דור חדש של חיילים נלחם עכשיו בעזה. דור חדש של אנשים צעירים, שכל אחד מהם כבר לא יהיה בדיוק מי שהוא היה קודם, לפני שעבר במכונת המלחמה. הבטן מתכווצת כשנזכרים איזה דור מצטרף עכשיו למשפחת הלומי הקרב ולמודי הקרבות: החיילים האלה, שקשה לא לקרוא להם ילדים, נולדו בתקופה האופטימית ביותר שמדינת ישראל ידעה אי פעם. ילידי 1993, וגם ילידי 1992 ו-1994, באו לעולם בתקופת הסכמי השלום, וההורים של רבים מהם באמת האמינו שהפעם יש סיכוי – שהילדים האלה לא יילכו אל הצבא.
זו המלחמה הראשונה שלהם בתור חיילים, אבל חלקם כבר עברו את מלחמת לבנון השנייה; אחרים חוו קסאמים ואזעקות בילדותם או בזמן השירות הצבאי שלהם. למעשה, סיפור החיים שלהם מספר גם, בין השורות, מה קרה לחברה הישראלית ב-20 השנה האחרונות: מהסכמי אוסלו ורצח רבין, הזיכרון הראשון של אחד מהם, דרך האינתיפאדה השנייה, תקופת הפיגועים, מלחמת לבנון ושנות הקסאמים. ליד כל אחד מהם עבר פעם פיגוע או שרק קסאם. אלה שלא נמצאים עכשיו בעזה מספרים שהם עוקבים בכפייתיות אחרי החדשות בסלולר, בחשש שהחברים שלהם בין הפצועים וההרוגים.
שרשרת האירועים הזאת חונקת. אבל הדברים שאומרים הצעירים האלה, כמעט בני נוער, הם משב של אוויר. הם בוגרים מכפי גילם וחזקים; התקווה ההיא, לשלום, לא חזרה מאז שנולדו, אבל בניגוד לשיר ההוא, על הילדים של חורף 73', הם לא אומרים "הבטחתם" ולא מרחמים על עצמם, אלא מישירים מבט מפוכח אל העתיד.
"אני כבר לא אגיד לילדים שלי שכשהם יגדלו לא יהיו מלחמות"
שי אלון, נולד ב-30 במרץ 1993. גר בפתח תקווה. שירת בגולני עד לפני שבוע. עמד להיכנס לעזה והשתחרר לפני הכניסה הקרקעית. מתכנן לחסוך כסף לטיול בארה"ב ובדרום אמריקה ואחר כך ללמוד הנדסת תעשייה וניהול
כשהייתי בן עשר היה פיגוע בגלידריה ליד הבית שלי. היינו במגרש משחקים לא רחוק, שמענו בום ולא ידענו מה זה, אז הלכנו לראות. היו שם מאות שוטרים שאמרו לנו ללכת. עד שזה קרה שמעתי על פיגועים בתל אביב, בחיפה ובנתניה, אבל כשזה מגיע אליך משהו משתנה.
לפני שבוע חשבתי שאני עומד להיכנס לעזה. כבר הייתי בנקודת הכינוס, אבל לא הספקתי. החברים הכי קרובים שלי מהפלוגה בפנים ואני ממש בלחץ. יש גם איזו צביטה קטנה על זה שאני לא שם, הרגשה שאני הייתי אמור להיות שם ולהילחם לצד החברים שלי, שהלכתי לצבא כדי להיות לוחם וזה הדבר האמיתי.
אני יודע שהמשפחה והחברה שלי הרבה יותר רגועים כשאני פה, אז אני מרגיש חצוי. אני כל הזמן מתעדכן בחדשות, מחפש אנשים מהמפקדה לשמוע שהכל בסדר, ואני רק מקווה שחלילה לא אהיה בבית חולים או בבית עלמין השבוע, כי אלה החברים שלי שם. אנשים שאני מוכן לסכן את החיים שלי בשבילם, שאני סומך עליהם. זה משהו שאת לא יכולה להבין אם את לא חלק ממנו, זה נשאר בך.
בזמן מבצע עמוד ענן הייתי קרוב מאוד לעזה. ביום שישי חזרתי הביתה אחרי ארבעה ימים שם, עליתי למרכז וקלטתי שפה החיים נמשכים כרגיל. אני חושב שזה נכון שהחיים ימשיכו, אבל הייתי קצת בהלם.
