לפני עשור, רס"ר (מיל') יאיר לוי כפתר את חולצת מדי ה-ב' שלו, מתח את הגומיות שסביב הנעליים הצבאיות ונכנס לחדרו של סגן אייל ז"ל – בנו שנפל בלבנון. בחדר נח הצ'ימידן של אייל; יאיר היה זה שקנה לו אותו, עוד לפני הטירונות. במהלכה הוא כבר סימן עליו את שמו ומספרו האישי.
באותו יום, בשנת 2003, יאיר העמיס את התיק על גבו ועזב למילואים – לראשונה מזה שמונה-עשרה שנה, והפעם עם החברים של אייל. "למשפחה שלי היה קשה עם זה בהתחלה", הוא נזכר בשקט. "הם אמרו לי 'די, מספיק, אייל נפל ועכשיו אנחנו צריכים אבא בריא בבית'. הרגעתי אותם, אמרתי להם כמה זה חשוב לי, שאני מרגיש שאני הולך לעשות את מה שאייל לא הספיק, שאני הולך לעשות את זה במקומו, כי אין לי ספק שהוא היה ממשיך להתפתח בצבא. במילואים האלה אני כאילו ממלא את החסר. כמה שאני יכול", הוא מוסיף. "מאוד התרגשתי ללבוש את המדים. זה גם עורר בי געגוע".
מאז אותו יום, יאיר לוי בן ה-71 לוקח את הצ'ימידן לתעסוקות מבצעיות ואימונים עם חטיבת החי"ר במילואים "כרמלי", אליה הצטרף עשור אחרי שבנו נהרג. רבים מלוחמיה שירתו לצד בנו – ששירת בשירות הסדיר בחטיבת גולני. מעבר לכך, הוא הוצב כנהג של סא"ל (מיל') יאיר לסלוי, מפקד גדוד בחטיבה, וחבר קרוב של בנו. השניים הכירו בטירונות, ושירתו יחד עד בה"ד 1. הם המשיכו במסלולים מקבילים – מפקדי מחלקות ולאחר מכן סגני מפקדי פלוגות בגדוד 12. אייל נפל בשנת 93', כששיירה שהוביל במארב עלתה על מטעני צד בדרום לבנון.
כיום לסלוי ולוי חורשים ביחד את הארץ יחד בג'יפ המג"ד. בהפוגות שבין המעצרים בתעסוקות ולתרגילים באימונים הם מעלים ביחד רסיסי זיכרונות מאייל. "הצורה שבה יאיר מתלבש, למשל, תמיד מזכירה לי את הסדר והארגון של אייל. זה מחזיר אותי לדמות שלו", מספר לסלוי. "תוך כדי המשימות שאנחנו מבצעים יחד נרקם הקשר בינינו, וזה רק טבעי שהזיכרונות עולים כל הזמן. אנחנו פוגשים הרבה פעמים אנשים ששירתו איתי ועם אייל, ואנחנו נזכרים באיזה מקום או סיטואציה שהוא היה בה", הוא מוסיף, ולוי מחייך לידו. "כשאני פוגש בגדוד אנשים ששירתו עם אייל זה מחבר אותי אליו. אני מרגיש שאני נוגע בו".
"הורים שכולים מחפשים כל פיסת מידע שהם יכולים"
יאיר לוי התגייס בשנת 60'; הוא שרת במערך הנ"מ ועשה מילואים עד שבשנת 1985, מלאו לו 45; עד אז, הספיק להילחם במלחמת יום הכיפורים, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ובמלחמת לבנון הראשונה. כשהוא השתחרר משירות המילואים, הוא היה נשוי, ואב לארבעה ילדים: שלוש בנות ובן. אייל, בנו, התגייס לגולני ארבע שנים לאחר מכן, ב-1989. הוא יצא לקורס קצינים, והוצב בדרום לבנון כסגן מפקד פלוגה בגדוד 12. בלילה שבין ה-18 ל-19 באוגוסט 1993, סגן אייל ז"ל התנדב להוביל כוח לוחמים במארב לילי והחליף קצין אחר מהגדוד. עם תום הלילה, הכוח המשיך לתצפית בגזרה שנועדה למנוע ממחבלים להתקרב אל יישובי הצפון. הם נכנסו לוואדי בדרך לנקודת העצירה; אחד החיילים נתקל בתיל ממעיד ומספר מטעני צד הופעלו. אייל נהרג במקום, עמו שישה לוחמים נוספים, שניים נפצעו.
