"שקט על הערוץ. שקט על הערוץ".
הגלגלים האחוריים נוגעים בקרקע ברכות ורגע קצר לאחר מכן גם הגלגל הקדמי. אנחת רווחה שוברת את הדממה ומציפה לרגע את הקשר תוך שהיא מכפילה את כמות האוויר בקוקפיט בבת אחת. נדמה שרק לפני רגע הם קיבלו את הבשורה שהם משובצים במגמת קרב, וכנראה שקשה היה להם לדמיין שהרגע הזה יגיע, למרות ההודעה שהגיעה: "תוך שבועיים וחצי סולו".
"3-4-0, נחיתה יפה", בוקע קולו הסמכותי של מפקד הטייסת. חיוך קטן קוטע את המתח, אבל אסור לאבד ריכוז. המטוס בשליטתך, לפחות עד העצירה המוחלטת. זו הפעם הראשונה שהם מבצעים גיחה שלמה בעצמם, רק שאין להם עם מי לחלוק את השמחה – כי כל אחד מהם נמצא לבד.
אבל לפני שיספיקו להצטער, כל שאר חברי הטייסת כבר ממתינים נרגשים בדת"ק. כל הפאצ'ים יורדים ממך והנה אתה מוצא את עצמך מוטבל בחבית של מים השוטפים מעליך את שאריות המתח.
טייס חדש, בלי מלווה
בשנה האחרונה למדו חניכי מגמת ראשוני קרב להכיר היטב את בית הספר לטיסה דרך הרגליים ורק מעט דרך האוויר. על התקדמותם בקורס מעידות סיכת המ"מ על הצווארון וכנפי הצניחה מעל הכיס, אבל הסולו עדיין נראה רחוק.
"תמיד נראה לך שהסולו לא יבוא אף פעם", נאנח רותם, חניך צעיר, "נטוס, נטוס ויהיה בסדר. יהיה סולו, אבל לא עכשיו". עד כה הם טסו 25 טיסות מיון. בעוד כשבועיים וחצי הם כבר ידרשו להמריא על מטוס העפרוני, להקיף את המסלול ולנחות בכוחות עצמם.
בטרם יבצעו את הסולו, יש חזרות רבות: פרט לאימונים בסימולטור ולשעות הלימוד התיאורטי, מבצע כל חניך 15 טיסות עם מדריך מאחור. בכל אחת מהן הוא ממריא, מבצע הקפה ונוחת חמש פעמים לפחות. "אנחנו מתחילים מהתחלה, מאפס", מסביר סרן אסף, מפקד הקורס. "בהתחלה החניך לא נוגע במסלול, רק מבצע את ההקפה באוויר. ככל שהגיחה מתקדמת הם עולים שלב, לומדים לרוץ על המסלול ולהמריא".
הנחיתה היא החלק הקשה ביותר. "צריך להתכונן לרגע שלפני הנגיעה בקרקע", ממשיך אסף. "למעשה, אנחנו 'מתרסקים' חמש פעמים אל הקרקע. אנחנו עובדים על איך לרכך את זה, אבל גם נחיתה רכה היא התנגשות בקרקע".
רק באוויר, כשהקרקע מתרחקת, מגלים החניכים כי שלב ראשוני קרב שונה מכל מה שהכירו עד כה. "אנחנו לא חיים באוויר באופן טבעי", פוסק סרן אסף. "הילדים האלה לא טסו באמת עד עכשיו. פתאום הם טסים פעמיים ביום, חמש הקפות כל פעם, עם כל הקשב והריכוז אליו הם נדרשים בגיחה. אחרי שנה עם הנשק, האוויר זר מבחינתם, ולכן כמו שבמכונית נדרשים 28 שיעורים כדי לגשת לטסט, 15 גיחות זה המינימום הנדרש לטיסת הצ'ק-סולו".
