את זמנם הפנוי מעבירים בני הנוער של הישוב אפרת בדרכם המיוחדת. ביום החופש מהלימודים, כשרוב בני גילם ברחבי הארץ עוד ישנים, התיכוניסטים של אפרת בעיצומו של מסע אלונקות. לא משהו חריג מדי בנוף המקומי.
כך גם לגבי קבוצת תלמידי י"א וי"ב, תושבי היישוב, שלוקחים חלק בתוכנית ההכנה לצה"ל מטעם המועצה המקומית והמשרד לביטחון פנים. זהו יום השטח המסכם של ההכנה - במהלכו המתגייסים מתנסים באימון לוחמה בשטח בנוי (לש"ב), קרב מגע ולוחמה בשטח פתוח, ויקנחו בירי רטוב באקדח, לוח זמנים שלא יבייש מסלול הכשרה של כל יחידה מובחרת בצבא.
אחרי מסע האלונקות הם כבר מנווטים על חצי ב', לבושים וסט קרמי וקסדות. "קשה לכם?!" צועק מדריך הלחימה של אחד הצוותים, שמפציר בנערים להגביר את הקצב כשהם רצים במעלה הגבעה שעליה ממוקם מתחם הלש"ב. כשהם מגיעים למתחם, הם מתנשפים בכבדות ומביטים על התפאורה המוצבת מולם: אוטובוס שרוף, מבני בטון, צמיגים וגדרות מתכת. את כל אותם מכשולים מעטרות כתובות גרפיטי שחורות עם המילים "אין לי ארץ אחרת".
על פי נתונים שצה"ל פרסם בחודש ינואר האחרון, המועצה המקומית אפרת, שבשטחי יהודה ושומרון, נמצאת במקום הראשון במיצוי פוטנציאל הקצונה. 22.2 אחוזים מהחיילים תושבי היישוב מגיעים במוקדם או במאוחר לבה"ד 1 - בית־הספר לקצינים. במילים אחרות, אחד מכל ארבעה חיילים מאפרת ממשיך לשירות קבע. מעבר לכך, אפרת נמנית גם עם שלוש המועצות המקומיות המובילות ברמה הארצית בשיעור הגיוס הקרבי - עם 80.4 אחוזים מהמתגייסים שמצטרפים למערך הלוחם. אחרי שמבלים כמה שעות בחברת הנערים הכי מורעלים בארץ, המספרים לא ממש מפתיעים. "הצבא נמצא ב-DNA של התושבים פה. אנחנו רואים את זה כחלק בלתי נפרד מהזהות שלנו", מבהיר סא"ל (מיל') עודד רביבי, ראש המועצה המקומית אפרת וקצין האג"ם של פיקוד הדרום במילואים. "אני לא מחפש להיות מודל אידיאלי להתנחלות, אני מחפש להיות אזרח אידיאלי, כי אני חלק ממדינת ישראל, התושבים שלי הם חלק ממדינת ישראל. לכן הבנים שלנו הם חלק מצבא ההגנה לישראל".
השירות בצבא – מגויסות של כל התושבים
זהו בוקר יום ראשון טיפוסי. השעה שבע וחצי, והחייל הראשון להשכים באפרת מגיע למתנ"ס המקומי. הוא ניגש לדלפק הקבלה, מציין את שמו ומקבל שובר עלייה לאוטובוס שיוצא בשעה 8:00 מהכניסה למתנ"ס. הפקידה בדלפק שואלת לשלומו, מציעה לו כוס קפה וממהרת להתפנות לחיילים הנוספים מהיישוב שמציפים את המקום.
האוטובוס שייקח את לובשי המדים בעוד כמה דקות הוא הסעה מיוחדת, במימון המועצה המקומית, שמובילה את החיילים ישירות לנקודת האיסוף המרכזית של בסיסי הדרום, מחנה נתן. היוזמה הזאת מקלה על ימי ראשון העייפים שלהם ומאפשרת להם עוד כמה שעות יקרות של שינה. "כל זה לגמרי מהשטח. הגיעו אליי חיילים במצוקה", מסביר רביבי. "אם חייל צריך להגיע למחנה נתן ביום ראשון עד תשע וחצי בבוקר הוא צריך לצאת בשש מהבית, לנסוע לירושלים, ללכת מכות בתחנה המרכזית כדי להצליח לעלות על האוטובוס לבאר שבע ולהגיע לשם עם הלשון בחוץ, לרוב באיחור. במקום זה אנחנו מעמידים להם פה אוטובוס שנוסע דרך דרום הר חברון, כך שגם זמן הנסיעה מתקצר, וגם לא צריך ללכת מכות בירושלים. הקו פועל כבר כארבע שנים", הוא מתגאה, "במימון המועצה והחיילים".