אני מקווה שיהיה הסכם מהר ושהחברים שלי ייצאו משם, אבל אני מאמין שהוא יחזיק שנתיים-שלוש, כמו אחרי עמוד ענן. אני לא מאמין שיהיה משהו תמידי, אם נכשלו בזה כל כך הרבה שנים אז קשה לי להאמין שיצליחו עכשיו. אני לא חי בסרט, ואני יודע שזה כנראה לא ייגמר, ושבכל מקרה זה ייקח הרבה זמן. אני שמח שהיו 20 אלף איש בהלוויה של החייל הבודד שון כרמלי, שאנחנו יודעים להתמודד עם המצב ושהישראלים נרתמים ועוזרים אחד לשני".
"זה המשפט הכי מלחיץ שיש: 'לוקחים לי את הטלפון, אני לא יודע מתי נדבר אבל הכל בסדר'"
חן סמובסקי, נולדה ב-20 בספטמבר 1993. גרה בנתניה. השתחררה לפני ארבעה חודשים מתפקיד מדריכת חילוץ והצלה בפיקוד העורף, ולפני שבועיים גויסה למילואים. עובדת בחנות בגדים ולומדת לפסיכומטרי. מתכננת ללמוד מנהל עסקים ולפתוח עסק לקוסמטיקה רפואית
כשמלחמת לבנון השנייה התחילה הייתי בת 12. אם לפני כן לא הבנתי עד הסוף מה קורה, אז כבר היו לי יותר חרדות כי הרקטות הגיעו לאיזור שלנו: טיל שנפל בחדרה, כשאחי גר באזור והקפיץ את כולנו, וגיסי שהיה בכפר גלעדי כשקרה שם האסון. כשזה מתקרב אלייך את קולטת שזה בעצם יכול לקרות לך. עכשיו אחת מהחברות שלי איבדה ידיד שלה במבצע הזה. זה שוב מתקרב.
לפני ארבעה חודשים השתחררתי אחרי שירות כמדריכת חילוץ והצלה בפיקוד העורף, ולפני שבועיים גוייסתי למילואים בגלל המצב. שמחתי שקראו לי, רציתי להיות שותפה למאמץ. רוב הבנים בשכבה שלי עדיין בסדיר, חלקם קצינים, וחבר קרוב שלי נמצא שם בפנים. כל פעם שאני שומעת על הרוגים אני מיד רוצה לדעת מי הם, אני כל היום צמודה לחדשות, להודעות ווטסאפ וטלפונים שהכל בסדר. בצבא היה לי בן זוג ביחידה קרבית, ואני זוכרת את הטלפונים וההודעות. זה המשפט הכי מלחיץ שיש: 'לוקחים לי את הטלפון, אני לא יודע מתי נדבר אבל הכל בסדר'.
היום יש בי איזושהי תקווה קטנה שמשהו יכול להשתנות. לאורך שנים לא משנה מה אנחנו מציעים לצד השני זה לא מספיק טוב, אבל גם לנו יש צד בזה, זה לא רק הם, ואני אופטימית שאפשר לשנות. אני מאמינה שיהיה פה יותר טוב. עברנו ונעבור דברים אבל נשרוד ויבוא יום ויהיה שלום. השאלה היא רק כמה זמן זה ייקח".
"הוא התקשר אלינו לפני שהם נכנסו ומאז לא יצר קשר. הוא כל מה שיש לי בעולם הזה"
מאיה מליסון, נולדה בגיאורגיה ב-3 בספטמבר 1993 ועלתה לארץ בגיל שנתיים. גרה בבת-ים. אחיה הקטן משרת כרגע בעזה. עובדת בגן ילדים וממלצרת, וחוסכת כסף לתואר בקרימינולוגיה
נורא רציתי להתגייס למשטרה צבאית, או להיות מש"קית ת"ש, אבל הצו הראשון לא הגיע. התקשרתי ללשכה פעם אחר פעם ואמרו לי שישלחו לי אותו, אבל כלום לא קרה. בגיל 19 וחצי הצו סוף סוף הגיע, אבל כשהגעתי אמרו לי שמשחררים אותי, שיש לי פטור.
