הכרטיסים אזלו שבוע מראש, קוד הלבוש היה נוקשה למדי – חליפות טוקסידו ושמלות ערב מפוארות – ורק החיילים, אלה שהשקיעו הכי מעט זמן בהתארגנות לאירוע הזה (כי קוד הלבוש שנכפה עליהם, איך נאמר, מקל יותר), הזכירו שלא מדובר בהשקה נוצצת של חנות בשדרה החמישית. האירוע הכי חם בניו יורק השבוע, היה ערב הגאלה השנתי של ארגון ה-FIDF (ידידי צה"ל בארצות הברית), מעין מינגלינג מוזר בין חיילים מצטיינים שנבחרו בקפידה מכלל יחידות צה"ל לעשירי ניו יורק שפוקדים את האירוע מדי שנה, פותחים את הלב, ואיך לא – בהתאם, גם את הכיס.
למרות שאולם הנשפים המפואר במלון הוולדורף אסטוריה אוכלס על ידי אנשים שבהחלט כבר עשו דבר או שניים בחייהם, דווקא החיילים הצעירים היו אורחי ה-VIP הבלתי מעורערים של האירוע הזה. כולם רוצים לגעת בהם ולהצטלם איתם, וחוץ מהחבר'ה מהיחידות המסווגות שקיבלו פטור מצילומים, הרבה פלאשים סנוורו את לובשי המדים בערב הזה. קצת יותר מ-30 חיילים הגיעו לכאן לאחר שנבחרו בקפידה, לצד כ-1,300 אורחים, עשירי ניו יורק, יהודים ברובם: אנשי נדל"ן, רופאים בכירים, אנשי הייטק ואחרים. "הם יכולים לטוס במטוס הפרטי שלהם, אבל הם עדיין מתרגשים מלבוא לישראל ולאכול ארוחה בחדר אוכל צבאי בדרום", אומר לנו מנכ"ל הארגון, אלוף (במיל') מאיר כליפי-אמיר. לכו תבינו.
24 מיליון דולר נאספו באירוע של השנה שעברה, ולמעלה מ-101 מיליון דולר גייס הארגון בשנת 2015 בכלל. היעד השאפתני השנה, היה לשבור את השיא. ספוילר קל לסוף: הוא אכן נשבר. ערב מקביל מתקיים מדי שנה גם בלוס אנג'לס, וגם בכל אחד מ-15 הסניפים של ה-FIDF בארצות הברית, ובקיצור, הרבה מאוד כסף מתגלגל כאן.
מדים או שמלת ערב
עבור סידני ראיין, לוחמת חילוץ והצלה בגדוד רם של פיקוד העורף, המינגלינג הזה מוזר אפילו יותר. אחיה התאום נמצא גם הוא באירוע כאורח מן המניין, לבוש בחליפה מהודרת, והיא במדי בנים ונעליים גבוהות. "אנחנו רגילים להיות על מדים, אבל כאן אנשים מסתכלים עלינו כאילו אנחנו בשמלות. זה הרבה יותר מפואר עבורם", היא מעידה. "הם פשוט בשוק מהעובדה שאנחנו בגיל של הילדים שלהם, וזה מה שאנחנו עושים, זה בלתי נתפס". אצל סידני הלוחמת ואחיה התאום, זה כנראה נכון כפליים. לאחר שסיימה תיכון, לקחה מזוודה ונסעה לשנת שירות בישראל, והשנה הזו הובילה לשירות צבאי מלא כלוחמת. "זה היה החלום שלי. מהרגע שראיתי חיילים במהלך השנה הזו, התחלתי להבין באמת מה זה אומר להיות חייל, ורציתי להיות חלק מזה". במקום ניו יורק, עכשיו היא מתגוררת עם משפחה מאמצת בבית צנוע בקיבוץ לביא בצפון. "אני אמנם בודדה, אבל אני אף פעם לא באמת לבד", היא אומרת בחיוך.