צ'ק-סולו היא החזרה הגנרלית לפני הסולו עצמו, טיסה בה נקבע אם החניך מסוגל לטוס לבדו. אם המדריך מאשר, רשאי החניך להמריא מיד לטיסת סולו. כמו בנהיגה, לא כולם עוברים בטסט הראשון. "גם בגיחה 15 יש חבר'ה שזקוקים לגיחה נוספת כדי להפיל את האסימון".
עובדה זו אינה משפיעה על המיון בקורס או מעידה על איכות החניך. "המדריך בודק קודם כל שהחניך קם על צד ימין, שזה לא יום נאחס שלו ושהוא לא מבורדק. כשאני מתדרך את המדריכים אני אומר להם: 'תחשבו על האמהות שלהם. אל תאשרו אם יש לכם פרפרים בבטן. רק אם אתם בטוחים בלב שלם שלחניך יש היום את היכולת, תשחררו אותו לסולו. אם לא היום, אז מחר'".
פחד במה
"בערב לפני, הכל כבר מאורגן", מספר רותם. "אתה לא משאיר שום דבר לבוקר". עד כיבוי האורות, מדברים עם המשפחה והחברים. "אז מה? מחר? נקווה, נראה איך יהיה".
לא סתם החניכים שומרים על סקפטיות: העננות שכיסתה את בסיס חצרים בבוקר למחרת לא אפשרה להמריא. "מבחינתנו הסולו זה 'פרח שמור'", מחייך סרן אסף. "במזג אוויר בעייתי אנחנו לא יכולים להסתכן בכך שהחניך לא יצליח להשתלט בעצמו על המטוס. בכלל, יש הרבה מגבלות מחמירות: המדריך הכי כשיר בטייסת מנהל במגדל, אתה מסתכל על הסוליסטים בשבע עיניים ונמצאים איתם על הקשר. בכל זאת, זה לא כמו להיות איתם במטוס".
מרגע סיום צ'ק-סולו, חניך שאושר רשאי להמתין 30 דקות עם מנוע פועל. אם ההמראה מתעכבת, הטיסה מבוטלת משום שהחניך כבר לא 'מחומם', מאבד ריכוז ויבצע את הטיסה ביום אחר.
"בהתחלה קיווינו שתכף יתבהר", מספר גיא, פרח טיס נוסף. "אבל כשחבר'ה מהפיריט הראשון החלו לחזור בלי לטוס, הבנו שכנראה זה כבר לא יקרה והיינו מבואסים. מאז שאנחנו כאן התרגלנו לטוס כל יום. יומיים בלי לטוס נקראים חלודה".
מצד שני, אולי זה לא כל כך נורא שהסולו יתמהמה. "לפני כמה ימים חלמתי שאני עולה לסולו ושוכח מה אני אמור לעשות", משתף גיא. "אני מחליט לחזור ורואה את כל החברים למטה. אני מנסה לנחות אבל מגיע למסלול הלא נכון ואז, רגע לפני הנחיתה, אני קופץ מהמטוס".
גם רותם חושש: "יש איזו בדיקה שאתה עושה לפני ההמראה. אם אתה לא מחזיק את הבלמים מספיק חזק, המטוס מתחיל לנוע", הוא מסביר. "כל הזמן אני חושב מה יקרה אם אשכח להחזיק את הבלמים ופתאום המטוס יתקדם וירד מהמסלול עוד לפני שאתחיל לטוס. זה עניין של לחיצה אחת על כפתור ואם תשכח אותה, כנראה תצטרך לנטוש".
הגיוני לצאת לטיסה לבד בגיל 19?
בבוקר המחרת פותח יונתן, החניך התורן השבועי, את החלון בחדרו. מזג האוויר בחוץ לא נראה בהיר יותר ומיד לאחר תדריך הבוקר הוא עולה לטייסת, לבדוק עם מי שובץ לצ'ק-סולו.
"יונתן-שאול", מכריז הלוח. רק שבוע לפני כן נכנס אל"ם שאול, עד אז מפקד מגמת קרב, לתפקידו החדש כמפקד בית הספר לטיסה.
