זאת כנראה ההזדמנות האחרונה שלו להתחיל איתה. כבר ארבעה ימים חלפו מאז טקס הדלקת המשואות, וכל הדגלנים הגיעו לפגישת סיכום אחרונה בירושלים, רגע לפני שהם מתפזרים חזרה ליחידות. החיילת עם הכומתה השחורה עומדת בתור, מחכה לקבל את צו הסיפוח חזרה לבסיס, בזמן שהסגן הצעיר מסתכל עליה מהצד ולא מבין איך עוד לא העז לבקש ממנה מספר. התור הולך ומתקצר. עוד כמה דקות היא תצא מהאכסניה בירושלים ותעלה על קו אוטובוס 392, שייקח אותה חזרה אל תוך המדבר, עד לשיזפון, לשם הוא כבר לא יגיע. ברגע של אומץ הוא מחליט לגשת אליה בצעדים מהוססים, במה שנראה כמו ניסיון אחרון.
אל"ם (מיל') דוד רוקני, המפקד המיתולוגי של טקס הדגלנים, מסתכל על חייליו בסיפוק. "כבר סידרתי בין כמה זוגות לאורך השנים", הוא מציין, "למרות האסון הגדול שעברנו, אני מקווה שגם השנה נוסיף עוד כמה לרשימה". מבטו של רוקני מוכיח שדווקא הוא, האיש שמקפיד יותר מכולם על השורות המסודרות והדיגום המוקפד, יודע שיש דברים יותר חשובים אפילו מהטקס הממלכתי. מראה גשר התאורה שקרס במהלך החזרות בהר הרצל, אשר גרם למותה של סגן הילה בצלאלי ז"ל, עדיין מהדהד ברגעים הקטנים. אבל רוקני כנראה מבין יותר טוב מכולם, שמאחורי סמלי המדינה הגדולים שנוצרו על רחבת המסדרים, עמדו בסך הכול חיילים צעירים, שתוך שבועיים נאלצו ללמוד דבר אחד או שניים על החיים, וגם על המוות.
העיניים של החיילת עם הכומתה השחורה שקועות עמוק בתוך הנייד, צופות יחד עם חיילת נוספת בסרטון שלהן צועדות במהלך טקס המשואות. זו הפעם הראשונה שבה היא רואה את הביצוע שלה על המגרש יחד עם שאר הדגלנים. עוד ועוד חיילים הולכים ומתקבצים סביב הסרטון, מביטים בעצמם עומדים זה לצד זה בצורת מלבן על הרחבה, מרימים את הדגלים, ומשאירים מקום ריק להילה.
שתיקתם של הדגלנים בזמן הצפייה בסרטון מסגירה שמשהו גדול יותר מסתתר מאחורי עמידת הדום המופתית, סיפור שחמק מתחת לעדשת המצלמה. "כל האנשים במדינה חושבים שהם יודעים מה קרה כאן", אומר רב"ט טל, מש"ק מודיעין בבה"ד 1, "כולם שמעו על האסון והרבה ראו את הטקס, אבל בסופו של דבר, אנחנו המשתתפים נשארנו עם סוג של סוד. מין שפה כזאת, שרק מי שהיה כאן בתוך החוויה הזאת יוכל להבין אותה".
כמה שיותר משעמם, יותר טוב
יום ראשון, שלושה ימים לפני הטקס. הדגלנים מגיעים לשבוע האחרון של החזרות, כשברקע עדיין הזיכרון הטרי מאותו רגע שבו נפל גשר התאורה על רחבת המסדרים של הר הרצל. רק ימים ספורים עברו מאז האסון, והמאבק העיקרי שמובילים המפקדים הוא הניסיון העיקש לייצר מחדש את השגרה. גם החיילים יודעים שהדרך היחידה לא לשקוע בטראומה היא להמשיך, כמו תמיד, בשלושה אימונים ביום. כמה שיותר משעמם, יותר טוב. אבל מה שהיה עד לפני רגע לו"ז פשוט ומובנה, הופך במהרה למבצע מסובך לביצוע.