מה גורם לבן אדם להשקיע את הכסף שלו דווקא בצה"ל? לנו זה אולי ישמע קצת תמוה, לחבר'ה של ה-FIDF זה דווקא די ברור. "אנשים עושים את זה עם תחושה אדירה של שליחות", מסביר כליפי-אמיר. הכסף לא מגיע לטנקים או לנשקים חדשים, מדגישים כאן. המטרה היא אחת ויחידה: רווחת החיילים. כבר 35 שנה שארגון ה-FIDF פועל, ומספר התורמים לו כיום מוערך בכ-150,000 ברחבי ארצות הברית. העשייה של הארגון כוללת חלוקת אלפי מלגות מדי שנה, טיפול במעל ל-2,000 חיילים בודדים, הטבות כלכליות שניתנות ללוחמים מעוטי יכולת, תמיכה בפצועי צה"ל, במשפחות שכולות ועוד. נושא שזוכה לביקורת לא פעם, הוא מימון ובנייה של תשתיות חדשות בבסיסי צה"ל על ידי הארגון, כמו מועדונים, חדרי כושר ועוד. לא מעט גבות מורמות לנוכח הפעילות הזאת, ונשאלת השאלה מדוע בכלל צה"ל זקוק לעזרתם של התורמים. ב-FIDF מבהירים: הכל נעשה לפי תכנית רב-שנתית מוסדרת לפיה מוגדרים יעדים שזקוקים למימון, אז אם כבר לתרום – דרך כתובת אחת שעובדת בשיתוף פעולה הדוק עם צה"ל.
מדוגמים להפליא, החיילים מסתובבים בין האורחים, מספרים על התפקיד שלהם ומשתפים חוויות מהשירות. "אנחנו לא מרגישים את זה, זה נורא שגרתי עבורנו. מאז שאנחנו קטנים, אנחנו יודעים שנלך לצבא, זה נורא ברור לנו, אבל פתאום אתה מגיע לכאן, ואתה מבין כמה אכפת להם מישראל וכמה זה חשוב להם. זה כיף, ובעיקר מחזק לראות את זה", אומר י', חובל בשייטת הצוללות. י' אמנם בולט במיוחד במדים הלבנים, אבל הוא קיבל פטור מצילומים בגלל התפקיד המסווג. לצידו עומד עוד 'פטוריסט' – ח', מדריך בקורס טיס, שכיאה לטייס, לא מרבה במילים אלא רק מחזק את י' ומוסיף, "האהבה שאנחנו מקבלים כאן, היא ממש חריגה".
כמעט כל החיילים שהגיעו לערב הזה נושאים איתם איזשהו סיפור גבורה, איזה מור"ק מהשירות שיסעיר ויעורר השתאות בקרב כל תורם שיתקל בהם. סגן ד"ר פאינה סלפצ'נקו, הרופאה הגדודית של גדוד התותחנים 'קרן', נושאת יותר מאחד כזה. היא עלתה ארצה בגיל 5 מטג'יקיסטן, ובגיל 18 כבר התייצבה על ספסלי האוניברסיטה ללימודי רפואה. כמה שנים קדימה, והיא רופאה קרבית שנאלצת לא פעם להתמודד עם סיטואציות מורכבות בשטח. "רציתי להיות בסביבה של חיילים לוחמים, ידעתי שקשה לספק להם רפואה טובה ושהתנאים שלהם קשים, ולכן רציתי לעזור להם ולהיות חלק מהמאמץ הזה. מעבר לזה, רציתי לעזור גם לאוכלוסייה אזרחית באזור", היא מספרת. בין הסיטואציות המורכבות איתן נאלצה להתמודד, פאינה טיפלה באזרחים פלסטינים שנפצעו בתאונת דרכים, בעציר שהתמוטט במהלך מעצר, וכן גם בפצועים הסורים שמגיעים בצעד נואש לגבול ברמת הגולן. למרות קורות החיים המרשימים הללו, פאינה מעידה שתשומת הלב הזו מעמידה אותה בסיטואציה מעט זרה. "זה קצת מביך, אנחנו לא רגילים לזה כשאנחנו נמצאים בשטח - חוזרים הביתה פעם בשבועיים, ופתאום אנחנו סלבס".
