלונקות קצר למסוקים שנחתו שם. שוב זרקנו רימוני עשן, יותר כדי להעסיק את עצמנו ופחות בגלל המחבלים. משם אפשר להגיד שהתפזרנו: החובשים הלכו לסייע לפצועים, השאר חזרו לחורשה. לא משהו מיוחד. טיילנו עוד כמה זמן בלבנון, ואחרי הפסקת האש יצאנו לעוד מקום פסטורלי ומפנק. הדבר היחיד שעניין את כולם היה לעוף משם בחזרה לאזרחות. אז עשינו תמונה קבוצתית של אחרי מלחמה, ובאמת עפנו. די מהר התברר לנו שחלק ניכר מהמצולמים באותה תמונה הפסיקו להגיע למילואים.
עברו הרבה שנים עד שהבנתי שמדובר באחד מהטנקים המפורסמים של לבנון. פקד הטנק היה רס"ן בניה ריין ז"ל, שלא היה לו תפקיד רשמי ולכן אסף אליו צוות ויצא במלחמה לפעולות חילוץ, חלקן נועזות במיוחד. בשל כך הם נודעו כ"כוח בניה". אני לא ראיתי שם את ריין; אחר כך התברר שהוא עף מאה מטר משם בגלל הפיצוץ. סמ"ר אדם גורן היה הטען-קשר וסמ"ר אורי גרוסמן, בנו של הסופר דוד גרוסמן, היה התותחן.
נהג הטנק שלא הצלחנו לחלץ היה סמ"ר אלכס בונימוביץ.