לא רק המילואימניקים הוקפצו לשרת ב"עמוד ענן" בצווי שמונה, גם המילואימניקיות לקחו חלק פעיל במבצע. רבים מהלוחמים שגויסו כבר הספיקו לשכוח את עקרונות הקליעה ורזי תורת הטיווח, והמדריכות במיל' נקראו לרענן את זיכרונם; קצינות הלוגיסטיקה והשלישות הגיעו לתמוך בחטיבות ולוודא שכל לוחם נמצא במקום הנכון ועם הציוד הנכון; וקצינת המשטרה הצבאית, שחיכתה עם המילואימניקים באווירה לחוצה ומורטת עצבים, החליטה להוסיף לעצמה מינוי משני של קצינת בידור. הן ארזו כמה דברים, עלו שוב על מדים, וירדו דרומה. החברים הפכו אותן לגיבורות, מאה עשרים לוחמי חי"ר הפכו אותן לקמע של הגדוד, והביצועים של הלוחמים השתפרו בזכותן מדי יום. גייסנו שש מילואימניקיות כדי לשמוע איך נראה "עמוד ענן" מהזווית הנשית.
"אני הקמע הנשי של הגדוד"
סמל במיל' נוי בן אריה, ממושב גינתון, קיבלה את צו השמונה בשעה הסבירה שתיים בלילה ביום שישי. "הייתי בבית, חיכיתי לטלפון הזה", היא משחזרת. "לא הופתעתי כי הקצין שלי הודיע לי מראש שכנראה נוקפץ". בתור תושבת המרכז שנכנסה בסבב הנוכחי לטווח הטילים, המילואים תפסו אותה בזמן. "ממש רציתי שיגייסו אותי כבר. שמענו כמה אזעקות במרכז, ומאוד עיצבן אותי לשבת בבית ולחכות לנפילה, בלי יכולת לעשות שום דבר. ראיתי במילואים את התרומה שלי לתיקון המצב ההזוי הזה. חוץ מזה, ידעתי שאני יכולה לעזור ולתרום ללוחמים שמחכים בדרום. אני מש"קית מרגמות, שמדריכה גדודי חי"ר ושריון. הצמידו אותי לגדוד חי"רינקים, והתפקיד שלי היה להכשיר ולרענן את המפקדים, הקצינים, והלוחמים לירי במרגמה".
מלבד הרענונים והשיעורים החשובים, מצאה עצמה נוי, כבת היחידה בגדוד, מתפקדת כקמע הנשי. "זו פעם ראשונה שיצאתי למילואים, ולא הכרתי אף אחד בגדוד לפני כן. הגעתי וגיליתי שאני הבת היחידה. מסביבי כולם גברים", היא צוחקת. "מובן שזו חוויה בפני עצמה. אבל גיליתי שהם חבר'ה אדירים. כולם בראבק, מוכנים לעשות כל מה שיבקשו מהם. גם הרגשתי איתם בטוחה כי כולם עזרו לי ודאגו לי".
למרות הסטיגמות על גברים במילואים, היא טוענת שהנוכחות הנשית המעטה לא שיבשה את דעתם. "דבר ראשון יש לי חבר, אז לא הייתי פנויה להטרדות והבהרתי את זה. ללא ספק זאת נטייה שקיימת במילואים, אבל הם התייחסו אלי ממש ממש בסדר. זה היה ממש אחלה, למרות שהייתי שם בת יחידה, מצב מוזר לכולם". החבר שנשאר בבית יכול להתנחם בעובדה שהחברה שלו היא כרגע מעין סלב-גדודי. "לדעתי עד היום הם לא הבינו שאני במילואים איתם בגדוד, כולם בטוחים שאני בסדיר, אבל מה שבטוח הוא שאחרי שבוע שעבר כולם כבר מכירים אותי ואני די מפורסמת בגדוד".
