לא הגענו לשום מקום, אפילו לא עברנו בדיוטי פרי, אבל זאת הייתה ללא ספק אחת מהטיסות הכי מיוחדות שיצא לי לעלות עליהן. הרי לא כל יום עולה על מסלול ההמראה בנתב"ג מטוס זקן, בן 77, כשווה בין שווים עם מטוסי הנוסעים החדשים והמשוכללים.
בישראל הוא מכונה דקוטה DC-3 ושמו הרשמי הוא דגלאס DC-3. מה שהופך אותו לחתיכת היסטוריה הוא הגרסה הצבאית שלו – זאת ששירתה בצה"ל במשך עשורים, ועוד קודם לכן בחיל האוויר האמריקני, בשנים 1942-1944. ה-DC-3 הוכרז בזמנו "מטוס הנחיתה בנורמנדי", וזה לא היה סתם כינוי: הוא לקח חלק פעיל במבצע "אוברלורד", שמוכר היום כפלישה לנורמנדי. במילים אחרות, המטוס שעמד השבוע על המסלול בנתב"ג הוא נצר להפלתה של גרמניה הנאצית.
המטוס שהגיע לישראל, מודל 1940, הוא של יצרנית שעוני היוקרה השוויצריים ברייטלינג. ה-DC-3 הגיע לשלושה ימים בארץ במסגרת הסיור העולמי שלו, שכולל ביקור ב-45 מדינות ברחבי הגלובוס בחודשים מרץ-דצמבר 2017. כל זה במטרה לשווק סדרה מוגבלת של שעונים מדגם Navitimer, כולל הטבעה מיוחדת של המטוס המיתולוגי.
האמת היא שכל הפרטים האלה נמחקו לי מהראש כשמנועי המדחף של ה-DC-3 רעמו והוא התחיל לרוץ לאורך המסלול. למי שצפה בנו מהצד זה בטח נראה כאילו נסע לאחור בזמן, אבל הסוס הזקן הזה עשה את העבודה והתנתק מהמסלול כמו נץ צעיר, לוקח אותנו לשחקים ולסיור מרתק ששילב בין ההיסטוריה של אירופה לנופים המדהימים של ישראל.
מטוס כל שעתיים
אחרי התרוממות הרוח הראשונית ("וואו, אני ממריא במטוס בן 77") הגיעה תחושה של חרדה קלה ("אוי שיט, אני ממריא במטוס בן 77"). אבל אז החל הקפטן פרנסיסקו אגולו לספר על המטוס והיה לי ברור שמדובר בחוויה של פעם בחיים. היסטוריה שלא ניתן לתמחר בכסף - וזה עוד לפני שסופרים את 500 שעוני ה-Navitimer שהמטוס נושא לכל מקום. תחסכו לכם את החישובים, זה יוצא יותר מהעלות של הדקוטה.
לפני הטיסה לקח אותנו קפטן אגולו אל ההיסטוריה של עולם התעופה. עד לטיסה הראשונה של אחים רייט הוא הגיע כדי להזכיר לכולנו עד כמה היה התחום הזה לא בטוח בתחילת המאה שעברה – זמן לא רב לפני שה-DC-3 הראשון יצא משערי מפעל מקדונלד דגלאס בשנת 1935. הרצתי את המספרים בראש ויצא שזה היה כשסבתא שלי הייתה ילדה קטנה במרוקו.
ל-DC-3 הייתה חשיבות היסטורית עוד לפני שגויס לצבא: הדגם הזה היה ממבשרי עידן התעופה האזרחית. "כמטוס נוסעים הוא התחרה בחברת הרכבות", הגדיר את זה קפטן אגולו. "עד אז, מסע מצד אחד של ארה"ב לצד השני לקח חמישה ימים. בזכות המטוס הזה התקצר המסע ליום אחד בלבד".