השבוע האחרון של ההכנות נפתח ללא אישור לערוך חזרות ברחבה המרכזית של הר הרצל. אל"ם רוקני ויד ימינו, רנ"ג צדוק אשר, הרס"ר של הטקס, בוחרים להמשיך את האימונים בשטח אספלט מאחורי הבמה המרכזית. "אי-אפשר באמת להתאמן כאן", אומר רב"ט סרגיי פוליבודב, ממשתתפי הטקס, "השטח פה הרבה יותר קטן מהרחבה, אבל חשוב להם להעביר מסר שלא מוותרים".
תוך כדי האימונים אפשר לשמוע את שיחות הטלפון של אל"ם (מיל') בנצי אשר, רכז אירועי יום העצמאות בהר הרצל. "עוד אין אישורים?" הוא שואל באכזבה, "טוב, מקסימום נעשה את הטקס ברחבה של האכסניה", הוא אומר בציניות, וסוגר את הטלפון באנחה כבדה.
אחרי החזרות, נוסעים לבקר את הפצועים
לקראת הערב רוקני מחליט לקצר את החזרה האחרונה, והחיילים חוזרים מוקדם לאכסניה. "למה אתם עוד לא עומדים?" נשמעת לפתע קריאה בתוך המסדרונות, "קדימה, להסתדר בשורות!" מספר חיילים מסיטים את המבט בחשש, לראות אם מישהו החליט על חזרה לילית בלובי של האכסניה, אולם עד מהרה מתברר שמדובר באחד הנגדים שמחקה את רוקני. לפתע נשמע קול דומה להפליא לחיקוי, "מה קורה כאן?" צועק רוקני האמיתי, שלא מבין על מה כל המהומה. כולם משתתקים, כשאחד הקצינים אומר בלחש, "עושים חיקוי שלך".
הקצין הוותיק מתיישב במהירות על אחת הכורסאות ואומר: "קדימה, תראו לי, בואו נראה אם זה טוב". הנגד המופתע ממשיך במופע, ומהר מאוד רוקני מתחיל לצחוק יותר חזק מכולם. אשר מסביר ששום דבר בהתנהלות של המפקדים לא מקרי. "בעקבות האסון החלטנו שהדבר הנכון יהיה להוריד את רמת הדיסטנס", הוא אומר, "זה מקרב בינינו לבין החיילים, וגורם להם להגיד 'אנחנו הולכים אחריהם למלחמה', כשהמלחמה היא לעלות על המגרש – למרות הכול".
חלק מהחיילים מנצלים את הזמן החופשי כדי לצאת לאכול פיצה, בזמן שאחרים נוסעים לבקר את משפחת בצלאלי האבלה. רס"ל עמאר מזארוב, רס"ר בבית-הספר להגנה אווירית, מחליט לנסוע במונית לבקר את חברתו לבסיס, סמ"ר הגר זהר, שנפצעה באורח בינוני. מזארוב כבר מכיר היטב את תעריף הנסיעה לבית-החולים הדסה בירושלים, אליו הוא נוסע כמעט כל יום מאז האירוע. "בדרך כלל זה 30 שקל, אבל אתמול הצלחתי להוריד נהג אחד ל-25", הוא אומר בחיוך, ונאלץ להתפשר הפעם על 35 שקל. "משלמים כמה שצריך", הוא אומר, ועולה בזריזות למונית.
חוסר אונים טוטאלי
באותו הזמן יושב רב"ט פוליבודב בלובי של אכסניית "בית וגן", ומדבר על התסכול שחש בדקות שאחרי הנפילה באותו יום רביעי ארור. "ניסיתי לעזור להרים את הגשר שנפל, אבל לא הצלחתי" הוא נזכר, "בסוף הגיעו עוד חיילים שעזרו, אבל עד אז הרגשתי חוסר אונים טוטאלי מול כל הטונות של הברזל".