הרגשתי לא שייכת, שהצבא לא רוצה אותי. אני רואה איך החברות שלי מתבגרות ומשתנות בצבא, ואני בינתיים עובדת בגן ילדים. עכשיו, כשיש חופש בגן, אני ממלצרת. אני רוצה להיות קרימינולוגית ולעזור לאנשים כמו שהעובדות הסוציאליות עזרו לנו.
אחי הקטן, קובי, נמצא בעזה מאז שהתחיל המבצע. הוא התעקש להתגייס לקרבי, למרות שיש לו בעיית ראייה ואסתמה. הוא בן 20, וכל החיים היינו צמודים אחד לשנייה – בגן, בבית-הספר, בתיכון. אבא שלי נפטר לפני שעלינו לפה ואני לא ביחסים מדהימים עם אמא שלי, אז הוא כל מה שיש לי בעולם הזה. הוא התקשר אלינו לפני שהם נכנסו ומאז הוא לא יצר קשר. מאז שהוא נכנס אני לא מפסיקה לבכות, אני לא מצליחה לאכול ובקושי מצליחה לעבוד. אני ממש מפחדת שיקרה לו משהו שם. נשברו לו המשקפיים והוא שם בלי משקפיים, זה מדאיג אותי עוד יותר. אני כל היום עוקבת אחרי מה שקורה בחדשות.
פעם אמרו שיהיה שלום, שיהיה טוב, שלא נצטרך ללכת לצבא. פעם האמנתי לזה. אמא שלי אף פעם לא האמינה שיהיה פה שלום. היא חשבה שיגרשו אותנו מפה ורצתה לעזוב, אבל אחי ואני רוצים להישאר כי אנחנו יהודים. אבל אני עדיין אופטימית. תקווה זה משהו שגדלתי עליו. אני רק רוצה שהחיילים יחזרו ושיהיה שלום, שנגיע להסכם ושמה שקורה עכשיו ייפסק. אנחנו צריכים להיות מאוחדים במקום לריב ביננו לבין עצמנו, להתאחד בתור עם ולא לחפש אשמים, להגיד שהממשלה ככה והימנים ככה והשמאלנים ככה. אני מאמינה שיהיה טוב מתישהו".
"לגדל פה ילדים זה לגזור עליהם לעמוד בדילמות שאני עמדתי בהן"
נתן בלנק, נולד ב-17 במאי 1993. גר בחיפה. סירב לשרת בצה"ל מטעמי מצפון והשתחרר לאחר שישה חודשים בכלא צבאי. עושה שירות לאומי במד"א ורוצה ללמוד באוניברסיטה פיזיקה או הנדסה
כשהייתי קטן האופטימיות הייתה הרבה יותר נוכחת בחיים שלנו. אני זוכר שברק נבחר והייתה תחושה שאוטוטו נגמר הסכסוך. אבל עם השנים האופטימיות הלכה ודעכה, והיום אנשים מכל קצות הקשת הפוליטית פחות אופטימיים.
מבצע עופרת יצוקה היה עבורי נקודת מפנה מבחינה מחשבתית, שטלטלה אותי וגרמה לי לחשוב. הייתי בן 16 וראיתי אנשים נורמטיביים סביבי מדברים בשנאה, אומרים בלי למצמץ שהם שמחים על מוות של חפים משפע בצד השני, מדברים על רצון לשטח, לכסח ולהשמיד. אחר-כך שמתי לב שאין אף מנהיג שמדבר על שלום. הפוליטיקאים היו מאוד צינים וגם כשדיברו על מו״מ זה היה מן הפה לחוץ, כשאף אחד לא מאמין או מנסה באמת להגיע לשלום. הגעתי למסקנה שאני לא משתף פעולה עם מעגל הדמים הזה. בנובמבר 2012 הייתי אמור להתגייס. הגעתי לבקו״ם וסירבתי. ישבתי על זה בכלא כששה חודשים ובסופו של דבר היתה ועדה של חוסר התאמה ששיחררה אותי על 'התנהגות רעה וחמורה'.
