את הסיפור של מורדי כהן אולי יצא לכם לקרוא לפני שש שנים. מלחמת לבנון השנייה, טיל נ"ט פוגע ברכב משוריין מסוג פומה, שמונת אנשי הצוות נפגעים. מורדי, חובש במילואים, הוא אחד מהם. בעזרת טלפון סלולרי שלקח איתו בניגוד להוראות הצבא הוא מצליח להתקשר לעזרה, ועד שהעזרה מגיעה הוא מתפקד כחובש: חובש את גופו המנוקב מרסיסים של הפומה שהתפוצצה ומנחה חייל אחר לעשות חוסם עורקים למ"פ, דובי גיימיס, שנפצע גם כן.
עד כאן נשמע מוכר. לוחמים, פצועים, סיפור גבורה. על החלק שבא אחר כך אנחנו פחות שומעים: השיקום בבית חולים והאנשים שמהם שואבים כוח. במקרה של מורדי אלו היו חברי הילדות שלו מנצרת עילית; שישה חברים שהגיעו לבית חולים מיד כששמעו שנפצע, נשארו איתו, ניסו לעודד אותו. כשהוא החלים מורדי החליט לעשות קעקוע ליד אחד הרסיסים שכמעט חדר לו ללב – עוד כמה סנטימטרים פנימה והייתם קוראים את השם שלו במודעות עם שוליים שחורים. בעזרת חבר טוב ומקעקע מצוין, מייקו מנצרת, מורדי קיעקע ליד הלב שלו שתי אותיות יפניות שפירושן "בין החיים למוות". כסימן לחברות העזה ששררה ביניהם, ששת החברים של מורדי עשו את אותו קעקוע גם הם.
"רצינו להראות לו שתמיד נהיה איתו"
"חלק ממני מת באותו יום”, מספר מורדי. "כל השמחת חיים מתה, הלכה. הרצון להתקדם בחיים נעלם. למ"פ שלי כרתו את הרגל, ובתור חובש הרגשתי אשם. חוץ מזה שבהתחלה לא ראיתי איך אני חוזר לחיים אחרי הפציעה. נפצעתי בידיים, ברגליים, בפנים. הלסת שלי נשברה ולא יכולתי לדבר. במשך חמש שנים סבלתי מדיכאונות ולא ידעתי למה. בקושי ישנתי, בהתחלה בגלל כאבים ואחר כך בגלל סיוטים. היו חודשים שבהם ישנתי רק שלוש שעות בלילה. והיו הכדורים שגמרו אותי. הייתי בנאדם בפיזיות בלבד. רק מהלך, זה הכל. בגלל זה עשיתי את הקעקוע שעשיתי. ככה הרגשתי, בין החיים למוות”.
מיקי אפשטיין, בן 29 היום, היה החבר שיזם את הקעקוע המשותף. ”הייתי אחרי משמרת לילה במפעל כשהתקשרו אלי להודיע לי שמורדי נפצע. אני לא יכול להגיד לך איך הגעתי לאוטו. אני רק יודע שאיכשהו שמתי בגדים, נסעתי והגעתי לבית חולים רבקה זיו בצפת בלי לחשוב וכמה שיותר מהר. כשמורדי הודיע על הרעיון שלו לקעקוע לא הייתה לי שאלה בכלל. אנחנו כולנו יחד כל הזמן. רציתי לתמוך בו”.
מיקי עשה את הקעקוע על הצד הפנימי של הזרוע מתחת לכף יד. כמוהו עשה גם אח שלו, איליה, בן 34. "זה היה הקעקוע הראשון שלי," הוא מספר. "לא חשבתי בכלל. מיקי הציע שנעשה וישר אמרתי כן. היינו כולנו יחד בבית חולים. ראינו את מורדי וזה היה קשה. רק רצינו להיות איתו". יואל, בן 29, עשה את הקעקוע גבוה יותר במעלה הזרוע. "אנחנו חברי ילדות, התגייסנו יחד”. מספר יואל על ההחלטה לקעקע. “היה לי רצון להראות למורדי שתמיד נהיה איתו. שיחד נעבור את התקופה הזו ונמשיך הלאה”.
"קעקוע זה לכל החיים, זה אומר משהו על המחויבות של הבנאדם"
המחווה שהחבורה עשתה ממשיכה לרגש את מורדי גם היום. “כשכולם רצו לעשות את הקעקוע הבנתי איזה חברים יש לי. אנשים שאפשר לסמוך עליהם, שיעשו הכל בשבילי. קעקוע זה לכל החיים ולשים אותו על הגוף שלך אומר על המחוייבות של הבנאדם אליך לכל החיים. איך אפשר לא להתרגש מזה?”