גם רב"ט ליטל פרל, אחת מהצועדות בטקס, יושבת לצדו, ומסכימה עם תחושת חוסר האונים. "כשאתה חייל קרבי שהולך למבצע, אתה נאלץ להתכונן לסיכוי שמשהו רע יקרה לך", היא אומרת, "כאן זה הגיע משום מקום. אירועי יום העצמאות זה הדבר הכי אופטימי שיש, בכלל לא עלתה לראש האפשרות שמשהו כזה נורא יקרה".
כמה שעות אחרי שנפל גשר התאורה כבר הגיעו למקום קציני בריאות הנפש ויועצים ארגוניים, והחלו לערוך שיחות קבוצתיות עם משתתפי הטקס. גם ביום ראשון שאחרי הטקס חזרו הקב"נים לשיחת סיכום אחרונה עם החיילים. "למיטב זיכרוני, זה היה האירוע הכי גדול בהיסטוריה של מצבי חירום בזמן שגרה, שיצא למערך ברה"ן לעסוק בו", אומר רמ"ח ברה"ן בחיל הרפואה, אל"ם אייל פרוכטר. "350 חיילים שנחשפו בצורה פעילה לאירוע קשה בעיתוי קשה. ברור שיהיה אחוז מסוים של פונים לטיפול יותר ארוך, אך כבר עכשיו אפשר לקבוע שההתערבות שעשינו צמצמה משמעותית את כמות האנשים שיישארו עם נזק תמידי".
ביום שלישי הגיע האישור המיוחל להיכנס לרחבה בהר הרצל, והחיילים עלו למגרש בפעם הראשונה, שהייתה גם החזרה הגנרלית לפני הטקס. "היה לי ממש קשה לעלות על המגרש", מספרת סגן זהבה ג'מבר, קמב"צית בפיקוד העורף. "בדיוק כשנכנסנו, הילדים שמופיעים לפנינו ירדו מהבמה בחיוך. אני גם רציתי לחייך, אבל לא הצלחתי. נזכרתי מחדש איך הכול קרס, וכל הזמן עלה לי בראש מה יקרה אם זה ייפול שוב. אבל למרות הכול היה לי ברור שאני חייבת לעלות על הרחבה. לא הייתה אופציה אחרת".
"תברחו, אלוהים"
בשעת ערב מאוחרת, אחרי עוד יום חזרות מפרך תחת השמש הקופחת, נפתחת הדלת בחדר 303, ולתוכו נכנסים מפקדי הטקס. צדוק כבר מתכונן לשינה, רנ"ג מוטי אביסרור, אחד מאנשי הסגל, עבר לבגדים אזרחיים, רוקני נח על המיטה בחצי א', ואשר מתרווח על הספה. שיחת חולין קלילה הופכת לאט-לאט לתובנות קטנות על הימים שעוברים עליהם כמפקדים מאז אסון.
"גם לי וגם לרוקני קשה, אבל אנחנו יותר מבוגרים אז אנחנו מפנימים. אם השאלה היא אם חזרנו לשגרה, התשובה היא לא", מספר אל"ם (מיל') אשר. "כלפי חוץ חזרנו לעצמנו, אבל אני רואה אצל רוקני שמשהו קורה בתוכו. האיש הזה עבר דבר או שניים בחיים, והוא לקח את זה קשה כאילו הם הילדים שלו".
לחלל החדר עולה השאלה הבלתי נמנעת, האם היה ניתן לצפות שגשר התאורה יקרוס? "לעולם לא", קובע רוקני בנחרצות, ואשר מחזק את דבריו. "צריך ראש קרימינלי כדי לחשוב שנסכן 350 חייל ואת עצמנו בשביל לעשות איזו צורה. אנחנו מקפידים לאבטח את החיילים כשהם עוברים את הכביש, אז ניתן להם להסתכן באימונים? אלה סיפורי בדים של אנשים שעשו עבודה רשלנית".