תורמים מאז הבר מצווה
אחד מהיעדים שמציב לעצמו הארגון, הוא לפנות, מעבר לתורמים עצמם, גם לילדיהם של התורמים: מה שהם מכנים, 'המנהיגות הצעירה'. מדובר בצעירים ניו-יורקים משפיעים שאת תחילת דרכם בתחום הפילנתרופיה עשו כבר עם כספי הבר מצווה בגיל 13. חלק גדול מהם היו חיילים בודדים בעצמם, חלק אפילו קצינים קרביים. אחדים מהם גונבים את המיקרופון במהלך הערב, ומספרים בהתרגשות על כמה השירות בצה"ל השפיע על המשך חייהם ועל הבחירות שעשו במהלך הדרך.
התכנית האומנותית של הערב מדוקדקת ובנויה היטב. את הפילהרמונית של ניו יורק דווקא לא מצאנו כאן, אלא את חיילי תזמורת צה"ל, שזכו גם הם, ללא מעט תהילה במהלך הערב. אחרי קבלת הפנים המרשימה (כולל מנות גורמה כשרות למהדרין), סרטוני 'וואסח' קרביים, דבריו של שר הביטחון וברכה מצולמת מראש הממשלה, מגיע אחד מרגעי השיא של הערב. לבמה עולה סא"ל שי סימן טוב, מפקד גדוד 12 בחטיבת גולני שנפצע באורח קשה במהלך מבצע 'צוק איתן', ונמצא כעת במהלכו של הליך שיקום מורכב וארוך. "אחרי שנפצעתי, הבטחתי לעצמי שאצא מבית החולים כשאני עומד על רגליי, ואכן עמדתי בהבטחה זו", אומר סימן טוב, ולאט לאט, קם מכיסא הגלגלים ונעמד בזהירות על שתי רגליו. כשילדיו הקטנים עולים לבמה ומחבקים אותו, מחיאות הכפיים האדירות של האורחים מהדהדות כנראה גם בשדרה הסואנת שבחוץ.
מנגבים את הדמעות במהירות, ועוברים לחלק הבא של הערב, אבל תהיו בטוחים שגם הוא לא ישאיר שום עין יבשה בקהל. על מסכי הענק מוקרן שידור חי מתרגיל מיוחד שנערך בבה"ד 10, בית הספר לרפואה צבאית שעבר בחודשים האחרונה לקריית ההדרכה (עיר הבה"דים) שבנגב. התרגיל מתקיים בסימולטור חדשני שמדמה טיפול בפצועים תחת אש, ואותו מוביל לא אחר מסרן ד"ר מתן זר, שהיה לרופא שטיפל בסא"ל שי סימן טוב בשדה הקרב. למרות תקלות טכניות קלות (בכל זאת, ארבע בבוקר בשעון ישראל), מפקד הבה"ד, אלוף משנה יעקב מנדלוביץ', מדגיש בפני האורחים את חשיבות האימון בסימולטורים ומודה להם על תרומתם הרבה לצה"ל. מה שנקרא, אנחנו רק נניח את זה פה.
הערב נחתם כשלבמה עולה ענת אריאל, אימה של סרן תמר אריאל ז"ל. תמר הייתה נווטת הקרב הדתייה הראשונה בחיל האוויר, והיא מצאה את מותה באסון מפולת השלגים בנפאל באוקטובר 2014. בדמעות, ענת מספרת לנוכחים בקהל על תמר, כשברקע מוקרנות תמונותיה, מהילדות ועד לטקס סיום קורס טיס, אז צעדה על רחבת המסדרים בחצאית ארוכה וקיבלה את דרגות הסגן לכתפיה. שוב קולות חרישיים של בכי מהדהדים באולם.