על אותו אירוע נכתב לימים השיר "הופעת מילואים", של אהוד בנאי ("שיירה ארוכה / על נתיב מסוכן / שיירה, לאיפה את הולכת?"). כשאייל עלה עם השיירה שלו לאותו מארב בלבנון, החיילים הבחינו בדרך ברכבו של בנאי – שבדיוק סיים סבב הופעות במוצבי הגזרה, במסגרת שירות המילואים שלו. "אייל מאוד אהב אותו ושמע בבית את הקלטות שלו, אז הוא ניגש אליו וסיפר לו שהוא מעריץ אותו", מספר לוי את מה שגילה אחר כך. "הוא אמר לו 'אני עוד רגע נכנס למארב, תן לנו הופעה', ובנאי השתכנע. הם פתחו את האכזריות והוא נתן להם שיר אחד – 'דוד ושאול'".
אחרי ציון 30 הימים למותו של אייל, הוריו יצרו קשר עם בנאי. הם סיפרו לו על גורל השיירה וניסו ללקט עוד פרטים על הימים האחרונים של בנם. "היה לנו חשוב להיפגש איתו", הוא מספר. "הורים שכולים מחפשים כל פיסת מידע שהם יכולים, גם ממי שפגש את הבן שלהם רגע לפני. זה אומנם לא מנחם, אבל זה עושה טוב לשנייה".
עשור לאחר מכן, ב-2003, האינתיפאדה השנייה כבר הייתה בעיצומה. אירועי הטרור ששטפו את הארץ באותם ימים היו אלה שדחפו את לוי לעשות מעשה – ולחזור למדים. כשהמחשבות על המילואים בראשו, לוי פגש במקרה את סא"ל (מיל') גיא גרדי, מפקד הפלוגה של אייל. גרדי היה אז כבר איש מילואים, ופיקד על גדוד 7003 בחטיבת "כרמלי". סא"ל (מיל') גרדי סיפר לו שלסלוי – אז עדיין מפקד פלוגה בגדוד המילואים – בדיוק מחפש נהג; השאר כבר היסטוריה. "מאוד התרגשתי כשהוא אמר שהוא רוצה להצטרף אלינו, אבל מצד שני גם דאגתי", נזכר לסלוי. "בסך הכול הוא אדם מבוגר, ושאלתי את עצמי איך הוא יסתדר, ומה יקרה אם הוא ייפגע. אנחנו הרי עושים הרבה קווים, והתנאים לא תמיד קלים. בחלק מהמקרים אנחנו נזרקים בשטח, וישנים שלוש שעות בלילה. אמרתי לו את כל זה, והוא אמר 'אני אהיה חייל כמו כולם. עברתי מלחמות, יש לי יותר ניסיון מכולם'", הוא מחייך. "אז הלכנו על זה".
אחרי הפרוצדורות בשלישות – לוי חזר לשירות מילואים, בגיל 61 ובדרגת סמל. "בהתחלה הרגשתי שמכבדים אותי יותר מדי", הוא משתף, "שרוצים לעשות במקומי ולהרים במקומי. הבהרתי להם שאני חייל, ויש לי חובות", הוא מדגיש. "רציתי להיות לוחם, לא רק נהג, ועשיתי בהתחלה כל מה שהחבר'ה עשו. אני זוכר שבאחד האימונים היה איזה מסע רגלי, ובסופו סחבו אלונקה, והתעקשתי גם אני לסחוב אותה", הוא צוחק. "כמה חודשים אחר כך עדיין הרגשתי את הכתף שלי".