לאט ובזהירות, מגוללים חברי הפרלמנט המאולתר את הזיכרונות שלהם מהרגעים הקשים ההם. "עליתי למעלה כדי לראות את הצורה, כך שהחבר'ה שעמדו למטה הרגישו שהמבנה קורס לפניי", מתאר רוקני כשהתרגשות ניכרת בקולו. "שמעתי מישהו אומר 'תברחו', אבל לא כל כך בקול רם. אני הייתי עם מיקרופון אז אמרתי 'תברחו, אלוהים'. משהו אחר לא יכולתי להגיד".
אשר מהנהן בהסכמה. "זה נראה כמו סרט דמיוני, לא האמנתי שזה קורה. לקח לי כמה שניות להבין שהכול קורס. רוקני פשוט ראה את כל המפעל שלו מתמוטט לו מול העיניים".
"נפלתי על הרצפה, שני מטרים מהילה"
אחד הדגלנים, סגן סטניסלב גרינברג, סמ"פ בקורס מפקדי טנקים בשריון, הבין באותם רגעים שהוא חייב לברוח, וכמה שיותר מהר. "שמענו את החריקה, הסתכלנו למעלה, והמפקד אמר לרוץ. לא רציתי לדחוף, רצתי מאחורי כולם וזה נפל עליי. נפלתי על הרצפה, שני מטרים מהילה", הוא מתאר. סגן גרינברג מספר שמיד אחרי הנפילה זחל החוצה ובדק מה מצבו. "ראיתי שיש לי רק שפשופים ביד. בדקתי שהרגליים זזות, שהגב בסדר. אמרתי למפקד שאחרי שיפנו את כולם אני אלך להיבדק, כי אולי מרוב האדרנלין לא הרגשתי שמשהו נשבר", הוא מספר.
במקביל, נדרש סרן זוהר כהן, מפקד החוליה של פיקוד העורף בטקס, המשמש בשגרה כחונך רפואה, ליישם את חומר הלימוד שהוא מעביר לאחרים בימים רגילים. "ב-3:08 הזמנתי מד"א והכוננים הגיעו תוך שתי דקות", הוא משחזר. "עשינו בדיקת פצועים ראשונית והתחלנו לטפל. בתור חובש אני הייתי מאלו שטיפלו בהילה".
אתגר לא פשוט שניצב מול סרן כהן היה הגשר עצמו, שלכד תחתיו את הילה ואת הפצועים. אל"ם (מיל') אשר, שעמד סמוך לזירת האירוע, צפה בחייליו רצים לחלץ את הנפגעים. "המבנה שקל לדעתי לפחות שלוש טונות, ואנשים הרימו אותו כאילו זה נייר. הם עשו הכול כי הם רצו להציל את החברים שלהם", הוא מספר, "אני לא הצלחתי להבין מאיפה הכוחות, מנוף לא היה מרים את זה, אבל החיבור בין האנשים והערבות ההדדית גרמו להם להצליח".
"ראיתי אנשים שנפצעו ונהרגו, אבל האירוע הזה היה מיותר"
בשניות האלה, מספר כהן, התרכזו כולם רק בהצלת חיים. "אין זמן להתחיל לחשוב שם. אתה פועל כמו רובוט. הייתי לוחם בגולני, ראיתי אנשים שנפצעו ונהרגו, אבל האירוע הזה היה פשוט מיותר", הוא מציין. "לא הספקנו לפחד", מוסיף סגן גרינברג, "פחדתי רק בדיעבד כי ראיתי שזה מחץ אנשים. אני לא אדם מאמין אבל מישהו שמר עליי. היו לי מחשבות בהלוויה על זה שיכולתי להיות במקום הילה או במקום אחד הפצועים".
רוקני ואשר, שצפו במתרחש מהצד, ניסו להתעשת במהירות. "גם אם תהיה המפקד הכי גדול, לוקח לך כמה שניות להבין את הסיטואציה שאתה נמצא בה. עניין אותנו קודם כול שאין חיילים מתחת להריסות", אומר אשר. אל"ם רוקני מרכין את ראשו כלפי הרצפה. "בהרגשה האישית שלי, נשברתי", הוא אומר, "לא יכולתי לראות את המחזה הזה".
