4 שנים ותשעה חודשים לבשתי מדים. דקרון חם ומעיק של מדי א', דגמ"ח די נוח ושימושי על ב' ובחודשים האחרונים לשירות אפילו בגווני מדי הקבע התכולים הספקתי להסתובב קצת. בכל דקה ששירתתי, הרגשתי שאין מקום שבו אני יכולה להועיל יותר. כשחברות שלי השתחררו, התחילו לעבוד ולחסוך כסף לטיול הגדול בדיוק נכנסתי לקבע וידעתי, שלפחות מבחינתי, אני לא מפספסת כלום. את מה שאפשר לעשות בגיל 20 אפשר לעשות גם בגיל 24 ואולי אפילו להעריך את זה קצת יותר.
>> קצינים במיל' לרמטכ"ל: "שילוב לוחמות מפריע לנו לנצח"
מה יכולתי לעשות בשנים שבהן התעוררתי באמצע הלילה מצלצול מירס אימתני, או כשרצתי לחמ"ל תוך כדי שאני מתלבשת? אם להסתכל על נערות ונשים במדינות אירופה השכנות - די הרבה. תארים מתקדמים, קריירה, מלא כסף וגם, אם הייתי רוצה בגיל צעיר - אז גם ילדים. אבל לא, את שנות העשרים המוקדמות שלי נתתי לצה"ל. לא למדינה, לצה"ל. לאותו גוף שקציני המילואים שלו מעיזים לדרוש להפסיק את שילוב הנשים בו ונכון לכתיבת שורות אלה, אותו גוף שגם לא מגנה את הקריאות האלו.
התגייסתי כסמב"צית ועד שיצאתי לקורס קצינים עשיתי משמרות בחמ"ל מבצעים של גדוד בארותיים בחטמ"ר אפרים. סביבי היו רוב היום לוחמים, ובחמ"ל השכן שירתו תצפיתניות שבעיניים טרוטות צפו על הגזרה 24 שעות ביממה. את מה שהן ראו במצלמות הפסקל, החיילים לא ראו בעמדות, ואת מה שחברי לחמ"ל ואני הבנו בתמונה הרחבה, המג"ד לא יכול היה לדעת בלעדינו.
האם הפרעתי למישהו? אולי. האם מדי הב' המוצרים שלי גרמו לחלק מהחיילים סביבי ללטוש עיניים? יכול להיות. אבל זה לא הפריע לאף אחד מהם לדרוש מהבנות ששירתו איתי וממני את כל המידע שהיה לנו לתת כדי שהם, הגברים הלוחמים, יוכלו לעמוד במשימה. בחטמ"ר שאליו הגעתי כקצינה צעירה עם ריח מבחיל ואפור של בה"ד 1, שלטה אישה אחת: הקמב"צית.
אם מישהו ידע משהו מהחיים שלו בין ערימות של פלאפלים וארונות שהסתובבו בין הקרוואנים, זו היא. סגן בת 22 שבשעות הקטנות של הלילה חלמה בכלל להיות אדריכלית, ושמהרגע שהפכה להיות המפקדת שלי רציתי להיות כמוה. כשהחלפתי אותה בתפקיד, הרגשתי שהגשמתי חלום יותר גדול מהמאצ'ו פיצ'ו שממנו החברות שלי בדיוק העלו תמונות לפייסבוק, ולא כי הוא הביא איתו איזו תהילה גדולה. הפוך.
הוא הביא איתו אחריות כבדה, לילות לבנים, שבתות מקוצרות, חיי חברה שנעלמו ומלא רעש. רעש בלתי פוסק של דרישות מכל כיוון אפשרי - מפקדים, אנשי שב"כ, מתנחלים, פלסטינים, ערבים ישראלים, מעברי גבול, פיגועים והמון דברים שמגמת המוזיקה שלמדתי בה בתיכון לא הכינה אותי אליהם. ואהבתי את הרעש הזה כל כך, גם כשהוא היה באמצע הלילה ידענו, הקצינות ששירתו איתי ובתפקידים מקבילים בחטיבות אחרות, שאין משהו חשוב יותר מלהיות מסננת המידע הזו שהיינו בשביל המפקדים, ולא, זה לא נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות - הם היו גברים.
>> "אנחנו יודעות לפעול, לקום ולהילחם בדיוק כמו חייל לוחם"
אולי בעיני הקוראים או הקוראות מה שעשיתי נשמע משעמם או נורא, אבל לא הייתי מחליפה את החוויה שלי מהשירות הצבאי בשום דבר אחר, ומי שמכיר אותי יודע שהיא חלק בלתי נפרד ממי שהתבגרתי להיות, על הצדדים הפחות טובים וגם על אלו שיותר.
יכול להיות שבין קציני המילואים שקוראים היום לעצור את שילובן של נשים בצה"ל יש גם איש קבע לשעבר ששירת איתי, או אולי אפילו אחד מהמפקדים שלי. ואם כן, אז הזיכרון שלו קצר כמעט כמו חוט הטמפון בחבילות ההגיינה שעל פי הקולות שנשמעים, מעיבות מאוד על תקציב הביטחון. כשהוא וכל החבר'ה מהבסיס יצאו לפאב הסמוך וענו למירסים מבושמים מבירות זולות, גלגלי השגרה של המציאות הביטחונית העגומה שלנו לא הניעו את עצמם. מישהו סובב אותם, לאט לאט, עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים ומדי ב' מוצרים.