שירות המילואים הזה, במובן מסוים, הוא המשך ישיר של הפגישה של לוי עם בנאי, חודש אחרי נפילת בנו. עד היום הוא ממשיך לדלות שברירי פרטים, מחפש זיכרונות נוספים מבנו, מבקש להוסיף קווים חדשים לדיוקנו. "במילואים אני פוגש הרבה אנשים ששירתו עם אייל, וכל פעם שאני פוגש חבר'ה כאלה זו עוד פיסת מידע שעושה לי טוב", הוא מעיד. "אפילו אם זה משהו שכבר ידעתי – זה נעים לי לפגוש עוד בן אדם שהכיר אותו. אחרי כל מפגש כזה אני מיד מתקשר לרותי, אשתי, ומספר לה הכול", הוא מגלה. "הנה, רק לא מזמן בא אלי בחור מהגדוד ואמר לי שאייל היה המ"מ שלו", הוא מספר. "אמרתי לו- 'רק עכשיו אתה אומר לי? אנחנו נפגשים כל שנה במילואים!', אז הוא אמר לי שהוא לא ידע איך להגיד לי את זה, ואני מבין אותו. הרי יש מעצור שחוסם אותך מלגשת לאב שכול ולספר לו על הבן שלו. בכל מקרה, דיברנו, והוא סיפר לי שעד היום יש לו תמונה של אייל, עם כל החברים שנפלו. הוא התחיל לבכות מהתרגשות".
"כמו לבוא עם אבא למילואים"
הראיון נערך בביתו של סא"ל (מיל') לסלוי, בירושלים. זו שעת ערב מוקדמת, ולוי מחנה את הרכב מחוץ לבית, דופק על הדלת וממתין – אוחז שקית תפוחה מלאה בשוקולדים. "אני תמיד מביא לילדים שלו ממתקים", הוא מחייך. "אני כמו סבא שלהם". הדלת נפתחת, ולסלוי מקבל את פניו בברכה יחד עם אשתו, איילת. הילדים שלהם מתרוצצים בבית וניגשים להגיד שלום ל"סבא יאיר", שמצדו מתפעל מכמה שהם גדלו.
הקרבה שנוצרה בין לוי לבין לסלוי כנה ומשפחתית. לכל אימון ותעסוקה, למשל, לוי מביא מפת סימון שבילים – והשניים מקפידים לקום מוקדם, לצאת לטייל באזור יחד – ולהכין תה צמחים בשטח, בעזרת קומקום מיוחד ועתיק מ-1948 שלוי מביא. "הדברים הקטנים האלה – ובכלל, השהות של יאיר בגדוד – יצרו בינינו חיבור מיוחד, מאוד חזק. חיבור שהוא הרבה מעבר למילואים יחד", מסביר לסלי. "עם השנים הפכנו להיות ממש חברי נפש".
את אותה תחושה משפחתית לוי מביא לגדוד כולו. "אני כמו אבא של החיילים. ככה הם קוראים לי", הוא מתגאה. "בגלל שיש לי ניסיון אני גם מפנק אותם. כשאנחנו בשטח, למשל, לסלוי יודע שהוא לא צריך לדאוג – תמיד אני אסדר לו מקום לישון, ובבוקר יהיה לו מה לאכול", הוא אומר. "בכלל, אני עם הגדוד הזה כבר הרבה שנים ביחד, אז אני מרגיש חלק מחבורה. כשאני מגיע היום למילואים, אני מרגיש שאני מצטרף אל החברים הקרובים שלי, לילדים שלי. אני לא חושב רק על השכול", הוא אומר. "אני קודם כל חושב אם אני יכול לתרום עוד לאנשים שאני אוהב – לגדוד, לפלוגה".