קשה להניח את האצבע על הנקודה בה התהדק החיבור שבין אותו יישוב וצה"ל ומה גורם דווקא למתגייסיו לצאת בהמוניהם לקצונה. רבים מקשרים את הנתון המרשים הזה דווקא לאופי התושבים, למרקם האנושי ולמוסדות החינוך של היישוב. "תמיד היה ביישוב הזה חינוך לתרומה ונתינה", מסביר אל"ם אהרון משניות, לשעבר נשיא בתי־המשפט הצבאיים באיו"ש. היום משניות בחופשת הפרישה שלו ומתהדר בתואר הקצין הבכיר ביותר בשירות סדיר שמתגורר באפרת. "זה תופס מקום מאוד בולט באווירה היישובית, כי מי שבא לגור פה עושה את זה מאידיאלים של ציונות והתיישבות. מי שגדל כאן, ויכול, הולך ליחידות קרביות ומשם גם לבה"ד 1".
את האידיאלים האלה מכירים היטב הקצינים הצעירים שנפוצים כל כך בישוב. גם הם, כמו השכנים, מייחסים את אותם ערכים לדרך שעשו. "בגלל שכבר יש כאן כל כך הרבה קצינים, השירות בקבע הפך למשהו שדוחפים אליו", מספר סגן נועם, קצין קשר בגדוד מורן של חיל התותחנים. "גם להרבה מאיתנו יש הורים קצינים לוחמים וכשרואים אותם עושים מילואים ושירות משמעותי, אתה יודע שזה גם המקום שלך".
"בתיכון כל השיח היה סביב הצבא, איזה גיבושים יש, לאן כל אחד הולך", משחזר סג"ם יהושע זוסמן, קצין שליטה ובקרה (שו"ב) בבית הספר למ"כים ולמקצועות החי"ר (ביסלמ"ח), גולנצ'יק במקור. "זה באווירה שגדלנו בה, מההורים שבשבילם צבא זה חובה", הוא מנסה להסביר. "למשל, יש לי מישהו מהכיתה שברח לארצות הברית ולא עשה צבא. הבוז שרוחשים לו בישוב מעיד על החשיבות שיש לנו לצבא. לא שואלים אותך אם זה משהו שאתה רוצה או לא, זו עובדה. אני כבר לפני הצבא ידעתי שארצה לצאת לקצונה".
בין משרתי המילואים של היישוב נמנה גם ראש המועצה, שמשרת במילואים בהתנדבות. "אני מעל גיל 40, אבא לשישה ונבחרתי לראשות המועצה. יכולתי לקבל פטור כבר שלוש פעמים", הוא מחייך. "יש לזה מסר, שראש מועצה עולה על מדים ואומר: 'גם אני נושא בנטל'. זה החומר האנושי באפרת", מוסיף רביבי. "משפחות שבמשך דורות תורמות למדינה, והסיבה שהן הגיעו לגור כאן זה מתוך אמונה בחשיבות העם והארץ. המועצה רק נותנת את הדחיפה הנוספת".
פינוי ישובים - דילמה?
אפרת ממוקמת בלב גוש עציון, בין בית לחם לחברון, במרחק של רבע שעה נסיעה מירושלים. תשעים אחוז מהתושבים הם דתיים־לאומיים, היתר חילונים. הרחובות השקטים שלה מלאים במבנים מצופים אבן ירושלמית, שמעליהם גגות רעפים אדומים שיוצרים נוף פסטורלי. התחושה הזו אולי נראית רחוקה מהמצב הביטחוני הרגיש של אוגדת יהודה ושומרון, אבל כבר בצומת הסמוך ליישוב מרגישים אותו היטב. יידוי האבנים שהולך וגובר והפרות הסדר שפוקדות את מוקדי החיכוך באוגדה אמנם אינם חלק מהמציאות היום־יומית של התושבים, אך נראה כי יש לכך השפעה על חייהם. "כשאתה חי כאן אתה עובר במחסומים ואתה מאוד חשוף לחיילים ולמה שהם עושים", מסביר אל"מ משניות. "גם בני הנוער רואים את זה, אז טבעי שיש יותר מוטיבציה להיות חלק מהדבר הזה, כי אתה מבין את החשיבות של החיילים שעומדים שם".