הכלא היה חוויה מעצבת עבורי. זו הייתה תקופה קשה, אבל עם הזמן התרגלתי והכרתי חלקים בחברה הישראלית שלא נחשפתי אליהם קודם. אנשים מהשוליים שהחברה זורקת אותם, שאין להם כתובת לבעיות שלהם. למשל, חייל שאין לו אוכל בבית אז הוא בורח מהצבא כדי לעזור בפרנסת המשפחה, ומגיע לכלא צבאי.
השתחררתי מהצבא ביוני 2013 והתנדבתי לשירות לאומי בתור חובש באמבולנס. זו עבודה חשובה ומעניינת שהיה חשוב לי לעשות. חשוב לי לתרום, ואם לא הייתי יכול לתרום משמעותית במסגרת של שירות לאומי הייתי עושה את זה בדרך אחרת.
אני פסימי לגבי העתיד של המדינה כי אני רואה את הגזענות והמיליטנטיות בשני הצדדים, הפלסטיני והישראלי. השיח נהיה גזעני, שיח שמחלק אותנו ל'הם' ו'אנחנו'. אני רואה את האווירה במדינה, את הכוחנות, השנאה בין יהודים לערבים בתוך ישראל, בין ישראלים לפלסטינים, בין פלגים שונים ודעות שונות. יש כעס ושנאה שקשה לראות איך מצליחים להתגבר עליהם. אבל אני מקווה שנצליח, שיום אחד זה יקרה.
אני מחובר לישראל ואני מאוד רוצה לחיות כאן, אבל מצד שני אני לא יודע אם אהיה מסוגל לגדל פה ילדים, אם אני מוכן לגזור עליהם לעמוד בדילמות שאני עמדתי בהן".
"אני לא יכול לסלוח"
שניר סויסה, נולד ב-13 בפברואר 1990. נולד בשדרות ונפצע מפגיעת קסאם כשהיה בן 16. לא התגייס עקב מצבו הרפואי, לידור לוי, נולדה ב-29 בספטמבר 1994, גדלה בשדרות, עובדת במוקד מכירות של הוט. שניר ולידור עברו לגור ביחד בנתיבות לפני שנה ואמורים להתחתן ב-14 באוגוסט. חתונתם בסכנה עקב המצב
"כשנפצעתי עוד לא הייתה כל כך מודעות לכל האזעקות ואיך להתמגן. ישבתי עם חבר על ספסל בגן משחקים והייתה אזעקה. אני זוכר את הנפילה עצמה, שריקה חזקה ואז פיצוץ. קסאם נפל שישה מטר מאיתנו. הסתכלתי על עצמי וראיתי שהבטן שלי נפתחה. התחלתי לרוץ לכיוון הבית שלי ונפלתי. את השאר אני זוכר במעורפל: האמבולנס, הדרך לבית החולים. הרדימו אותי ועשו לי ניתוחים בבטן ואחרי אשפוז של חודש רצוף השתחררתי, אבל חזרתי לבית החולים כל שבועיים-שלושה לכמה ימים. מאז הפסקתי ללמוד, פשוט לא הצלחתי.
רציתי נורא להתגייס לצבא. החלום שלי היה להיות לוחם, אבל עם המצב הרפואי שלי מיד נתנו לי פטור. קינאתי בכל החברים שלי שהלכו לצבא ושירתו. מאז אני חי על קצבת נכות וגם היום, שמונה שנים אחרי, אני עדיין משתקם.
לשדרות לא חזרתי. המשפחה שלי ואני עברנו לנתיבות מיד אחרי הפגיעה. פעם הייתה תחושה שהכל יהיה בסדר, שהשלום יגיע והמצב ישתנה. אני זוכר שכשגדלתי הייתה תחושה של אופטימיות, אבל המצב השתנה עם הקסאמים. כולם רוצים בלב שלום, אבל כבר לא מאמינים שזה יקרה. אני לא מאמין שיכול להיות שלום בכלל. יש הרבה נפגעים משני הצדדים ואני יכול לומר שאישית, כנפגע, אני לא יכול לסלוח.
לידור הייתה שכנה שלי בשדרות, אבל לא שמרנו על קשר. לפני שנה נפגשנו אחרי שלא התראינו הרבה זמן ומשם דברים התגלגלו. לפני חצי שנה הצעתי לה נישואים. אנחנו מתחתנים בקיבוץ ליד שדרות בעוד שלושה שבועות, ואנחנו פוחדים שהחתונה תידחה".