החיילים פזורים היטב בין שולחנות האורחים באולם. בצד, יושב סמל סלומון לואיס קיקוצ'י. כבר לפי השם האקזוטי משהו, אפשר להבין שמדובר בחייל נוסף עם סיפור יוצא דופן. סלומון נולד בניו יורק ועבר בילדותו לטוקיו, שם הוריו מתגוררים עד היום. אביו, יהודי אמריקאי, נישא ליוקו, אזרחית יפנית. סלומון לא נחשב יהודי על פי ההגדרה, בישראל אין לו קרובי משפחה, ואת המילה הראשונה שלו בעברית הוא אמר רק כשהתגייס. אז מה הביא אותו להלל ולשבח את צה"ל כאן, בערב הזה בניו יורק, ובכלל, מה הביא אותו להיות לוחם בצנחנים? "אבא שלי ציוני, וגם אני", הוא עונה, כמעט יורה את התשובה הלא כל כך אופיינית הזו לצעיר יפני בן 22. "אני אוהב את התחושה של לעשות משהו חשוב. לא רציתי לראות את מה כאן שקורה רק דרך מסכים, רציתי לראות את זה בעיניים שלי". כשהוא נשאל אם ההורים שלו דואגים לו, הוא צוחק ועונה: "אני מניח שכן, אבל הם לא מבטאים את זה. יש סיכון בלהיות לוחם, בדיוק כמו שיש סיכון בלנהוג ברכב". סלומון נמצא בארץ בתכנית מיוחדת שבמסגרתה הוא מתנדב לצה"ל במשך שנה, אלא שזו הפכה לשנתיים, והוא עדיין לא יודע מה יהיה בהמשך. אנחנו יכולים לנחש.
כששלב התרומות מתחיל, מעין מכירה פומבית שבה כל תורם מקבל לידו מיקרופון ומכריז בקול גדול על הסכום אותו הוא מעוניין לתרום, עולה התהייה עד כמה לערב הזה יש השפעה על הסכום עליו מחליטים התורמים. עד כמה מה שחוו כאן התורמים, שסביר שכבר תכננו מראש את הסכום, בכל זאת, גם עבורם לא מדובר בסכום כסף קטן, מצליח לשנות את דעתם? אנחנו מהמרים שמאוד. קשה להישאר אדירים למראה סלומון, ויתר חבריו במשלחת החיילים. הסכומים מתחילים לטפס: יו"ר הארגון בדימוס, נילי פאליק, תורמת מיליון דולר. הארגונים 'מסע ישראל', ו'נפש בנפש', תורמים מיליון דולר כל אחד. המנהיגות הצעירה של ה-FIDF, אותה הזכרנו קודם, תורמת 1.6 מיליון דולר. ד"ר מרים ושלדון אדלסון – 10 מיליון דולר. התרומות ממשיכות להיערם, והשיא נשבר: 33.1 מיליון דולר, שהם כ-132 מיליון שקלים שגויסו בסך הכל בערב הזה. אפשר לנשום לרווחה.
"הם חולקים את אותם הערכים איתנו, והם מאמינים במה שאנחנו נלחמים עליו", מסכם המנכ"ל, אלוף (במיל') כליפי-אמיר. המרחק, ולא רק זה הפיזי שבין ישראל לניו יורק הוא עצום, והתורמים שפוקדים את האירוע הזה מדי שנה מרגישים אותו היטב. הקרבה שלהם לחיילי צה"ל, ולו רק לשלוש שעות, עושה להם משהו. אולי תחושת אי נוחות קלה בבטן, אולי זה רק האיפור שנמרח קלות מהדמעות שזלגו במהלך הערב. לא משנה מה, המסקנה היא אחת וברורה: זה עובד.
הכותבת הייתה אורחת ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית בניו יורק