"קצת מלחיץ", מודה יונתן. "אבל הוא קשוב מאוד וראה שאני מתרגש". בדרך למסלול התריע המגדל שככל הנראה הסולו ידחה גם היום. מבלי לדעת מה תוליד שעה, עלה יונתן לעפרוני ואז המריא. מפקד בית הספר שתק כל הטיסה.
"זו המטרה של צ'ק-סולו, לראות שאין התערבות במשך כל הטיסה ואתה מצליח לתפעל את המטוס לבד", מסביר יונתן. "בדרך אני כבר שומע שלחניך לפני מדווחים 'שמיש-לא כשיר'". המשמעות: המטוס שמיש, אך החניך לא עבר בהצלחה את הצ'ק.
דקות אחדות לאחר מכן, יונתן נוחת בעצמו. "כשיר-שמיש", פוסק אל"ם שאול וטופח לחניך הלחוץ על השכם. כעת, כל מה שנותר הוא שגם מזג האוויר יאשר.
יונתן עוצר את המטוס לצד אחד מחבריו לקורס, ושניהם ממתינים יחד במתח שהרוח תשנה כיוון והם יוכלו להמריא. "אני מסתכל עליו ואני חושב 'שנינו בני 19 ואנחנו יוצאים לסולו, כל אחד עם מטוס משלו. זה הגיוני בכלל?'".
"רק מעטים זוכים להטיס מטוס", מוסיף רותם. "אחרי שבועיים של טיסות, סומכים עלי שאני יכול לקחת מטוס ששווה הרבה מאוד כסף וקודם כל ולפני הכל זו גם אחריות על החיים שלי. בטוח שהם צודקים?"
20 דקות לאחר מכן, מודיעים לחניך ליד יונתן שחלפה חצי שעה והוא חייב לחזור. "הייתי בטוח שעוד 10 דקות יורידו גם אותי". אלא שאחרי חמש דקות הוא קיבל הוראה להתיישר ולעלות על המסלול. פתאום הכתה בו המציאות: "רגע, אני עולה לטוס. אני ראשון".
"אין דרך חזרה, זה רק אתה והמטוס"
זו רק הקפה אחת, טיסה קצרה מאוד. "אני מסתכל במראות", משחזר יונתן. "אין אף אחד מאחור ולרגע זה מוזר. תוך כדי ביצוע הפעולות לקראת ההמראה אתה קורא אותן בקול. פתאום הרגשתי שאני מדבר לעצמי. הכרחתי את עצמי להיות מרוכז יותר והשתדלתי לדבר כמה שיותר, כאילו שיש איתי מדריך".
כמה שעות מאוחר יותר רותם חושב לעצמו: "רק שלא אשכח שום חלק בבד"ח", רגע לפני ההמראה. "המדריך מאחור הוא כמו אלוהים בשבילך. כל טעות שתעשה הוא יתקן וכעת, אם אשכח משהו, אין מי שיעצור ויזכיר, אז אתה בודק שלוש פעמים כל דבר שאתה עושה. אני חושב שזו טעות לעלות על סולו אם אינך סומך על עצמך".
"הרגע הכי חזק זה כשאתה מנתק", משחזר רותם. "רגע לפני ההמראה אתה בכוח מלא, מרפה בלמים", ממשיך גיא, פרח טיס אחר, "טופ על השעון", משלים רותם. "אתה מתקדם במהירות", מתאר גיא בהתרגשות. "אין דרך חזרה, זה רק אתה והמטוס".
אחרי דקה או שתיים אתה מתעשת ומבין מה יש לך בידיים. "באוויר אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה", צוחק גיא. "אתה יכול לעבור מעל המגורים, אתה יכול לנטוש או לטוס הביתה. זו הרגשה של אחריות וגם של כוח, אבל צריך לשמור את הרגליים על הקרקע".