***
"נולדתי באשקלון, אבל מאז ומתמיד גרתי בשדרות. מגיל קטן אני זוכרת את הקסאמים. בהתחלה זה פשוט היה נופל, ללא התראה, ואז האזעקות נכנסו לנו לחיים.
כשאת גרה בשדרות את מכירה הרבה אנשים שנפצעו או נרצחו. זה מקום קטן, חם ואוהב, כולם מכירים את כולם. גם אם המשפחה שלי הייתה אופטימית לגבי העתיד אני אף פעם לא הייתי אופטימית. אני לא חושבת שיהיה שלום יום אחד, אני לא מאמינה שיש עם מי לדבר ואין לי אמון בצד השני. אני חושבת שהמלחמה תיגמר, שוב יהיה שקט עם טפטופים לשנה וחצי, ושוב נצטרך לצאת לעוד מבצע, כלום לא ישתנה. לא משנה כמה נבוא לקראתם – הם ינסו להתנקם, ימשיכו לירות ולנסות לפגוע בנו.
לא עשיתי צבא כי אני דתיה, והתנדבתי לשירות לאומי במכללת ספיר. הדבר היחיד שאני אופטימית לגביו הוא החתונה שלנו. אני חוששת מאוד שנצטרך לדחות אותה ואני ממש בחוסר אונים. אנשים שואלים אותי מה עם החתונה ואין לי תשובות. אף אחד לא יכול לומר לי מה יקרה".
"אני אמא לוחמת לבן לוחם"
מירי יוסף, בת 53 מקריית עקרון. אם חד הורית. בנה, דניאל יוסף, נולד ב-13 בספטמבר 1994 באילת. למד בפנימייה צבאית, שירת בצנחנים והתחיל קורס קצינים. לוחם כרגע ברצועת עזה
כשדניאל קיבל את העלון של הפנימיה הצבאית הוא מאוד התלהב, עבר את כל המבחנים והתקבל. כדי להיות יותר קרובה אליו, עזבתי את אילת ועברתי לגור בקריית עקרון ביחידת דיור בחצר של ההורים.
דניאל ביקש שאני אחתום כדי שהוא יוכל להתגייס לצנחנים. העורך דין בקצין העיר הביט לי בעיניים והסביר לי מה המשמעות של המסמך שאני חותמת עליו. אני, מצדי, לא יכולתי לעשות את זה. הנחתי את העט על השולחן ויצאתי החוצה. דניאל יצא אחרי והודיע לי: 'אם את לא עושה את זה, את יותר לא אימא שלי. את לא תראי אותי יותר ואני לא אהיה איתך בקשר יותר'. ניסיתי להסביר לו שהוא בן יחיד ושגידלתי אותו לבד. אותו זה לא עניין. הוא רצה להגיע לגדוד 890 של הצנחנים והוא היה הרבה יותר חזק ממני. הוא התגייס, עבר טירונות, יצא לקורס מ"כים, והתקבל לקורס קצינים.
כשהוא היה בדרך לבה"ד 1 הוא התקשר. זה היה בשעה שלוש. הקפיצו אותו לעוטף עזה. 'אימא, לוקחים ממני את הטלפון אני לא אוכל לדבר איתך. יכול להיות שצריכים להיכנס פנימה. אנחנו בהמתנה' הוא אמר לי. אמרתי לו 'דניאל שמור על עצמך'. והוא הבטיח שישמור על עצמו. לפני כמה ימים הוא שלח סמס וכתב שהכל בסדר איתו.
יש לי המון חרדות ופחדים, לילות ללא שינה. אני לא זזה מהמסך של הטלוויזיה. כל טלפון שמצלצל אני נבהלת וכל רכב שעובר ליד הבית מקפיץ אותי. אני מחכה שהכל יסתיים והוא יחזור הביתה.
אני לא אופטימית לגבי השלום. כבר הבנתי עם מי יש לנו עסק וברור לי שלא יהיה פה שלום. אני רק רוצה שהכל יגמר, שדניאל יחזור, ושאלוהים ייתן לו להגשים את כל החלומות והשאיפות שלו".
סייע בהכנת הכתבה: אבי אליהו