על אף העובדה כי האצבע המאשימה מופנית נכון לעכשיו לכיוון חברת ההפקה, מעל החדר רובצת תחושת מועקה. "מכיוון שהיה אירוע כל כך חמור, אנחנו מרגישים אשמים, גם אם ההתרשלות היא לא שלנו", משתף אשר. "אנחנו מרגישים אשמה מעצם זה שהבאנו חיילת ולא החזרנו אותה לאמא שלה".
לכל היושבים בחדר אין ספק שאותם רגעים ימשיכו ללוות אותם גם בעתיד. "המראה שאני ראיתי יישאר אצלי בראש ולא ייצא ממנו שנים", אומר אשר בכאב, "אני לא ישן טוב בלילה, אני לא מאמין שאני אשכח", ורוקני מהנהן בהסכמה.
לצד המועקה, יושבי החדר בטוחים שהתנהלות המפקדים במהלך האירוע ואחריו הייתה ללא דופי. "לפני כל טקס אנחנו מגדירים לעצמנו יעד, לעבור אותו עם אפס תקלות. כשאני בא ובוחן, גם פה היו אפס תקלות. אני לא רואה פסיק של אחריות שלנו למקרה הזה. יחד עם זאת, אני עצוב על כך שהגענו למצב שאיבדנו ילדה, מבחינתי היא ילדה שלנו, ילדה שלי", מסכם אשר.
יום העצמאות, יום הזיכרון
ככל שנוקפים הימים לקראת טקס יום העצמאות, מתחילים המשתתפים בשיעור נוסף שלא היה בתכנון. אירועי ההנצחה, שנערכים כל השבוע לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, גורמים לרבים מהדגלנים ללמוד להתמודד בפעם הראשונה עם אובדן של חברה לשירות.
ביום ראשון שאחרי האסון, מגיע הרמטכ"ל כמדי שנה להר הרצל במטרה להניח דגלון על קברו של החייל האחרון שנפטר. משפחותיהם של הילה בצלאלי ז"ל ורב"ט יהושע חפץ ז"ל, שנפטר במהלך גיבוש ביום בו נהרגה הילה, ממתינות לביקור הכואב. הדגלנים, שכל שנה עומדים מסביב לקברים בדגלים מורמים, הפכו הפעם מניצבים בתפאורה לשחקנים הראשיים בטרגדיה.
רוקני מותח את גבו הכפוף, ומצדיע אל מול הקבר של הילה, בזמן שהרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, מניח עליו דגלון. סיגלית, אמה של הילה, מביטה בקבר בשתיקה. אחרי שהרמטכ"ל עוזב את בית הקברות, היא מפנה את מבטה לאחור, אל הדגלנים. "תודה שנתתם לה חודש וחצי שמחים בחיים שלה", היא אומרת להם, בעוד הם מביטים אליה בעיניים רועדות. "אני יודעת שהיה לכם קר בערב האחרון של החזרות, ובכל זאת צעדתם למרות שקפאתם. תמשיכו לצעוד, תעשו את הטקס הזה למען המדינה שלנו", היא מבקשת, ומניחה את ידה על כתפה של אחת החיילות. אחד הדגלנים פורץ בבכי מול האם, ומנסה להחביא את פניו מאחורי הדגל שבידו, דגל בצבע אדום-לבן של חיל הרפואה, אותו הדגל שהחזיקה הילה דקות לפני שנהרגה.
