בדומה לחייו של כל אחד ואחד מאיתנו, גם בחייהם של הספורטאים יש רגעים קריטיים בהגיעם לצומת של קבלת החלטות. בחודש הקרוב נציג בפניכם סדרה של כתבות העוסקות ברגעים משמעותיים בקריירה של ספורטאים, כאשר הכתבה הפעם תעסוק בהחלטה כיצד לשלב את השירות הצבאי בקריירה הספורטיבית. האם הספורטאים בכתבה קיבלו החלטה טובה או לא טובה? האם זה היה תלוי בהם? אתם מוזמנים להמשיך לקרוא.
אין שחקן כדורגל שלא חושש מהרגע הזה. אין ספורטאי צעיר שלא משנן לעצמו את צמדי המילים "ספורטאי מצטיין" או "ספורטאי עילוי" ומקווה להגיע לשם. כי ככה זה בישראל, בין אם אתה שחקן ספסל בבית"ר פרדס חנה או שחקן הרכב במכבי חיפה – בגיל 18 אתה הולך ללבוש מדים על כיתוב צ.ה.ל מקדימה.
החשש הגדול הוא מעצירת הקריירה בעקבות השירות הצבאי ועבור חלק לא מבוטל מהצעירים מדובר לעיתים בחזרה הביתה מקריירה בחו"ל. כן, כן, גם זה נעשה נפוץ בשנים האחרונות. אז מה בעצם עושים? רגע קשה, שאין ברירה אלא לקבל החלטה. על כל אחד זה השפיע אחרת, אז הנה כמה החלטות שלקחו את הקריירה של כל אחד מהם למקומות אחרים.
הסיפור אולי המפורסם ביותר שאפשר לקשר אותו בין צבא לכדורגל הוא סיפורם של עמוס סאסי ושלומי דהאן. בתחילת שנות ה-2000, יצאו שני החבר'ה הצעירים ממכבי נתניה לבורוסיה דורטמונד הגרמנית כשהם בני 16, וצריך לזכור שלפני 12 שנה לא היו יוצאים שחקנים בגיל הזה לחו”ל, בטח לא שניים ביחד.
סאסי ודאהן הרשימו בקבוצת המילואים וקיבלו זימון לקבוצה הבוגרת והיה נדמה שהקריירה שלהם ממריאה. ואז הגיע צו הגיוס, זאביק זלצר התערב, הצבא עזר והגיוס נדחה בשנה וחצי. אחרי שנה וחצי לא היתה להם ברירה. להישאר בגרמניה ולא לחזור או לנחות בתל אביב ולהתגייס. הלחץ התקשורתי היה גדול, היו איומים שאם לא יחזרו יודחו מהנבחרת הצעירה והשניים היו חייבים לקבל החלטה מהירה.
הם חזרו לארץ בתקווה שאחרי שלוש שנים הם שוב ימריאו לגרמניה. בפועל השניים לא השתלבו בכדורגל הישראלי, נדחקו לשולי הספסל, הלכו ונעלמו. עד היום טוענים השניים שהצבא קילקל להם, שאם היו נשארים אז הקריירה לא היתה נקטעת. אולי.
אייל ברקוביץ' ויוסי בניון טוענים שהצבא לא מקלקל ונותנים את עצמם כדוגמא מצוינת. השניים הגיעו לרמות הגבוהות ביותר בכדורגל האירופי, בניון אף לבש את מדי ליברפול ופתח את העונה אצל צ'לסי, שתיים מאימפריות הכדורגל הגדולות ביותר בעולם.
אז נכון ששניהם לא היו לוחמים בגולני, אבל עמדו במשימה, לבשו את מדי צה"ל, שיחקו בארץ ויצאו לקריירות מפוארות באירופה. לשניהם אגב לא היתה דילמה בענין והיה להם ברור שהם תורמים את חלקם, מתגייסים כמו כולם ואירופה תחכה. והיא אכן חיכתה.
אז אולי היכולת שלהם היתה פשוט יותר טובה? אולי שחקנים טובים מוצאים את הדרך החוצה גם בלי להתחמק משירות צבאי? לפחות לגבי שניהם, התשובה היא לחלוטין – כן.
הרעש והדרמה סביב השירות הצבאי ומשחק הכדורגל הגיעה לשיאה עם "חוק שהר", אותו חוק שאמור לאפשר לכדורגלן צעיר המשחק בחו"ל לקיים את השירות שלו בשגרירות הישראלית או לתרום למען הקהילה. את החוק יזמו כדי לאפשר לבן שהר לשמור על הקריירה האירופית שלו, כשבפועל את העונה הטובה ביותר שלו הוא עשה בהפועל תל אביב.
שהר למי שהספיק לשכוח, היה בסגל המורחב של ז'וזה מוריניו בצ'לסי ואף נטל חלק בשלושה משחקים של הקבוצה הבוגרת. כדי לא לקטוע לו את הקריירה החלו הדיונים על חוק סהר אלא שאז הוא שוחרר מהבלוז והחל להתגלגל בקבוצות ליגה שניה באנגלית, קבוצת תחתית בהולנד ולא קיבל צ'אנס באספניול.
מדובר במקרה קלאסי שבו אפשר לומר שהצבא הלך לקראת הספורטאי אלא שקשה לומר שהצבא מנע משהר להתקדם. אגב, גם החוק של שהר לא כל כך הצליח להחזיק מעמד והוא שונה ל"נהלי פאר" לאור ההצלחה הגדולה של הטניסאית שחר פאר, שאפשר היה לומר שאלמלא היתה יכולה לטוס לתחרויות בחו"ל, ספק אם הקריירה שלה, ונבחרת הפדרציה של ישראל, היו מצליחות לשמור על קו העליה. פאר אגב אמרה עם שחרורה כי היא שמחה על גיוסה, שזכתה לשיתוף פעולה מלא וכי היא לא מתחרטת על כך - ואפשר להבין. היא עלתה בזמן השירות מהמקום ה-50 בעולם ל-18 בעולם.