החשיפה לפעילות הצבאית, בין אם בבסיס שליד הבית או השכן שיוצא למילואים, תופסת חלק מרכזי בחייהם של בני הנוער ביישוב. "צבא זה אחד הדברים שכנער אני חושב עליהם הכי הרבה", מוסיף איתי אדלר, תלמיד כיתה י"א, שמתאמן לקראת הגיוס וחולם להגיע לשייטת 13, "וזה לגמרי בא מהמקום שאני גר בו. אני זוכר כילד, בזמן האינתיפאדה, שבכל לילה הייתי שומע ירי ושפעם הלכתי לתחנת אוטובוס וירו ברחוב, אז הייתי צריך לרדת לרצפה. כל הדברים האלה גורמים לך לרצות להיות חלק מזה".
"העובדה שאחוזי היציאה לקצונה ביישוב הם הכי גבוהים בארץ גורמת לך לחשוב רחוק, לרצות לעשות שירות משמעותי, להיות קצין כמוהם", מוסיף נדב קופיאצקי, תלמיד כיתה י"ב שלוקח גם הוא חלק בתוכנית ההכנה. "בגלל זה אני מתאמן, כדי לעשות את השירות הכי טוב שאני יכול, ועוזרים לנו עם זה. בבית־הספר. גם במשפחה מעודדים להגיע כמה שיותר רחוק. אין מה לעשות", הוא מפטיר, "כשאתה רואה את האחים הגדולים שלך על מדים, זה מלהיב".
כשהם מתגייסים, בני אפרת מתמודדים יחד עם יתר תושבי הארץ עם אותם אתגרים. למרות זאת, ישנן סוגיות שנדמה כי יגעו בתושבי הישוב מעט יותר. פינוי מאחזים בלתי חוקיים ביהודה ושומרון – משימה שחיילים קרביים עשויים להידרש לבצע, היא אחת מהן. "החיכוך שיש סביב הבית שלנו כן מעורר רצון להתערב ולשנות את המצב", משתף קופיאצקי. "אם אגיע למצב שבמהלך השירות אדרש לפנות התנחלות זה יהיה קשה וטרגי, אבל אני יודע שכחייל אין לי מה לעשות. צריך לשים את הרגשות בצד ולעשות את זה".
"הנוער שלנו מספיק חכם ונבון כדי להבין שכשהוא לובש מדים הוא מייצג משהו", קובע ראש המועצה. "כבר האשימו את בני הנוער שלנו בזה שיגיעו למצב של סירובי פקודה והם הוכיחו לכולם עד כמה הם מבינים שכשיש משימה לבצע, מבצעים אותה - גם אם לא מסכימים איתה אידיאולוגית". גם לקצינים הצעירים של אפרת גם יש דעה נחצרת בנושא. "הדילמה עולה בראש, אבל הבטחתי שאני לעולם לא אסרב פקודה", מבהיר סג"ם זוסמן. "הנזק של קצין או חייל אחד שמסרב פקודה הוא עצום, לכל הצבא". "אפרת זו לא ההתנחלות הטיפוסית, כמו שמדמיינים על הגבעות", מוסיף סגן נועם. "זו כמעט עיר, אבל הדילמות עדיין עוברות בראש. בסופו של דבר, עושים מה שאומרים לעשות - גם אם זה כואב".
לומדים לשלוט על היצר
את הנערים שמגיעים לתוכנית ההכנה לצה"ל באפרת אפשר בהחלט לכנות "מורעלים". הם בקיאים בסלנג הצבאי, מקבלים בטבעיות את המשמעת, סוחבים את המשקלים וכל זה ברצון ובמסירות. "צבא זה משהו שמאוד מושך אותי מאז ומתמיד", משתף יואל שפיגלמן, תלמיד כיתה י"ב. "כל פעם שאני מתעייף באימון, ואני אומר לעצמי 'בשביל מה אני צריך את כל הסחיבות האלה?' אני נזכר לרגע איפה אני חי, ומי חי סביבי. אני יודע שאם לא אלחם על המדינה שלי, אז מי כן?"