"הילה זכתה לאהוב רק מישהו אחד בחיים שלה, והבן אדם הזה הוא אתה"
בבוקר יום הזיכרון מגיע להר הרצל גם רב"ט מתן ניסימוב, חפ"ק מח"ט הבקעה, בן זוגה של הילה בצלאלי ז"ל בתקופה הסמוכה למותה. הוא עומד בצד, כמה מטרים ליד הקבר. "הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהודיעו לי שהילה נהרגה, היה ללכת לחווה ולרכוב על אחד הסוסים, ובדיעבד כעסתי על עצמי – זה באמת הדבר הראשון שעשיתי? אבל מהר מאוד הבנתי שגם הילה יודעת שהייתי צריך כמה שעות עם עצמי", הוא אומר, מוסיף לדבר עליה בלשון הווה. הם היו יחד רק חמישה חודשים. בחודש האחרון היו לא מעט קשיים בקשר, אבל לניסימוב לא היה ספק שעם הזמן הכול יסתדר.
על אף מערכת היחסים הקצרה, ניסימוב מרגיש צורך להמשיך את דרכה של הילה בשביל משפחתה. "בשבעה אח שלה לקח אותי ואמר 'אתה חלק מהמשפחה עכשיו. הילה זכתה לאהוב רק מישהו אחד בחיים שלה, והבן אדם הזה הוא אתה'. לא חשבתי שזה מעמד שאני אהיה בו אי פעם, אבל אז הבנתי שככה זה יצא, וכנראה שככה זה צריך להיות".
את ערב יום הזיכרון מציינים הדגלנים בטקס קטן שנערך בלובי של בית מלון הסמוך לאכסניית "בית וגן". כחלק מהמסורת שהתפתחה לאורך השנים, הטקס נערך לזכרו של סמל נחום אלה, שנהרג בפעילות מבצעית בשנת 1998. השנה, הצטרף שמה של הילה לקיר ההנצחה.
בשעה שמונה מבליחה הצפירה, בזמן שכל החיילים עומדים בלובי של המלון. כמה דקות אחרי תחילת הטקס יוצאת מהמעלית תיירת מבוהלת שלא הבינה את פשר האזעקה. עשרות החיילים שעמדו בלובי בטח לא עזרו לה להירגע.
במקביל, סגן מיכל בן חמו, קצינה במקח"ר, עומדת ליד פינת ההנצחה של הילה, ומספרת על הרגעים האחרונים שלה עם הילה. "מי היה מאמין שיום לפני נסענו ביחד לעיר, אכלנו פיצה, את דיברת שטויות, אני צחקתי כמו תמיד", היא מספרת, נצמדת למילים הכתובות על הדף, "לא הספקנו ללכת להופעה של יהודית רביץ, לא הספקנו ללכת לאכול חומוס על חשבוני כמו שהבטחתי. כבר כמה שנים שלא הייתה לי איזו חברה משוגעת, שאפשר לצחוק איתה ולהיות מפגרת בלי שיהיה אכפת מה יחשבו. ואז מצאתי, אבל זה נגמר מהר מדי".
אפילו חזותו הקשוחה של רנ"ג אביסרור לא מצליחה לעמוד במילות ההספד, והוא מוריד את משקפיו הגדולים, מנגב את הדמעות מלחייו.
מזכרת אחרונה
ערב יום העצמאות הגיע. בפעם הראשונה, אחרי שנים ארוכות של חזרות, מחליט רוקני לוותר על אימון הבוקר האחרון. אחרי מסדר בוקר קצר, החיילים משוחררים לשעות האחרונות שלפני הטקס. החיילות מנצלות את הזמן כדי למצוא את החיילת שקולעת לכולן צמות, בזמן שהשאר הולכים להיפגש עם ההורים. "תשמרו על מצב בריאותי תקין. לא לדלג במדרגות, לא לקפוץ בגובה, לעבור רק במעבר חצייה", רוקני מתדרך אותם. מבחינתו, זמן פנוי לדגלנים הוא תוספת סיכון שצריך לקחת בחשבון. המילואימניק הכי מפורסם בצה"ל זוכה למעמד של כוכב מקומי, כשהדגלנים נאספים סביבו ומבקשים תמונה בזה אחר זה, מזכרת קטנה לאמא.
