שעת בוקר מוקדמת בירושלים. תושבי העיר רק התעוררו לעוד יום של עבודה כשראו לנגד עיניהם מאות לוחמים חדשים בחטיבת הצנחנים שבדיוק סיימו 77 ק"מ של מסע כומתה. בשני הקילומטרים האחרונים של המסע הם פגשו את ההורים הנרגשים שליוו אותם עד לסיום המסורתי בגבעת התחמושת, שם קיבלו את הכומתה האדומה.
בין ההורים היו כאלה שספק אם חלמו אי פעם שיזכו להגיע למעמד המרגש הזה. זוג הורים שראה את הילד שלהם נמצא במקום הכי נמוך, עמוק בעולם הפשע, עם אזיקים על הידיים ובעיקר בלי עתיד. "זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי בוכה", מספר רב"ט עמית בן שושן מספר ימים לאחר המסע הזה. שנתיים אחרי האזיקים, עמית הפך ללוחם גאה בצנחנים שמחזיק גם בתעודת בגרות מלאה עם ציונים טובים. גאווה מקומית בעיר מגוריו קרית גת, מודל לחיקוי עבור צעירים רבים.
"ההורים חיכו לנו שני ק"מ לפני גבעת התחמושת, ולפגוש אותם היה מאוד מרגש. הם בעצמם היו בהלם. אמא שלי התחילה לבכות ואמרה 'הבן שלי לוחם, אני גאה בו'". המסע הזה היה כל כך חשוב לעמית שהוא יצא אליו למרות בעיה רפואית שהוא סובל ממנה, בעיה שלא מנעה ממנו ללכת עשרות ק"מ עבור הכומתה האדומה. עד כדי כך גדולה המשמעות שלה עבורו.
על הטירונות וההכשרה בכלל הוא מספר שלא היה קל, "בעיקר בגלל שהיה לי קשה עם גבולות. היה לי קשה לקבל את זה, אבל הצלחתי. להגיד 'כן המפקד' ולספוג את הדיסטנס, זה לא היה משהו פשוט עבורי". רק שנתיים וחצי קודם לכן, עמית היה במקום מאוד רחוק מהמקום שהוא נמצא בו כיום. הצבא לא רצה לגייס אותו, והוא עצמו חצה כל קו אדום שהציבו לו. בשיא השפל הוא מצא את עצמו נאזק על ידי שוטרים מול אמו ההמומה ונאשם בסעיף חמור של ניסיון לרצח.
כל סטודנט לקרימינולוגיה שנה א' יודע שהסיכוי של אדם לצאת מעולם הפשע שואף לאפס. נדירים הם האנשים שהצליחו לעשות זאת. בדרך כלל, מצוקות החיים שואבות אותם עמוק יותר, הרחק מכיוון האור שבקצה המנהרה. בדרך כלל, סיפורים מהסוג הזה מסתיימים בכלא, או גרוע מכך, בקבר. צריך להיות אדם בעל יכולות נפשיות אדירות ועצבים של ברזל כדי ללכת הפוך מהמסלול הזה, וזה בדיוק מה שעמית עשה. אבל בהתחלה לא נראה שלסיפור הזה יהיה סוף טוב.
"הוא צעק 'אני הולך למות'"
"תמיד היו לי בעיות בבית ספר, הייתי היפראקטיבי וכל הזמן מנסה לברוח", נזכר עמית. "המורים תמיד ניסו לעזור לי, אבל זלזלתי בכוחות שלי ולא חשבתי שיצא לי משהו מבית הספר. הראש היה רק בלעבוד ולצאת לבלות עם חברים". כמו בלא מעט מקרים דומים, הבילויים עם החברים וההברזות מבית הספר הביאו את עמית למקומות לא טובים. הוא עצמו מעיד שהכבוד שיחק תפקיד משמעותי עבורו, שנהג ללכת מכות בכל שני וחמישי, וגם זה החלק הקל בסיפור.
השיא היה כשעמית היה בן 15. בגילוי לב אמיץ הוא מספר על הרגע שבו הגיע לתחתית: "חבר שלי הלך מכות, ואני אמרתי שאין מצב שחברים שלי מקבלים מכות ואני לא מתערב. זה היה פעם הראש שלי, ככה זה עבד. הגעתי למצב שאני רב מכות עם שלושה ואמרתי - או שאני הולך לבית חולים, או שהם". הוא מספר שבאותם ימים נהג להסתובב באופן קבוע עם סכין בגרב. "פשוט הוצאתי את הסכין, הייתי שיכור ודקרתי אותו בבטן. דקרתי אותו מספר פעמים. אחרי דקה וחצי הוא השתולל על הרצפה, אבל המשכנו לריב מכות עד שהוא צעק 'אני הולך למות'. ברחנו אחרי שהזמנו אמבולנס".
>> מכורים לפז"ם? הירשמו לפייסבוק שלנו
אחרי האירוע, עמית התנהג באופן מאוד מחושב, החליף בגדים ואפילו הלך לבית הספר כרגיל. אולם אחרי מספר ימים הגיעו השוטרים לביתו של עמית ועצרו אותו מול אמו ההמומה. "העירו אותי ושמו לי אזיקים, אמרו לי שאני עצור. אמרתי לו 'שחרר, אני לא יודע מי אתה בכלל', לא ספרתי אותו, אמרתי לו 'לך ותן לישון'. הוא אמר לי, 'אתה הולך לשבת הרבה זמן'. כל זה מול אמא שלי, שראתה אותי יוצא מהבית עם אזיקים".
