חצות יום ראשון, ה-14 באוקטובר 1973. לוחמי קומנדו מצרים נוחתים במסוקים סמוך למפקדה של אוגדה 143. שעות ספורות לאחר מכן פותחים למעלה מאלף וחמש מאות תותחים מצרים באש לעבר הכוחות של צה"ל, ומסמנים את פתיחתו של קרב אדיר ממדים, קרב שיכריע את גורל החזית הדרומית של המלחמה. "כאלפיים טנקים הוטלו למערכה משני הצדדים, בקרב השריון הגדול ביותר בהיסטוריה (מלבד קרב קורסק במלחמת העולם השנייה)", כתב לימים חיים הרצוג, אז פרשן ולימים נשיא המדינה. למעשה מדובר בסדרה של קרבות וליום שנחשב לטעות הגדולה של צבא מצרים, שעד לאותו הזמן נחשב למנצח, ומאותו היום עברה היוזמה לצד הישראלי. לאחר הקרב אמר חיים בר לב לראש הממשלה גולדה מאיר "היה זה יום טוב. כוחותינו חזרו לעצמם, וכן גם המצרים".
מחכים לקרב הגדול
מלחמת יום כיפור פרצה ב-6 לאוקטובר 1973, בהפתעה גדולה שאת הדיה אנחנו מרגישים עד היום. מצרים וסוריה פתחו בהתקפה מתואמת, מאלצים את צה"ל לפצל את כוחותיו. בחזית הסורית מצליח צה"ל להדוף את הצבא הסורי מרמת הגולן כבר ביום הרביעי (חוץ מהחרמון), אולם בחזית המצרית הסיפור שונה לגמרי. המצרים מצליחים לחצות את התעלה, לכבוש את מרבית מוצבי צה"ל, לייצב רצועה של 8 עד 12 ק"מ לאורך התעלה, ולנטרל את חיל האוויר הישראלי באמצעות ירי מסיבי של נ"מ. הם בולמים ביעילות את מתקפת הנגד של צה"ל ונוצר מצב הקפאה של החזית, במסגרתה מנהלים הצבאות קרבות מקומיים.
במשך ימים ארוכים הצדדים מתגוששים ומחכים לקרב הגדול שאמור לבוא. על פי עדויות הפיקוד של צה"ל בוועדת אגרנט, היה להם ברור שתהיה תקיפה מצרית, זאת כחלק מהדוקטרינה הסובייטית על פיה פעל הצבא המצרי. הם טענו שהיה לכך גם מידע מודיעיני, אולם לפחות על פי הדרג הזוטר לא היה ידוע להם על מידע שכזה.
מאחורי הקלעים התנהל ויכוח בין המצרים לסורים, שרצו שצבא מצרים יצא להתקפה כדי להקל עליהם את הלחץ של צה"ל שכבר נגס בשטח סוריה עצמה. גנרל סעד א שאזלי כתב אחרי המלחמה שתוכנית צבא מצרים הייתה לכבוש רצועה לאורך תעלת סואץ ולמנף זאת למשא ומתן מדיני. "היה לנו ברור שלא נצליח לכבוש את כל סיני", אמר, "ולא רציתי שנצא מטווח סוללות הנ"מ כי אז ניפגע על ידי חיל האוויר הישראלי". לדבריו דרג השטח לחץ לצאת להתקפה כשהם מעודדים מהצלחתם. בסופו של דבר, לפחות על פי שאזלי, מצרים יצאה להתקפה בגלל לחץ של סוריה וברית המועצות.
קומנדו וארטילריה – הקרב מתחיל
מעט אחרי חצות, יום ראשון, מנחית צבא מצרים מאה לוחמי קומנדו מרחק של ארבעה קילומטרים ממפקדת אוגדת שרון. סרן רוני שמואל, קצין צנחנים מכוח שמוליק, מקבל בקשר "נחת כוח קומנדו מצרי בהיקף לא ידוע". הוא מעיר את הקצינים הבכירים ואז מתארגנים שני ג'יפים, אחד עם רס"ן שמוליק ארד, סרן רוני וקשר, ושני עם מפקד סיירת שקד סא"ל משה ספקטור, סא"ל אמציה חן וקשר, שמובילים כוח מסיירת שקד. הם נכנסים לקרב קשה, יורים במצרים, דורסים אותם ובסופו של דבר סופרים 90 גופות של קומנדו מצרי שוכבים בדיונות במחיר של שני הרוגים.