ב-1942, שנה לאחר פרל הרבור וכניסתה של ארה"ב למלחמת העולם השנייה, צבא ארה"ב הזמין ממקדונלד דגלאס את הגרסה הצבאית – היא נקראה C-47 - שנעשתה לא פחות פופולרית מהמהדורה האזרחית.
בסך הכל יוצרו 16,079 מטוסי דקוטה DC-3 - מתוכם 10,655 בארה"ב, 4,937 ברוסיה ועוד 487 ביפן. "בכל שעתיים יצא מטוס כזה מהמפעל", סיפר אגולו. ב-1945 נפסק ייצור ה-DC-3, ועל פי ההערכות נותרו היום פחות מ-150 פרטים במצב טיסה. לפי הקפטן, רק מעטים מאלה עדיין מורשים להטיס נוסעים. והנה שוב ההרגשה הזאת של לטוס בתוך ההיסטוריה.
74,000 שעות באוויר
המטוס הספציפי של ברייטלינג – השם הרשמי הוא דגלאס DC-3 HB-IRJ - מייצג היטב את ההיסטוריה של ה-DC-3. הוא יצא מהמפעל ב-1940 וטס שנתיים ב"אמריקן איירליינס" תחת הכינוי "ספינת הדגל קליבלנד" לפני שצבא ארה"ב חכר אותו ב-1942. לאחר שהתחייל נשא המטוס הזה צנחנים אמריקאים למשימות במלחמת העולם השנייה, הוביל חיילים מארה"ב למלחמה באירופה וייתכן שהטיס מרגלים אל מעבר לקווי האויב הנאצי.
קפטן אגולו חלק איתנו סיפור מאומת על מהשירות הצבאי של הברייטלינג DC-3: "המטוס הזה טס מארה"ב לקנדה ומשם לאירופה כדי להטיס חיילים לחזית. לפני הטיסה התקבל מידע על צוללת גרמנית במסלול הטיסה והחיילים קיבלו פצצות ידניות. אמרו להם שאם יאתרו את הצוללת, הם צריכים לפתוח את הדלתות ולזרוק עליה את הפצצות". בסופו של דבר הם לא מצאו את הצוללת והחיילים הגיעו בשלום למלחמה, אם תסלחו לי על הסתירה הפנימית. כשהקפטן סיפר את זה, חשבתי לעצמי כמה מאלה שהיו על המטוס חזרו בחיים לביתם.
כשהמלחמה הסתיימה מצא את עצמו צבא ארה"ב עם כמות מטורפת של מטוסים וטייסים שלא היה בהם צורך מבצעי. מנגד, בעולם התעופה היה ביקוש אדיר למטוסים ולטייסים. כך התפתח עולם התעופה כפי שאנחנו מכירים אותו, והסיפור של הברייטלינג DC-3 שוב מייצג את התמונה הגדולה: ב-1949 הוא חזר אל התעופה האזרחית והמשיך להטיס נוסעים עד שברייטלינג רכשה אותו בשנת 2008. כמה זה יוצא על הקילומטרז'? "הוא צבר עד היום 74,000 שעות טיסה", סיפר קפטן אגולו ומיהר להרגיע: "על כל שעת טיסה הוא עובר 100 שעות תחזוקה ויש לנו מכונאי צמוד לאורך כל המסע".
ישראל היא המדינה השלישית שהם מבקרים בה. בסופו של דבר יהיה הסיור העולמי באורך 42,000 ק"מ – אשכרה ההיקף של הפלנטה – והברייטלינג DC-3 אמור להיכנס לספרי השיאים כמטוס הוותיק ביותר שעשה סיור עולמי כזה. המדינות שבהן יבקר המטוס נבחרו בין השאר בגלל זיקה לדקוטה DC-3, מה שלגמרי מסביר את התחנה הישראלית.
