צילום: רועי חבני
ההפתעה הגדולה במכינה של לוחמות קרקל היא ההלם שעל פני החיילות. גם לוחמות קרביות וקשוחות, מסתבר, נראות בדיוק כפי שנראינו כולנו בחודש הראשון לגיוס – נערות המומות ומבולבלות בנות 18, המגששות אחר תיק הקיטבג שלהן בחשכה בזמן שהשעון דופק. הן עתידות להתייצב מול ניסיונות חדירה בגבול מצרים, לירות בנשק של חי"רניקים ולצאת לסיורי לילה עם הלוחמים בגדוד. אבל כרגע, תסלחו להן, יש להן דברים אחרים על הראש, כמו: המרחק מבית, אובדן העצמאות הפתאומי והמשמעת הקפדנית שהופכת כל ארוחה למסדר קצוב בזמן.
"אני מפונקת", מודה פאני שולווין, בת יחידה למשפחה פריזאית שעלתה לפני כעשור מעיר האורות הישר לנתניה, "אני לא רגילה לא להתקלח, להיות בשטח, או שאומרים לי מתי לאכול ומה לעשות". גם תמר ברגר מאשדוד מספרת שכמו לכל טירונית מתחילה – גם לה יש רגעים קשים. "זה לא קל. זאת שגרה שונה. קשה לעשות את הסוויץ' בין הבית ובין המסגרת הזאת".
אחרי עשור של פעילות של גדוד החי"ר המעורב הראשון - קרקל - החליטו החודש לראשונה לערוך לבנות הגדוד מכינה. כזאת שתכין אותן נפשית, אבל בעיקר פיזית, לקראת הטירונות והשירות. מאז הקמתו מנופפים בגדוד בדגל השוויון – לוחמים ולוחמות עוברים את הטירונות ואת ההכשרה כגדוד אחד ויוצאים למבצעים "כתף אל כתף". ביחד הם אחראים על הביטחון השוטף בגבול מצרים – מונעים הברחות וכניסת מסתננים לצד חדירות מחבלים ומתמחים בלחימה מדברית, ורק לאחרונה הופיעו בתקשורת בשל התקלות במהלך ניסיון הברחה במהלכו נפצעו מ"פית, סרן אור בן יהודה, והקשר שלה.
"הפער הפיזי בין הבנים לבנות קיים, וצריך להדביק אותו"
בשנים האחרונות משהו בתפיסה הצה"לית השוויונית קצת התפכח. מחקר של חיל הרפואה שפורסם בשנת 2011 הצביע על הבדלים מהותיים ביכולות הפיזיות של נשים וגברים וספר שיצא לאור השנה שהוציא אל"מ (במיל') רז שגיא, הציג מחקר עומק לפיו רבות מהחיילות המשרתות בקרבי סובלות מנזקי גוף קשים בהמשך. כל אלה הובילו להחלטה לקיום מכינה בת שבועיים לנשים המיועדות לתפקידי לחימה.
"שמו לב שבמחזורים האחרונים הבנות הגיעו פחות מוכנות להכשרה עצמה", אומרת סג"ם דיה שפר, מ"מ במכינה לקרקל, "גם אם הבנות קוראות באינטרנט או שומעות בחברות על ההכשרה, זה לא אותו הדבר כמו לחוות את זה בעצמן. מטרת המכינה היא גם לעזור לנו למיין מי מתאימה ומי לא וגם כדי לאפשר להן להבין למה הן נכנסות והאם זה מתאים להן". בעוד הבנות עוסקות במשך שבועיים ב"השלמת הפערים" מבחינת הכושר הגופני וגם מבחינה מנטלית, היא מסבירה, הבנים יעברו גם הם מכינה בת שבועיים שמטרתה העיקרית היא הסתגלותם לגדוד וגיבוש.
אפליה? חוסר שוויון? אם שואלים את החיילות לדעתן – ממש לא. "זה מגבש", אומר תמר ברגר, "וכן, גם צריך להדביק את הפער הפיזי שקיים באופן טבעי". תמר קלוס מקריית טבעון מחזקת את דבריה. "אפשר לראות את זה כחוסר שוויון, אבל אפשר לראות את זה גם אחרת: זה נועד כדי שאנחנו (הבנים והבנות) נגיע באותה רמה. אותנו הכינו המפקדות ואותם הכין הסגל ובעצם כשנגיע לטירונות נתאחד ונוכל להפיק את המיטב", היא אומרת.