השיעורים שהיא העבירה ללוחמים באינטנסיביות, נועדו לעזור להם ברגע האמת. "החשיבות של התפקיד נורא גדולה, וכל הזמן הרגשתי שאני יכולה לעזור יותר. אבל הם אמרו לי שאני עוזרת ממש, וטענו שהשיעורים והרענונים נותנים להם תחושת ביטחון. אז זה מאוד שימח אותי". זו הייתה הפעם הראשונה שהיא חזרה למדים מאז השחרור. "השתחררתי לפני שנה, זה שונה ומעניין לחזור למדים. מרגיש כמו לחזור הביתה". אחרי שחוותה את 'שגרת החירום' של תושבי הדרום, הפסקת האש קיבלה משמעות שונה. "זה די אכזב אותי האמת. מובן שטוב שלא נכנסנו, כי זה אומר נפגעים והרוגים ובלאגן. אבל מצד שני הבנתי כמה מסכנים האנשים בדרום. זה ממש לא קל לחיות תחת מטחי קסאמים, והרגשתי את זה על בשרי בשבוע שעבר. כשנפרדנו בסוף המבצע כל אחד לדרכו, ידענו שכנראה לא נפגש בשמחות, אלא בסיבוב הבא".
מילואימניקית עם ותק בצווי 8
לעומתה, סמל (במיל') גל כבר הספיקה לצבור ותק בצווי שמונה. "קראו לי למילואים גם בעופרת יצוקה, ככה שיש לי ניסיון במצבי חירום", היא מעידה על עצמה. "מעופרת יצוקה אני זוכרת הרבה בלאגן. הכל היה די כאוטי. כן ללכת, לא ללכת, מי עושה מה. הפעם יש תחושה שהדברים יותר מסודרים וברורים. כל אחד יודע את התפקיד שלו ומבצע את החלק שלו במשימה". היא נמצאת בדרום כבר מיום ראשון. "בשבת קיבלתי את הצו, העירו אותי ואת חבר שלי על הבוקר. בהתחלה זה היה מבאס, ככה באמצע החיים, אבל אני מבינה כמה זה חשוב. הגעתי בראשון ומאז אנחנו מאמנים הרבה מאוד כוחות. כל הזמן נכנסת אלי קבוצה חדשה".
עבור מי שבימים כתיקונים מתפקדת כסטודנטית לסוציולוגיה ואומנות בבאר שבע, האזעקות וה'צבע אדום' לא היו עניינים זרים כמו החזרה לחומר הצבאי. "לי בעצמי לקח קצת זמן להיזכר בכל החומר, ואני ידעתי לדקלם אותו מתוך שינה במשך שנתיים. אז בטח שגם למילואימניקים זה קשה, ומאוד חשוב שהם יעברו את הריענונים האלה. אם הם לא יערכו נכון זה עלול לעלות להם בחייהם".
בינתיים בבית באבן יהודה החברים והמשפחה פורשים לקראתה שטיח אדום. "כולם בבית בטוחים שאני גיבורה. בפועל נהייתה פה בדרום מעין עיר מילואימניקים, אז אני לא היחידה שעזבה הכל ועלתה על מדים. אני מסבירה להם שאם יש לי ידע ויכולת להדריך, אין סיבה שלא אהיה כאן ואתרום. אבל זה לא עוזר, כולם נסחפים, שולחים לי הודעות 'את כל היום במחשבות שלי', דואגים לי נורא, ומבטיחים לבוא לבקר אותי ולהביא לי אוכל ושמיכות. יש לי הרבה חברים, לוחמים, טייסים, ודווקא לי קראו ולהם לא. זו תחושת שליחות מסוימת. אבל בסופו של דבר, זו מציאות שכולם מכירים. הרי מי שלא קראו לו עכשיו יקראו לו בסבב הבא, או קראו לו בסבב הקודם. זה חלק מהחיים שלנו כאן".
"את בחורה, בשביל מה מגייסים אותך?"