שירות צבאי מלא
חיל האוויר הישראלי הצטייד במטוסי דקוטה DC-3 כבר בימי קום המדינה. הם לקחו חלק מרכזי במלחמת העצמאות וסייעו בהפצצת דמשק ובאר שבע, ובעצם את כוחות הפלישה הערבים בכל הגזרות. בשנת 1956 עשו הדקוטות היסטוריה כשהצניחו את הצנחנים הישראלים במתלה, במה שהפך לצניחה המבצעית היחידה בתולדות צה"ל.
מטוסי ה-DC-3 הובילו כוחות לחזיתות השונות במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור. במהלך שהיית צה"ל בלבנון קיבלו המטוסים המזדקנים את תפקיד ציידי המטענים: הותקנו עליהם משדרים ששידרו מגוון רחב של תדרים והפעילו מטעני חבלה אלחוטיים לפני שכוחות צה"ל נפגעו מהם. גם בשנים האחרונות לשירותם המשיכו מטוסי הדקוטה לטוס בחיל האוויר ושימשו בעיקר למשימות ממסר וקשר. הם חצו כמה פעמים בשבוע את רצועת הביטחון וטסו לטווח את תותחי הנ"מ הלבנוניים. בשנות ה-90 הצנחנים הישראלים עוד קפצו מהדקוטות, ואת חיל האוויר הם עזבו בשנת 2001.
לפי פרסומים זרים, המשימה המפורסמת ביותר שבה השתתפו מטוסי הדקוטה DC-3 הייתה איתורו של "המהנדס", יחיא עייש. הפלסטינים פרסמו שהמטוסים חגו מדי יום במעגלים גדולים מעל רצועת עזה כשמפעילי המערכות שישבו בבטנם ניסו לאתר את עייש באמצעות מכשור מתוחכם.
אני מניח שזה מספיק כדי להמחיש את הקשר הישראלי של הדקוטה, וסביר להניח שגם למדינות אחרות במסלול של הסיור העולמי – ביניהן יוון, דובאי, כוויית, בחריין, ארה"ב, גרמניה ואיטליה – יש זיכרונות מהדקוטה DC-3. בהקשר הזה, אולי התחנה המעניינת מכולן היא יפן: לאחר מלחמת העולם השנייה השמידה הממשלה היפנית את כל 487 מטוסי ה-DC-3 שיוצרו במדינה. סגירת מעגל אחרי 70 שנה.
להתראות מחר בעמאן
הטייס גבריאל אביק, שלזכותו אלפי שעות טיסה - כולל כטייס צרפתי במלחמה באלג'יר – ניווט את המטוס הוותיק בקלילות כזאת שלקח לי כמה שניות להבין שאנחנו כבר באוויר. המטוס הישיש העיף אותנו לכיוון מישור החוף ומשם לאורך קו החוף, ואז נשקף מהחלון המראה המרהיב של תל אביב, יפו ושאר ערי החוף. אגולו וגבי הסיטו את המטוס ימינה ושמאלה, פעם אחת לכיוון הים ובהמשך למרחבים האורבניים, הכל באופן חלק ומפתיע.
הנחיתה הגיעה מהר מדי עבורי, מה גם שהיא הייתה די מוזרה: עוד לא יצא לנחות עם מטוס שיש לו גלגל אחורי שמקפצץ בנחיתה. למחרת הטיסה הזו המשיך המטוס לירדן, ומי שמעוניין יכול לעקוב אחריו בדף הפלבוק של הסיור העולמי.
טיסה ממוצעת במסע הזה נמשכת כשש שעות, למעט טיסה אחת שתימשך 11 שעות - כשעתיים יותר ממה שהמטוס אמור לטוס. "למרות זה ולמרות הגיל קיבלנו אישור אחרי שהוספנו דלק", סיפר לנו קפטן אגולו. 11 שעות באוויר. פשוט בלתי נתפס בשביל כלי שהספיק לקחת חיילים להילחם בהיטלר.
הכותב היה אורח של חברת "פדני", יבואנית שעוני ברייטלינג בישראל