"איזה יפים כולם", אומרת לעצמה מג"בניקית במבט נוגה. אווירת החג לא פוסחת גם על הילדים של רנ"ג אביסרור, בני ארבע וחצי ו-11, שלבושים במיטב הדיגום האזרחי – חולצות לבנות, ג'ינס ונעליים שלא טעמו בוץ מעולם. אביסרור וצדוק בודקים דיגומים אחרונים לחיילים – הזווית של הכומתה, הלולאות בחגורה, קווצת שיער בולטת. רוקני לא שוכח להזכיר לכולם שהדגלן צועד על כפפותיו. "בסוף אתם צריכים להחזיר את הכפפות הלבנות. כל זוג זה עשרה שקלים, ו-200 זוגות זה אלפיים שקל", מבהיר רוקני. "הצבא חוסך, אז תחזירו".
לא רחוק ממנו נמצאת דגלנית באמצע תדרוך מקיף. "אני עומדת בקצה של המם סופית", היא מסבירה לאמא שלה, שהרי ברגע האמת צריך לדעת לאן לעשות זום-אין. רוקני, מבחינתו, ממשיך בתדרוך. "אל תחפש פתאום את קרוביך, את המפקד או איזו בחורה יפה – תשכח מכל זה ותהיה מרוכז בביצוע עצמו", הוא אומר בפאתוס אופייני, ומסכם: "אם איזו כומתה תיפול בשטח זה כישלון גדול, זה כישלון לצבא".
תם הטקס
גם ברגעי ההתרגשות האחרונים, קשה לשכוח את הילה, שהייתה אמורה להתרוצץ עכשיו ביניהם ולשמוח איתם. "בכל פעם ששמח, כשיש תחושה של היי, נזכרים שהיא הייתה אמורה להיות חלק מזה. לפני שבוע לא האמנתי שנגיע להיום. אני צועדת וחושבת עליה, ואני אעשה את זה הכי טוב בשבילה", מספרת הדגלנית, סגן דנית עטר.
פאר היצירה של רוקני מתחיל לעשות את דרכו מ"בית וגן" לאחורי הקלעים של הר הרצל. כולם נזהרים בהליכה על החצץ, שלא ילכלך את הנעליים. חיילי חיל הים מעולם לא היו דרוכים יותר לקראת מפגעים סביבתיים שעלולים להכתים את המדים הבוהקים. דקות לפני שהם מתיישבים במקומות השמורים להם בשורה הראשונה, מגיעים יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, מפקד פקע"ר, האלוף אייל אייזנברג, והרמטכ"ל, לתת לצועדים טפיחה אחרונה על השכם.
"זה טקס לא פשוט, אבל המנגינה נמשכת והטקס צריך להתבצע על הצד הטוב ביותר", מברך אותם הרמטכ"ל. "כל העם מסתכל עליכם. תמשיכו קדימה, אסור להפסיק", אומר ונעלם מאחורי מעגלי האבטחה הקפדניים. דקות לפני הטקס, הצועדים מסתדרים במעגל ומניחים ידיים במרכז. ההרגשה היא שאחד בשביל כולם וכולם בשביל הילה.
רנ"ג אביסרור עושה לרוקני בדיקת דיגום אחרונה, והטקס מתחיל. האדרנלין בשיאו, חיוכים מפציעים מכל עבר. הדגלנים קופצים עם הדגלים לצלילי מחרוזת שירי המים. "תשמרו על פאסון", מפציר בהם אחד הרס"רים. דקות אחר כך הוא מצטרף לריקודים בעצמו. רגע האמת מגיע, והם עולים על הבמה. חודש וחצי של חזרות אינטנסיביות מסתכמות לכשש וחצי דקות על מסך הטלוויזיה. גם בשנים הבאות, כשהדגלנים יצפו בעצמם עומדים על רחבה, הם ייזכרו בכל אותם רגעים קטנים, אלו שהמצלמה פשוט לא הצליחה לתפוס.