סגן במיל' רוני ויסמן, הייתה בדיוק בבירה השנייה שלה שהופיעה על צג הפלאפון שיחה ממספר חסוי. "זה היה יום שישי בלילה, ביליתי עם חברים ופתאום קראו לי למילואים", היא משחזרת. "כולם מאוד הופתעו. לא הבינו מה הקשר שלי למילואים. אמרו לי 'את בחורה, בשביל מה מגייסים אותך?'". גייסו אותה בשביל תפקיד במשטרה הצבאית, עליו אסור לה לפרט. אך תפקיד נוסף שלקחה על עצמה, הוא קצינת הבידור היחידתית. "אני מתרגלת עם הפלוגה כל שנה, וכשראיתי את המתח והציפייה הדרוכה, החלטתי שצריך להכניס קצת צחוקים. אני שחקנית אז עשיתי כל השבוע המון חיקויים, בעיקר של האנשים בתל אביב שמתמודדים פתאום עם אזעקה באמצע הפן".
למרות ההומור, יום הפיגוע בתל אביב היה בעיקר מלחיץ. "אחותי גרה קרוב מאוד לזירת הפיגוע, ופחדתי נורא. מובן שזה היה הדדי כי גם היא מאוד דאגה לי. כשנקראתי למילואים, היא הסיעה אותי לנקודת המפגש. בדיוק הגיע איתנו עוד חייל. הוא איחל לי בהצלחה ואני איחלתי לו, שנינו הסתכלנו אחד על השני בהבנה, כאילו משהו כבד הולך לקרות. פתאום אחותי התחילה לבכות. גם ההורים שלי רצו שאשאר בבית. אמרו לי שאני אישה, ואין לי מה לחפש שם. שתרמתי מספיק. באמת עוברת איזו מחשבה אולי לא לענות לחסוי, אבל בסופו של דבר מאוד שמחתי שהגעתי. ברגע שראיתי את הפרצופים של כל הפלוגה שהתגייסה מיד, הבנתי שזה המקום שלי".
למרות השמחה על סוף המבצע, היא מודה שהפרידה מהפלוגה הייתה קשה. "היה קצת עצוב להיפרד מכולם בסוף המבצע. חווינו ביחד דברים שלא יוצא לך לעבור עם כל אחד. אנחנו יחידה מאוד מגובשת עכשיו, ונוצרו חברויות חדשות". למרות הציפיות, היא מדגישה שלא מדובר בהקשר הרומנטי. "יש לנו פלוגה של ג'נטלמנים", היא מחייכת. "הכל היה ברמה הידידותית. למרות שמדובר בבנים במילואים הם חרגו מהנורמה, לא הציקו ולא הסתערו". קשה לה לסכם את השבוע המשונה שעבר עליה. "בסופו של דבר הוקל לי מאוד. היה שבוע מעניין, אבל לא הספקתי עוד לגמרי לקלוט מה עבר עלי. היה כיף ומפחיד והזוי, הכל ביחד בערבוביה מוזרה".
"בעבודה היו מופתעים"
בגזרת התותחנים מי שעבדה שעות נוספות היא סמל (במיל') כוכב כהן, שהדריכה את מערך הקצינים והמפקדים לקראת פעילות של כוחות ארטילריים. "במשך כמה ימים התעדכנתי וצפיתי בהתרחשויות בטלוויזיה, וממש רציתי כבר שיקראו לי. נראה לי הגיוני שאהיה בדרום, ולא בבית", היא מסבירה. "הרגשתי שיש לי הרבה מה לתרום, ומאוד רציתי להיות שותפה במאמץ. ביום שני העירו אותי מהשינה, וקיבלתי צו שמונה. ארזתי מהר תיק ובאתי. בעבודה היו מאוד מופתעים שאני עושה מילואים, אבל קיבלו את זה בהבנה".
במהלך השבוע היא העבירה הרבה הדרכות במאמן, וגם ירדה להדריך בשטח. "יצאנו להעביר אימונים ולחנוך את הלוחמים מחוץ לגבולות הכיתה. למרות האזעקות הרבות תוך כדי, והלחץ, זאת הייתה חוויה. הגעתי באמצע הקדחתנות של התרגילים, וגיליתי שהבנות עובדות ממש קשה. היה כל הזמן רצף מטורף של הדרכות". נדמה שמי שיכול להעריך בצורה הטובה ביותר את מוכנות כוחות המילואים של צה"ל למלחמה הן המדריכות, וכוכב מציירת תמונה של מתח, ציפייה, ואי ודאות. "התרשמתי שהמילואימניקים היו מאוד מחוברים למשימה והאמינו בחשיבות של המבצע. ברקע הייתה כל הזמן אי ודאות, והדברים השתנו מדקה לדקה. אבל אני יכולה להגיד שדאגו לנו לכל מה שהיינו צריכים. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי במילואים, וזה הרגיש כאילו אף פעם לא עזבתי".