גם אז לא הבין עמית עד כמה הסתבך. במשטרה הוא הכחיש את האישומים: "הם אמרו לי שהם יודעים הכל. הייתי עצור באשקלון ובבאר שבע, ואמא שלי הוציאה 70 אלף שקלים על עו"ד. בסוף, העו"ד אמר לי שאין מצב לצאת מזה והודיתי בתיק. הוא הציע לי לעשות שיקום, אבל גם זה לא הצליח", הוא מספר ומוסיף שגם אז עוד לא נפל לו האסימון. "עדיין היה לי בראש שאני מסיים עם זה והולך על הבן אדם שבגללו אני שם".
הוא עבר בין מסגרות, מלווה בדודו שתמך בו לאורך כל הדרך ולמעשה היה זה שהתחיל להחזיר אותו לתלם. "הוא זה שגרם לי למחשבה חיובית, להבין שאני יכול לעשות דברים אחרים ולא להיות עבריין". לבסוף הגיע עמית לפנימיית "נירים", מוסד חינוכי שהוקם לזכרו של ניר קריצ'מן ז"ל, לוחם שייטת 13 שנהרג באחת מהפעולות של היחידה. המהות של "נירים" היא שיקום נערים, ושם למעשה הוא עלה על דרך המלך. לא בקלות, כי הראש שלו היה עדיין בעולם הפשע, כך הוא מעיד.
"התקבלתי לשם אחרי גיבוש של יומיים, גיבוש שכלל שטח והמון אתגרים. חשוב היה להם לראות שאני לא מוותר. מצאתי חן בעיני המדריך שם. הוא אמר שנראה לו שאני מתאים, והתקבלתי". עבור נער בלי גבולות, מדובר בשגרת חיים לא פשוטה. משעות הבוקר ועד ארבע אחר הצהריים הוא למד, משם המשיך לחוגים, ניקיונות ופעילויות משותפות שונות. "היה שלב שאמרתי לעצמי מה אני עושה פה, זה לא בשבילי, אבל המדריך האישי שלי, שהיום הוא כמו אלוהים בשבילי, החזיר אותי לתלם".
לומד כמו חנון
שנתיים וחצי הוא היה שם, עבר את השינוי הגדול ביותר בחייו ואפילו סיים בגרות מלאה. "מאחד שלא יכול לשבת על כיסא, פתאום אני לומד במשך שעות כמו חנון. אני רוצה את זה, ועוד יושב ללמוד גם בהפסקות. כשעשיתי את הבגרות הראשונה, זה היה במקרה ביום הולדת שלי, ההורים שלי הגיעו והיו פשוט בהלם. אפילו אחי הגדול אמר לי, 'מה לך ולבגרות'".
כאמור לא הכל היה חלק, ודווקא בצעד של ענישה הוא גילה את הצבא. באחד הימים הוא הסתבך במכות עם חניך אחר וכעונש נשלח למעין חוות ענישה למשך חודשיים. שם הוא פגש חייל בודד שמשרת כלוחם בנח"ל. השיחות בנושא השירות הצבאי ריתקו את עמית, והוא החליט שהוא מיישר את עצמו ומתגייס לצבא. כאמור, סיפור לא פשוט עבור מישהו שהצבא ויתר עליו מראש.
עמית הבטיח לעצמו שהוא עושה הכל כדי להתגייס, רק שלפני זה היה צריך לסיים עם גזר הדין על הדקירה, לשלם פיצויים לנפגע ולבצע עבודות שירות. הוא יצא למלחמה לא פשוטה מול המערכת, אבל בפנימיית "נירים" עובדים צמוד עם הצבא, וליוו אותו במאבק בדרך לגיוס. "התראיינתי אצל בן אדם שהגיע מלשכת גיוס וכנראה התרשם ממני. במשך שעה וחצי רק הסברתי לו על השינוי שלי וכמה אני רוצה להיות לוחם. בסוף הוא שאל אותי, 'אתה רוצה להתגייס?', ועניתי שכן. שאל אם אני רוצה להיות לוחם ואמרתי כן. פתאום הוא אומר לי, 'טוב, אתה מתגייס ועוד שלושה ימים יוצא לגיבוש צנחנים".
בגיבוש צנחנים פגש עמית עוד בן קרית גת ששימש כמפקד בגיבוש, ומאוד הופתע לראות אותו. "הוא שאל בהפתעה מה אני עושה בצבא בכלל. אבא שלו חבר של אבא שלי, ככה שהוא הכיר את הסיפור שלי, ולא הבין מה אני עושה פה".
עמית צלח את הגיבוש והתקבל לחטיבת הצנחנים, ועכשיו הוא עולה לגדוד כלוחם מן המניין. המפקד שלו כבר מתכוון להוציא אותו לקורס מ"כים מוקדם. כדי להבין עד כמה הסיפור הזה לא שגרתי, צריך להסתכל על הסטטיסטיקה של מי שנכנס לעולם הפשע ויצא ממנו. האחוזים הם בודדים, ומעניין לגלות שאלה שכן הצליחו, עשו זאת לרוב בעזרת המסגרות של צה"ל.
"אני עדיין לא מאמין שאני כאן. היום, אם בן אדם יתחיל איתי, אני פשוט אחייך ואלך אחורה. אפילו מחקתי חלק מהחברים שלי מפעם", אומר עמית. רק חודש עבר מאז שסיים את מסע הכומתה, והיום הוא כבר לוחם בצנחנים שחובש בגאווה את הכומתה האדומה ועונד על החזה את כנפי הצניחה. "זו גאווה מטורפת להורים שלי. תאמינו בעצמכם", הוא מסכם במסר לכל מי שנמצא במצב שהיה בו פעם, לא כל כך מזמן.