1. סלפי עם פצצה
באחד הימים אנחנו יוצאים לתרגיל שמתחיל בתקיפה של מטוס קרב מסוג F-16. עכשיו, אתה יכול להיות פציפיסט, אבל כששלוש פצצות של מטוס קרב נופלות 1,500 מטר ממך זה מראה מרהיב. אז כולנו עושים פוס משחק ודופקים תמונות סלפי עם הפיצוץ והעשן שיוצרות הפצצות, 500 ק"ג כל אחת. לרגע זה נראה כמו פתיחה של טריבונה מלאה בצלמים. הטייס מדווח על פגיעות מדויקות במטרה.
2. הרגע הזה שאתה רמבו
אחת הסיבות הכי טובות להגיע למילואים היא האקשן. בחוף קיבלנו ממנו מנה ראשונה, ואת העיקרית מגישים לנו כשהתרגיל עולה לרמת הגולן. המראה הזה של מאות חיילים מסתערים על יעד - במקרה שלנו בליווי של טנקים וכלי הנדסה - הוא לא פחות ממטריף. ואיכשהו, בהפוך-על-הפוך, זה אפילו עוד יותר יפה כשזה קורה בנופים המוריקים של הרמה.
15 שנה אני עושה מילואים, ושבועיים רצופים של אימון זה משהו שלא היה בעבר. אין אפס, צה"ל משקיע משאבים אדירים בהכנות למלחמה הבאה, וזה מורגש היטב באימון שלנו. מבחינת משלם המיסים זה יעלה כמה מיליונים טובים; מבחינתנו זה אומר לשחק בסרט אקשן עם וואחד תקציב. תרגול של פשיטה מהים, טיסות במסוקים, הסתערות על שטחים פתוחים ובנויים. הכל ברצינות ובמקצועיות של צבא סדיר.
באחד התרגילים אני מוצא את עצמי מפרק לא פחות מחמש מחסניות ברצף, מוטרף מאדרנלין. תוסיפו לזה כמה לבנות חבלה שפוצצנו ואפילו הפעלה של צפע חי"ר חי, והרי לכם אפקטים מיוחדים.
3. והרגע ההוא שביבי בא לבקר
זמן קצר אחרי שאנחנו מציעים לרמת הגולן מספרים לנו שראש הממשלה מגיע עם עוד כמה בכירים לראות אותנו מסתערים על היעד. שיירת מסוקי ינשוף של חיל האוויר ממלאת לנו את השמיים, ואנחנו מבינים שזה הם, בדרך לעמדת התצפית. ביבי נעתר לבקשות של חלק מהלוחמים לעשות איתו סלפי. הוא מנצל את הבמה כדי להעביר לסורים מסר של דיר בלאק כללי, וממליץ גם לנסראללה לשמור על פרופיל נמוך. בסוף לא יוצא לנו לאכול מאותו מסטינג.
4. בלאק הוק אפ
סיימנו להרעיד את רמת הגולן ואנחנו מתארגנים לכיבוש צפת. ככה זה: מישהו בצה"ל החליט שצפת ממש דומה לעיר לבנונית (אני הייתי נעלב), ומאז מסתער עליה הצבא פעם אחר פעם. את הדרך אנחנו עושים במסוקי ינשוף, שזאת חוויה בפני עצמה.
ממריאים משטח מסוים ברמת הגולן בחושך מלא. אסור להדליק פנס, וצריך לעלות כמה שיותר מהר על המסוק. על פי היצרן, מסוק הינשוף - בלאק הוק בלעז - יכול לשאת 10 לוחמים על ציודם המלא. בלי להיכנס למספרים מדויקים, אני מגלה שאם מורידים את כל המושבים ניתן לדחוס הרבה יותר. אני נשבע שראיתי את המכונאי המוטס נותן בעיטה בתחת של האחרון כדי לדחוס אותנו פנימה. פשוט דמיינו את משאית העופות שאתם רואים בכביש, רק עם חיילים ועל מסוק.