הפסקת האש הגיעה עבורה די בהפתעה. "עד הרגע האחרון לא ידענו באמת מה יהיה. שעה לפני שהוחלט על הפסקת אש עוד תפס אותי ראש הענף ואמר לי להתכונן, כי יכול להיות שנכנסים. שמחתי לשמוע שהמבצע נגמר, כי אלה היו כמה ימים מפחידים. אם הייתה כניסה קרקעית הייתי יורדת לשטח בתור סמב"צית, שזה אומר ממש ללוות את הלוחמים. זה תפקיד מלחיץ והרגיע אותי שהוחלט לסיים את המבצע". המסקנה שלה מ"עמוד ענן", היא לחזור למדים גם בעיתות שגרה. "לפני שהתפזרנו לבתים אמרתי למפקדים שלי שיקראו לי שוב. זה יהיה ממש טוב לבוא לעזור באימונים שעושים בבסיס בשגרה, כי רק ככה הלוחמים יגיעו מוכנים למבצע הבא".
"היו לי ברור מהם סדרי העדיפויות"
סגן במיל' דנה אבוקרט, הצטרפה לכוחות בדרום ביום ראשון שעבר. "כבר קראו לכל המילואימניקים שמבצעים תפקיד כמו שלי, אז תיארתי לעצמי שזה רק עניין של זמן עד שגם אני אקבל צו שמונה. הייתי מוכנה אבל בכל זאת היה מעט שוק בהתחלה". בתור קצינת האספקה של אוגדת מילואים, היא דאגה לאורך כל המבצע לספק ציוד לגדודים שעתידים להיכנס לרצועה. "האוגדה שלי הייתה באימון עוד לפני המבצע. רוב הלוחמים כבר היו אחרי שבועיים של מילואים, שהתארכו בעקבות האירועים. כשאני הגעתי הייתה אווירה מעט לחוצה. זאת הייתה בשבילם תקופה אינטנסיבית ביחד שפתאום קיבלה טוויסט. למרות זאת כולם הבינו את המצב, והתחברו מיד למשימה החדשה שנחתה עליהם".
הניתוק הממושך של המילואימניקים באוגדה מסביבה מודרנית, לא הפריע להם לקבל את הבנות שהגיעו לקראת "עמוד ענן" בנימוס. "כמובן שכשיש כל כך מעט נשים במקום כזה זה יוצר מתח, אבל האווירה של מצב אמת, המלחץ והנכונות של כולם לעשות הכול, הסיתה את תשומת הלב מעניינים כאלה שבדרך כלל מצפים להם ממילואימניקים. בכלל אצלנו ביחידה כולם מכירים את כולם כבר שנים".
כמי ששירתה בסדיר באוגדת עזה, היא הכירה היטב את האזור, וגם המשפחה הכירה היטב את הדאגה. "אמא שלי כמובן הייתה לחוצה, אבל ידעה עוד מהשירות הסדיר שלי איך להתמודד. גם בחברה לייעוץ כלכלי בה אני עובדת, קיבלו בהבנה את העובדה שנעדרתי לשבוע שלם. אומנם היה קשה להתנתק פתאום, ועכשיו צברתי קצת פערים, אבל הבנתי את החשיבות והיה לי ברור מהם סדרי העדיפויות בזמן המבצע. בעבודה הרי לא הייתה מלחמה". למרות הדעות החלוקות באוגדה על הפסקת האש, היא מזכירה שהיו להכנות של הכוחות בדרום גם יתרונות. "לדעתי זה ממש לא היה בזבוז. מדובר בסופו של דבר באימון יוצא דופן ואיכותי מאוד. כולם לקחו את הסיטואציה מאוד ברצינות, מטבע הדברים, וכך האימון היה הכי אמיתי שיש. בנוסף גם לא חסכו באמצעים, ורבים מהלוחמים העידו שבזמן ההכנות הם התאמנו בצורה הרבה יותר מקיפה מכל אימון אחר".