כל החבורה, פרט לאיליה ששוחרר, עדיין עושה מילואים. מיקי ששירת כנהג אמבולנס בסדיר, עבר לאחרונה להיות קצין רכב. "להיות בין החיים למוות זה להיות חייל בישראל. גם מילואימניק“, הוא מבהיר את הקשר שהוא חש לקעקוע. "כשהתגייסתי התחיל מבצע חומת מגן. משם ובמשך שלוש שנים ראיתי המון דברים קשים – פיגועים ומוות וחברים שנופלים לך בדרך. היום המילואים הם יותר סתלבט, אבל שום דבר לא מאחורינו. בכל רגע יכולים להרים טלפון ולדווח שמתחיל מבצע. אפילו עכשיו כשהייתי חודש במילואים, למרות הסתלבט, ראיתי הרבה פצועים. עצוב לומר שמתרגלים. אתה נהיה אפאטי, זו עבודה. אבל כשנפצע לך חבר העולם שלך מתהפך".
בישראל של היום, כשכל אדם שני מנסה להשתחרר ממילואים, זה מפתיע לראות חבורה גדולה כל כך שמתעקשת להמשיך לעשות מילואים, בייחוד אחרי שחבר נפצע.
מיקי לא מבין על מה אני מדבר. “הרבה אנשים לא עושים מילואים? באמת? בסביבה שלי כולם עושים מילואים.” בכל זאת הוא מוכן להודות שלפעמים קצת נמאס לו. “אחרי הפציעה של מורדי היו לנו המון שיחות על ישראל, מלחמות ומילואים. לכולנו יש חיים, משפחה והנה אתה חי במקום ששולח חיילים והם חוזרים חצי שלמים. אבל תמיד בסוף הגענו למסקנה שזו המציאות וחייבים לעשות את זה. מה נעשה? נשתמט? נברח לחו"ל? מה שלא תעשה אתה דופק מישהו אחר. זו אולי נשמעת לך תשובה מפגרת, אבל ככה זה. וזה לא רק הפחד מהפציעות. לפעמים פשוט נמאס באמצע החיים ללכת לחודש ביריחו. אבל הנה, אם לא הייתי הולך ליריחו הסדירניקים שהיו שם לא יכלו לצאת לחופש. מישהו צריך להחליף אותם”.
איליה תומך בו. "מאוד הצטערתי במלחמה שלא גייסו אותי. בצבא הייתי טבח והרגשתי שיכולתי לבוא, לעזור, להרים את המורל”. עם זאת, הוא מודע לירידה במספר המשרתים. "אני חושב שזה קשור לזמן שעלינו”, הוא אומר. "אני ומיקי עלינו ב-91', כחלק מגל עליה גדול. כל מי שאני מכיר שעלה אז הוא מאוד פטריוטי, מאוד אוהב את ישראל. אחר כך זה השתנה. אנשים כל הזמן חושבים על לעזוב את הארץ, אבל אני ברור לי שאני רוצה להיות פה, טוב לי פה”.
"ממשיך לשרת את המדינה כדי להוכיח לאויבים שהמדינה חזקה"
בשנה האחרונה מורדי מרגיש שהוא הצליח לחזור לחיים. משהו בו החליט שהוא רוצה לשמוח שוב. הוא פגש את אישתו בחוף הים בנתניה והמפגש איתה נתן לו עוד כוח. "הרגשנו שאנחנו אמורים להיות יחד. אני גם גרתי בבלגיה ועזבתי. אם הייתי נשאר עוד קצת הייתי מכיר אותה דרך אחותי כבר שם. כשנפגשנו הייתי אמור לנסוע לביקור בבלגיה אצל דוד שלי אבל נשארתי פה. ובנוסף מסתבר שסבתא שלה היא מנצרת עילית. הכל הרגיש שזה גורל”. במהלך השנה הם התחתנו והחודש גם נולדה להם ילדה – יסמין. “מאז הלידה שלה אני חווה שמחה ששכחתי שאפשר להרגיש”, הוא אומר בחיוך. "אני חוזר לחיים”.
מיקי ששומע את זה חש שהוא מבין משהו. "אני אגיד לך עוד משהו. העניין של להמשיך ולשרת את המדינה, מבחינתי זו דרך להוכיח לאויבים שלנו שהמדינה שלנו חזקה ומורכבת מאנשים חזקים. הפציעה של החבר הכי טוב שלי דווקא נותנת לי כח להמשיך ולשרת בצה"ל כדי להילחם ולהגן על אנשים אהובים ועל המשפחה. בגלל זה אני ממשיך לעשות מילואים”.