הנוף הלילי של הצפון עוזר לנו להתגבר על התחושה הסרדינית. לא פחות מרשים לראות את הטייסים נוחתים בשטח ליד צפת, בחושך מלא ובלי אורות. הנחיתה רכה במיוחד, והאידיליה נגדעת רק בצעקות של המכונאי המוטס: "צאו צאו צאו".
5. התרגיל והגיל
מסוקי הינשוף מורידים אותנו, ואנחנו מתחילים לעשות את מה שאנחנו יודעים הכי טוב: ללכת ברגל עם משקל כבד. זה אחד הלילות היותר קשים שעברו עלי במילואים, וכבר יצא לי לעשות דבר או שניים.
התיקים הדפוקים שצה"ל ניפק לנו אשמים, לפחות חלקית. "מי זה, מי זה הבנאדם שהחליט לרכוש את התיק הזה", שואל דותן עומר, ד"ר לביולוגיה באזרחות. הוא לא מפסיק לקלל את אחראי הרכש ולבסוף קובע: "אין מצב שהוא שאל את החיילים בשטח מה דעתם".
במקרה שלי אני כבר לא בטוח אם זה יותר התיק או יותר הגיל. אני מרגיש די זקן ולגמרי בטטה כשאנחנו עושים את הטיפוס למעלה, ועוד יותר בבוקר שלמחרת, שתופס אותי ממש חסר אונים. כי בשעות הממש קטנות של הלילה, יותר לכיוון של הבוקר, אמרו לנו שאפשר להיכנס לשק"ש וללכת לישון. לא עברו שעתיים והתחלתי להרגיש רטיבות, ולא מהסוג הנעים. גשם מטורף ירד עלינו, ולהתעורר בשק"ש כשיורד עליך מבול ואתה בשלולית זה בהגדרה המילונית של סיוט. חמש דקות אני עומד שם ומחכה שהחבר'ה יחלצו אותי לסוג של מחסה, וכל הזמן מתגלגל לי בראש משפט המחץ של דני גלובר בסדרת "נשק קטלני": אני זקן מדי בשביל החרא בזה.
6. אני והחבר'ה
אחד הלוחמים שואל אותנו למה אנחנו עדיין פועלים עם נגמ"שים, הקרקשות האלה שגבו את חייהם של לא מעט חיילים בצה"ל. לזכותו של המח"ט, ייאמר שהוא, בניגוד לאחרים, לא מנסה לערבב אותנו: "כי אף אחד לא יקנה לך 50 נגמ"שי נמ"ר חדשים וזה מה שיש". תכלס. אחר כך אני שומע רעשים של "אז במלחמה הבאה נסרב לעלות עליהם", אבל זה בדיוק מה שזה - רעשים. בשעת פקודה נעלה כמו גדולים וניסע על הנגמ"שים הישנים. כאלה אנחנו.
פה הכל מתחבר לשאלה למה אנחנו ממשיכים לבוא למילואים, להתמודד עם אימונים קשים ותנאים גרועים, וצריך להגיד - גם לא מעט זלזול. בסוף תמיד נבוא, כי אם לא אנחנו אז מי. כי צריך להגן על המדינה. וכי אין מצב שאני אפקיר את לב, דותן, צבי, סיגלר ושאר החברים שלי. בסוף-בסוף אני מגיע בגללם.
אין כמו לשבת סביב מדורה באמצע הלילה עם החברים. אתה אמור ללכת לישון, כי בארבע בבוקר צריך לקום לעוד תרגיל, אבל כרגע יותר חשוב לך לשמוע את צבי - מורה באזרחות - מריץ בדיחות. חוץ מזה, מה יותר מספק מלקבל פיצות לחור ברמת הגולן? בחיי, הפיצריות שם הן היחידות בעולם שמספקות משלוח על פי נ"צ במפה.
להפליג. להסתער. לטוס. לפוצץ. לצחוק. למה לעשות מילואים? השאלה האמיתית היא למה לעזאזל לא לעשות.