גם אצל מי שמפקח מהקרקע יש חוסר וודאות. "אני זה שחותם עליהם ויש לי אחריות לקבוע מי כשיר לסולו", אומר סרן אסף עבורו זה מחזור ההדרכה הראשון בראשוני קרב. "ראיתי אותם בטיסה יותר מפעם אחת, אבל עדיין אין לי מושג איך כל אחד מהם יגיב לבד על המטוס. לא אגיד שאני משקשק כשהם נמצאים באוויר, אבל אני דואג ואני רוצה שהם יחזרו בריאים ושלמים".
במשך שבע דקות מציף האדרנלין את התא. "על המטוס יש מצלמה שמצלמת את הפנים", מסביר גיא. "אתה רואה איך הטייס עובד על הטיסה. העיניים שלו רצות לכל הכיוונים, הידיים זזות, אין שנייה של שקט והמוח פועל בצורה מטורפת".
ואז הכל מסתיים. "התקרבתי לישורת האחרונה, התחלתי להתיישר על ציר המסלול והידיים שלי קצת רעדו על ההגאים", מודה יונתן. "שקט על הערוץ, שקט על הערוץ".
החבר'ה מוכנים עם דליים מלאים, אבל צריך לסיים את הגיחה כמו שצריך
"עוד לא נגמר, עוד לא נגמר, לשמור על ציר מסלול, מהירות בלימה, מתחיל לבלום", ממלמל לעצמו יונתן. "לא לרדת מהמסלול, לא לדפוק כנף בליין". זה לא נגמר עד שלא פתחת את החופה. בקרוב יהיה זמן לשמוח, להירגע, אבל החבר'ה נאלצים לדחות את הסיפוק עוד קצת.
"אין זמן להתפזר", אומר גיא נחרצות. "אתה רואה את החבר'ה בחוץ, מוכנים עם דליים מלאים, מצלמים אותך ומתים לשלוף אותך מהמטוס, אבל אתה יודע שאתה צריך לסיים את זה כמו שצריך".
חיוך רחב נמתח על פניו של סרן אסף, המפקד, בעודו מתבונן בנחיתה של יונתן. "קודם כל הוא על הקרקע", הוא אומר ואנחת רווחה משתחררת בין המילים. "אני נהנה לראות את זה. לפני 10 ימים החניך הזה לא בדיוק ידע מה לעשות עם עצמו והיום, בזכות המדריכים ובזכותי הוא עשה צעד ראשון, צעד ענק וחשוב בדרך לעולם הטיסה ובתקווה להיותו טייס בחיל האוויר".
המנוע כבה. המדחף נעצר ואסף נותן את האישור. "כולם מורידים ממך את כל הציוד, תולשים את הפאצ'ים, מוודאים שאין שום דבר בכיסים", מתלהב גיא. "סיימת את הסולו כמו שצריך וגם לך מגיע עכשיו לשמוח, להשתחרר ולהירטב עד העצם. זכית בזה ביושר".
המסורת הרטובה היא ארוכת שנים. "אני חושב שיש פה סרטים בשחור-לבן עם אותו הסיפור", מספר אסף. חניכי קורס 167 מנהיגים מגמה של חסכון במים ומצליחים להמציא פטנטים שונים למחזור: במקום שחבית המים תישפך על הפרח, הפרח יטבול בתוך חבית המים.
אבל זה לא "הפרס" היחיד. כל סוליסט נוטף מים נשען כעת על המטוס וזוכה לבעיטה בישבן מכל חבריו לטייסת. את כבוד הספתח מקבל כמובן אל"ם שאול, מפקד בית הספר. "כל הכבוד, גישה תלולה בצ'ק ואז תיקנת בסולו", הוא אומר ליונתן ומוסיף: "לא אבעט בך חזק, כי החבר'ה לא ירחמו עליך".
בעתיד, ככל הנראה, הם ימצאו עצמם משרתים כסדירים בטייסות, יתפסו תפקידי מפתח בחיל ואחד מהם אולי אפילו יחזור לפקד על חניכי מגמת קרב. אחרי מאות טיסות, לא בטוח שהם יזכרו איך הרגישו בסולו, מה הראו המחוונים, האם עברו בצ'ק הראשון או השני ומה היה מזג האוויר. או שאולי כן?