אבל זו רק ההתחלה. שעות ספורות לאחר מכן, בשש בבוקר, פותחים המצרים באש ארטילרית כבדה לאורך כל הגזרה. התותחנים המצרים עושים עבודתם נאמנה ויורים אלפי פגזים בכל דקה. "על הבוקר אני שומע בומים, עשן ובלגן", מספר רמי בר אילן, שכתב על המלחמה את הספר "שלום לאהבה". "הם פתחו במתקפת שריון ענקית ולנו כצנחנים לא היה באמת מה לעשות. ישבנו על איזו דיונה כצופים בשורה הראשונה וראינו את קרבות השריון. הם נלחמו, דפקו טנקים מצרים, חזרו, מילאו את הבטן בפגזים ויצאו שוב".
קרבות שריון בשריון לאורך כל החזית
המצרים שלחו 1,200 טנקים יחד עם עשרות אלפי חיילים במסגרת הארמיות השנייה והשלישית. בצד הישראלי חיכו להם בין 750 ל-900 טנקים (תלוי את מי שואלים) עם אלפי חיילים במסגרת שלוש אוגדות. המצרים ניסו לחדור את קווי ההגנה של צה"ל בשישה מאמצים שונים. באזור הצפוני של הגזרה שולח הגנרל המצרי פואד עזיז עלי, מפקד דיביזיה 18 את כוחותיו נגד אוגדתו של ברן אדן. המאמץ הזה נכשל כבר בשעתיים הראשונות של הקרב כשהמצרים נסוגים ומשאירים 40 פגרי טנקים בשדה הקרב.
במקביל שולח גנרל איברהים עורבי את חטיבות הדיביזיה שלו להתקפה בגזרה המרכזית מול אוגדת שרון. "הטנקים של המצרים נסעו כאילו הם במצעד, בשיירה עם מדפים סגורים", סיפר איתן, לוחם בחטיבה 421. "פשוט דפקנו בהם את הפגזים והם נדלקו כמו לפידים, אתה מעיף תרמילים מהתותח דוחף משחרר, בום טנק נדלק. הם כמעט ולא ירו עלינו. אני ראיתי אולי זוג טנקים שכיוונו אלינו את התותחים שלהם".
גדוד אחד של טנקי המג"ח מחטיבה 421 ירה על המצרים מהחזית בעוד שגדוד נוסף ירה מצפון. עשרות פגזים יצאו מקני המג"ח וחדרו לטנקים המצרים. הטנקיסטים הישראלים ראו את היריבים שלהם קופצים ובורחים, לא פעם גם נשרפים למוות. "תמונות מאוד קשות היו שם אבל היינו באקסטזה. דפקנו אחד אחרי השני". ואכן התוצאה הייתה חד משמעית; המצרים נסוגו והשאירו מאחור 90 טנקים מעלים עשן, ובצד הישראלי נפגעו רק שניים.
באותה גזרה פעלה גם חטיבה 14 בפיקודו של אמנון רשף, לימים אלוף. "אחרי ההרעשה של הבוקר ראינו מאות ענני אבק מכיוון מיסורי (מוצב צה"ל)", מספר לי רשף. "הרגשתי כאילו גל צונאמי מגיע והיה לי בהתחלה החשש הקטן הזה של איך עוצרים דבר כזה גדול. אבל החטיבה הייתה מוכנה ונתתי פקודה לעלות לעמדות ולהשמיד".