"הנוער פה רוצה ולהוט להתגייס לצבא וזה גם בגלל המקום בו הם גדלו", מוסיף אבי רומנו, תושב היישוב והאחראי על תוכנית ההכנה לצה"ל במטה הנוער של המועצה. "הם רואים איפה הם גרים ומה הולך סביבם, והם מאוד מוכוונים למשימה של לשמור על הבית שלהם. הערכים של נתינה וגיוס הם לא סתמיים, זה ערך מצוותי, ברמה היהודית אנחנו רואים בזה ערך עליון כי אין לנו מדינה אחרת. זה מחלחל פה אצל הילדים מגיל אפס, ערך של אהבת ארץ ישראל, נתינה והתיישבות".
זו שעת ארוחת הצהריים ביום השטח המסכם של קורס ההכנה לצה"ל והחניכים זוכים לכמה דקות של נחת. רגע לפני שהם מתחילים לזלול הם עומדים ב־ח' מול השולחן הערוך, מביטים בו בשקיקה, כשעל גבם עוד נישאים אלונקות ובולי עץ. "עכשיו אנחנו הולכים לגעת בערך של התגברות על היצר", פוסק סא"ל (מיל') שרון גת, מג"ד בחטיבת המילואים אלכסנדרוני ומנכ"ל "קליבר 3", בית־הספר ללוחמה בטרור בו מתקיימת התוכנית. "יש פה פיתות מולנו. לא אכלנו מהבוקר, ובכל זאת אף אחד לא מסתער על האוכל", הוא מתריע והנערים מקשיבים. כשניתן האות, הם אוכלים את המזון בשקיקה. בתום הפסקת הצהריים הקצובה הצוותים חוזרים לפעילות ומגיעים לתחנת הירי באקדח. הרגליים פסוקות ויציבות על הקרקע, הבטן מכווצת, העין בין הכוונות והידיים מתוחות, מחזיקות בנשק לכיוון המטרה. צרורות ירי נשמעים, וכשהם נפסקים - המתגייסים שאחזו באקדח הולכים לבדוק עד כמה דייקו במטרה, והתוצאות מרשימות. "בתור מג"ד אני יודע שרוב הלוחמים בכלל לא יודעים הרבה מהתכנים המקצועיים שהנערים האלה לומדים כאן. לכן כשהם מגיעים לצבא הם הרבה יותר בשלים", מבהיר גת.
תוכנית ההכנה לצה"ל פועלת כבר חמש שנים בשיתוף המשרד לביטחון פנים, כשבמקור הייתה מיועדת לנוער בסיכון. התוכנית ובית־הספר ללוחמה בטרור מוקדשים לזכרו של סרן חגי חיים לב ז"ל, תושב אפרת, ששירת בסיירת גבעתי ונהרג בפעילות מבצעית ברצועת עזה בשנת 2002. סיפור נפילתו כתוב בפירוט על קיר הכניסה של בית־הספר: "כוח יצא למשימה פשוטה של חיפוש מנהרות להברחת אמצעי לחימה ברפיח. הכוח של חגי התמקם בבית נטוש... עם בוקר התכונן הכוח לשוב ליחידה, אך לפתע קלטו עיניו של אחד הצלפים תנועה חשודה בסמטה, והוא ביקש מחגי, מפקד הכוח, אישור לירות. בזמן שחגי הציץ מן המסתור נורו לעברו שתי יריות".
דמותו של חגי משמשת מודל עבור הנערים בתוכנית. את ערכיו מנסה בית־הספר להנחיל ובני משפחתו מגיעים מדי פעם לבקר ולתמוך. "הגענו לאפרת כדי ליישב את גוש עציון ולהגן על הארץ, וזה החינוך שחגי קיבל", מתארת נועה לב, אמו של סרן לב ז"ל. "חינוך שאומר להיות חלק בלתי נפרד מהארץ, אבל לא חשבנו שהוא יהיה עד כדי כך בלתי נפרד ממנה. הוא רצה להיות החייל הכי טוב שאפשר", היא אומרת. "אתמול דיברתי עם קצין צעיר מאפרת. הוא אמר לי שהדוגמה שחגי נתן לו, הקריירה הצבאית שלו, גרמה לו לרצות להתקדם בצבא. זה לא רק החינוך שהם מקבלים בבית, זה גם הדוגמה שהם נותנים פה אחד לשני".