שלוש שנים אחרי שחזר למילואים פרצה מלחמת לבנון השנייה. לסלוי, אז כבר סמג"ד, נכנס ללבנון יחד עם הגדוד – ויצא מאותו המוצב שממנו יצאה השיירה של אייל 13 שנים מוקדם יותר. רס"ר (מיל') לוי רצה להצטרף ללחימה – אבל בעקבות הנחיית המח"ט נשאר בארץ. ובכל זאת, לוי התעקש שלא לשבת בחיבוק ידיים – והצדיק את המוניטין האבהי שבנה לעצמו. "אחרי שלושה ימים קשים בתוך לבנון חזרנו מיוזעים ורעבים לגבול. יאיר קיבל אותנו עם שם שקית מלאה במדים נקיים, גרביים ותחתונים", נזכר לסלוי, "ולקח אותנו לאיזו מקלחת שהוא מצא באחד הבסיסים, כדי שנתרענן. זה נתן לנו כוח להמשיך. זה כמו לבוא עם אבא למילואים".
"גם המילואים הם אזכרה שמחה"
אחרי עשר שנות התנדבות, לוי זכה בחודש שעבר להכרה מיוחד – כשהוכרז כמילואימניק מצטיין בזרוע היבשה. "התרומה שלו לגדוד מאוד גדולה. עצם זה שהוא עדיין מוכן להיזרק בשק שינה בשטח, בגיל שלו, זה לא מובן מאליו. הוותק שלו, מאור הפנים והיחס האישי שהוא מצליח להעניק לחיילים הם דברים ששווים הרבה בגדוד", מסביר לסלוי את הבחירה. "בסופו של דבר – אנשים מיוחדים כמוהו זה מה שמביא אנשים למילואים. אם האימונים או התעסוקות יהיו רק מפגש ביצועיסטי כזה של פעם בשנה, זה יתפרק. זה לא יעבוד במצב שבו אנשים צריכים להסתכן אחד בשביל השני. רק מפגשים יותר עמוקים, השיחות והידידות שנרקמות, הם אלה שמרכיבים את היחד, את השותפות".
בטקס, שנערך בלטרון, לוי התבקש לשאת נאום בשם המצטיינים – והזכיר, כמובן, את הסיפור של בנו, אייל. "זה היה קצת מביך בהתחלה, אבל הטקס היה מאוד מרגש", מודה לוי. "הנכדים והילדות שלי באו והתרגשו, ושמעתי איך אותם אחר כך אומרים שסבא סיפר על אייל. זה היה מאוד משמעותי עבורם, למרות שכל הנכדים שלי מכירים את הסיפור".
לוי מתגורר בירושלים עם אשתו רותי. קירות ביתם מלאים בציורים צבעוניים ומדויקים שהיא יוצרת. שלושת בנותיו כבר עזבו את הבית, והפכו אותו לסבא ל-11 נכדים. מלבד החברים של אייל שלוי פוגש בגדוד, הוא ואשתו דואגים להישאר בקשר עם חבריו גם מחוץ לימי המילואים. "החברים של אייל כבר בני 42. מדובר בעשרות חברים שהיינו בחתונות של כולם. אין ספק שזה צובט", הוא אומר. "אני ורותי תמיד אומרים אחד לשני שחבל שאייל לא פה, כדי לשמוח איתנו, איתם. יש רגעים כאלה. אבל אחרי שהוא נפל קיבלנו החלטה להמשיך לחיות, בשבילו", הוא קובע נחרצות. "קיבלנו את הודעה על מותו ביום חמישי, ואחרי יומיים, סביב שולחן השבת, כבר היו זמירות ושירים של אהוד בנאי – שהכרנו דרך אייל – כי בשבת לא מתאבלים", הוא מציין, ומתחיל לזמזם את השיר "רחוב האגס 1" של בנאי. "אחר כך התעקשתי גם שבחדר של אייל יהיו ציורים ותמונות, שתהיה שמחה, ומדי שנה ביום ההולדת שלו, ב-ג' בתמוז, אנחנו עושים טיול לזכרו. חברים שלו מגיעים מכל הארץ ואנחנו עושים מסלול הליכה, לרוב עם מעיין. וזה טיול שמח, זו אזכרה שמחה, אם אפשר להגיד דבר כזה על אזכרה", הוא מדגיש. "אנחנו לא הופכים את השכול למשהו חשוך, שיש בו כל הזמן עצב. אנחנו מחיים איתו, חיים איתו. במידה מסוימת, גם המילואים הם אזכרה שמחה".