מהמבחן באוניברסיטה ישר לבסיס
הודעה אחת ב'וואטסאפ' הייתה מה שהכניס את סרן במיל' עדי קופל, בדרך כלל סטודנטית לתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת בר אילן, לתוך מציאות חדשה. "זה היה יום רביעי, לפני שבכלל שמעתי על החיסול של ג'עברי. למדתי למבחן ופתאום קיבלתי הודעה מקצין השלישות החטיבתי. הוא שלח בקבוצה שפתחנו כל אנשי המילואים 'תתכוננו. יש בלאגן וכנראה אצטרך אתכם'. לא הבנתי על מה מדובר, פתחתי חדשות, ופתאום משום מקום גיליתי שאנחנו עומדים בפני מלחמה. בעקבות ההודעה הבנתי שצו 8 עומד להגיע, והתכוננתי. אבל כשקיבלתי שיחה מחסוי, שם פתאום נפל לי הלב". ההודעה המוקלטת דיווחה לקופל, קצינת שלישות בחטיבת הצנחנים, כי 'הופעל גיוס חירום, עלייך להתייצב מיידית ביחידתך. הופעל גיוס חירום'. היא עוד הספיקה לגשת למבחן ביום חמישי, ומשם הגיעה ישר לבא"ח צנחנים.
"מיד התחלנו בהערכות מצב ובהכנות לקראת כניסה. התפקיד שלי הוא לוודא שכל גדוד יודע בדיוק מה המשימה שלו, איפה הוא צריך להיות, ומתי. כך אפשר למצות את כוח האדם ולפקח על התקדמותו. אם קורה משהו, כמו לדוגמא אירוע רב נפגעים, אני צריכה מיד לדעת מי היה שם ונמצא בסיכון, ואיפה יש עוד כוחות שאפשר להזרים לשם. המידע שלנו צריך להגיע מרמת הגדוד והפלוגה עד המח"ט, שחייב לדעת מה מצב הכוחות הלוחמים בזמן אמת". כמי שהגיעו מהבא"ח לשטחי הכינוס בכל פעם שהכניסה הקרקעית נראתה קרובה, הם חוו על בשרם את חוסר הוודאות. "כל פעם חשבנו שכבר זהו, נכנסים. התפצלנו לנקודות בעוטף עזה ואחרי כמה שעות הייתה דחייה וחזרנו לבא"ח. ידעתי שהתפקיד שלי הוא לתמוך בחטיבה הסדירה, והייתי מוכנה להיות כל פעם איפה שצריך אותי, אבל בהחלט הרגשנו את חוסר התיאום והבלבול של הממשלה. ההחלטות השתנו כל הזמן וזה הציב את לוחמי הצנחנים במצב משוגע. רגע אחד הם כבר התכוננו לקרב, לרגע אחד מסוים אליו הם הוכשרו מרגע שהתגייסו, ורגע אחד הם נשלחו בחזרה לבא"ח. הם מאוד מקצועיים ורצו להוכיח את היכולות של צה"ל. היה להם מאוד חשוב להביא את השקט לישובי הדרום, וכשהייתה הפסקת אש הרגשתי אכזבה גדולה מצידם, כי לא נתנו להם אפילו לנסות. אבל אני בטוחה שהמשפחות שלהם מאוד שמחו כשהושגה הפסקת אש, וזה גם דבר חיובי".
שבוע אחרי, היא מספרת שתהליך החזרה לשגרה כבר כמעט הושלם במלואו. "כשצריך אותך אתה לא חושב פעמיים. ברגע שנודע לי עזבתי הכל בלי להתלבט בכלל. עכשיו אני לאט לאט משלימה את הפערים. אני זוכה להרבה תמיכה מהמרצים שלי ומהמעסיקים שלי, וזה מחמם את הלב. פספסתי הרבה בלימודים וגם בעבודה. אבל הרווחתי חוויה שלא אשכח בחיים".