הגדודים של חטיבה 14 פותחים באש פגזים מטווח של שלוש ק"מ ומדליקים את הטנקים של המצרים אחד אחרי השני. ולמרות זאת, גנרל עורבי מדרבן את חטיבה 1 להתקדם. "חלק מהטנקים שלהם הצליחו לעבור את אזור ההשמדה והתנהלו קרבות טנקים ממרחק של עשרות מטרים", משחזר רשף. ההתקפה, שהתחילה בשבע בבוקר, נשברה עוד לפני השעה עשר. לפחות 90 טנקים מצרים נפגעו, שניים מהם על ידי רשף עצמו, ועל פי המודיעין בין הנפגעים היה גם מפקד החטיבה. מנגד, לחטיבה 14 נפגעו 10 טנקים בלבד. "המצרים עשו טעות קריטית", אמר לוחם בחטיבה שלימים היה לקצין שריון בכיר. "במקום לשלוח טנקים מהגדה המערבים הם שלחו חטיבת T-62 מהצד המזרחי, מהחזית, אז ברור שנדפוק אותם ככה".
הגזרה הדרומית – צנחנים נגד טנקים
בגזרה הדרומית תקפה דיביזיה 4 המצרית יחד עם דיביזיה 6 את חטיבה 401 של דן שומרון וגדוד 202 של דורון רובין. כבר בהתחלה ישבו עליהם הסיירים של פלס"ר 401 שידעו את הקודקודים על התקדמות האויב. רובין שלח את הכוח הקל למדרון אחורי וקידם את הפלוגה המסייעת יחד עם טנקים שתגברו אות הגדוד. עשרות טנקים מצרים הסתערו על הצנחנים, שהסתייעו בארטילריה ומטוסי קרב. הצנחנים הדליקו את הטנקים המצרים בעזרת בזוקות וכיוונו בעיקר על הנגמ"שים שהיו עמוסים בחי"ר. שלוש שעות לאחר מכן דיווחו התצפיתנים שהמצרים בורחים. המצרים ניסו לחזור למחרת בבוקר אולם ציידי טנקים של הצנחנים הצליחו לבלום אותם שוב. לפחות 80 טנקים איבדו המצרים בגזרה זו עם עוד מאות שנפלו בשבי.
הגנרל חטף התקף לב והקרב מסתיים
כשהערב של ה-14 באוקטובר ירד על הדיונות הלוהטות והמדממות, המצרים גילו שאבדו להם כ-250 טנקים עם אלפי הרוגים. הקרב המצרי נוהל בצורה גרועה, ולמרות שגם בצד הישראלי לא היו חפים מטעויות, והמפקדים המצרים ידעו כי מרגע זה עברה היוזמה לצד הישראלי. סממן לכך ניתן למצוא בעובדה שעד לאותו היום היו דיווחי התקשורת של המצרים אמינים, ומיום זה הם חזרו לשידורי תעמולה שקריים, כמו למשל טענתו של גנרל שאזלי שטנקים מצרים הושמדו על ידי טילי טאו ולא בקרבות שב"ש (שריון בשריון). הכישלון היה קשה ומפקד הארמיה השנייה, סעד מאמון, אף לקה בלבו והוחלף על ידי סגנו. גם גנרל שאזלי לא שרד יותר מדי זמן בתפקידו והודח על ידי סאדאת.
קרבות ה-14 באוקטובר לא שינו מיד את פני החזית. למחרת בערב אמנם החלה הצליחה לצד המערבי של התעלה, אך קווי החזית לא השתנו מיד והמצרים נשארו במרבית העמדות שלהם עד סוף המלחמה. רמי בר אילן וחבריו מהצנחנים, שהיו הצופים מהשורה הראשונה בקרבות השריון, מצאו עצמם יום אחרי נלחמים על חייהם בקרב החווה הסינית, וגם מלחמות הגנרלים המשיכו להתנהל במלוא העוז. אך המומחים הצבאיים מסכימים, שלולא הניצחון המוחץ של השריון באותו יום קטלני, גורל המלחמה היה יכול להיראות שונה לגמרי.
>>> עוד בפרויקט 40 שנה למלחמת יום כיפור:
הקרב האווירי והמפתיע מול צפון קוריאה
"הם עולים עלינו! זה מתחיל!": האזינו לרגעים הראשונים של מלחמת יום כיפור
השבוי שידע יותר מדי – ועונה למוות
דרך עננים, נגד אש הגיהינום: תקיפת המטכ"ל הסורי במלחמת יום כיפור
כך כבשנו את החרמון: שישה לוחמים חוזרים לקרב על פסגת המדינה
סיפורה הנשכח של פלוגת ו'