גדוד אחד המורכב מבנים ובנות לא מעלה רק שאלות של שוויון בלבד, אלא כמובן גם את שאלת האינטראקציה ביניהם. השילוב הראוי תופס גם פה וכל מה שקשור לאינטימיות, כמו מקלחות ולינה, נעשה בנפרד כמובן. ובכל זאת, בעוד שמרבית החיילים הקרביים יוצאים הביתה אחרי שבועות בשטח עם בנים בלבד – במקרה של קרקל אפשר לפגוש את בן או בת הזוג העתידיים בעיצומו של מבצע. "זה די כיף שאנחנו בגדוד אחד עם הבנים", אומרת תמר, "לא מתעסקים בדברים כאלה, אלא יותר בחברים לחיים שאתה רוכש". כשהיא נשאלת האם תחפש חתיכים בגדוד היא צוחקת במבוכה ומודה – מחפשים אבל מחכים כדי לא לרקום קשרים במהלך השירות המשותף.
"כיף אדיר"
במהלך המכינה החדשה עוברות החיילות הטריות אימוני כושר וסדרות שטח, אבל גם סימולציות שונות, פגישות עם לוחמות ותיקות ודרכי התמודדות עם דילמות עתידיות. כדי להכין את הבנות לתפקיד ולמנוע נזק גופני בעתיד הן עברו שיעורים עיוניים בנושא כושר גופני, שמירה על גופן ובריאותו וגם שיעורים עיוניים בעניין זהותן כלוחמות. בנוסף, הן יעבדו על יכולתן האירובית, בניית שריר וכח סיבולת באמצעות סדנאות שטח וסידרת אימונים גופניים. מי שתעבור את המכינה בהצלחה – תוכל להמשיך לשירות בן שלוש שנים בגדוד הקרקל או לחילופין לנסות את מזלה בגיבוש ליחידת עוקץ – יחידת הכלבנים של צה"ל. במהלך הטירונות של קרקל מוכשרים הלוחמים והלוחמות ברמת רובאי 07 ואת הטירונות יסכם מסע כומתה שאורכו כ-20 ק"מ ובסיומו מקבלות הבנות כומתה בצבע ירוק בהיר.
המסע המסכם של המכינה הוא הרבה יותר קצר ומהווה טעימה בלבד ממה שצפוי להן בהמשך - 2 קילומטרים בלבד במזג אוויר נעים למדי, עם משקל של כחמישה קילוגרמים על גופן (הכוללים אפוד, מימיות וקסדה, אבל עדיין לא נשק). הבנות מורחות צבעי הסוואה ומנסות לשמור על ארשת פנים רצינית, וכולן מסכימות על דבר אחד - המסע מותיר אותן עם טעם של עוד. כשהלילה יורד, ורובנו שמחים ללכת הביתה לישון במיטה החמה, הבנות מחויכות מתמיד. "זה מסע מאוד מגבש ואתה מבין איפה אתה נמצא", אומרת קמי אמיר ממושב עופר, חוף הכרמל, בחיוך רחב, "זה כיף אדיר".
למרות קשיי ההסתגלות שסיפרו עליהם מקודם - משהו בהחלט מבדיל כל אחת מהן מחיילת ממוצעת שמתייצבת בבקו"ם: הניצוץ בעיניים, ששום ציניות לא תעלים. פאני שולווין אומנם גדלה בפריז, אבל מספרת בסיום המסע על החלום לשרת כחיילת קרבית בצה"ל עוד בהיותה ילדה שעלתה לארץ. גם אריאלה צ'ורן הגיעה למכינה ממקום שכנראה לא היינו עוזבים בקלות רבה כל כך – לוס אנג'לס. במקום להתמנגל עם השכנים בהוליווד, צ'ורן עזבה את אל.איי כדי להצטרף לחי"ר וגרה כעת בנצרת עלית עם עוד תשעה חיילים בודדים בבית אחד. "אני יהודייה ואם אני רוצה לבוא לבקר בישראל אני צריכה גם לשמור עליה, כמו שכל ישראלי בן 18 עושה", היא אומרת במבטא ניכר ובהתלהבות של יוצאת תגלית. ענבל כספי מקיבוץ מגן בעוטף עזה מצטרפת להתלהבות. אחרי שסבלה מנפילת רקטה סמוך לביתה במבצע צוק איתן האחרון, היא הגיעה לגיוס עם מוטיבציה מיוחדת. "זה דבר ראשון שלנו להגן על המדינה שלנו. ראיתי מה חיילים עושים למען המדינה שלנו אז למה שאני לא אעשה את זה?".
