יום שבת, שעת לילה מאוחרת. הטלפון מצלצל ואתה שומע את הצפצוף הצורם שאחריו הודעה מוקלטת: "חייל מילואים יקר, גויסת בצו חרום". היה זה הרגע בו נקראו ונקרעו חיילי המילואים של גדוד הצנחנים בו אני משרת מבנות זוגם ומשפחותיהם, מחדרי ההרצאות באוניברסיטה, ממשרדי עורכי הדין ומחברות ההייטק. פתאום באמצע החיים מודיעים לך שאתה יוצא למלחמה.
לכל דור יש את המלחמה שלו. סבי נלחם במבצע קדש ומלחמת ששת הימים, אבי נלחם ביום כיפור ולבנון הראשונה ואילו הדור שלי קיבל את מלחמת לבנון השנייה. שש שנים חלפו מאז אותה הודעה בטלפון ויחד עם חברי לגדוד אנחנו חוזרים לאותה מלחמה. בימים בהם כולם מדברים על שוויון בנטל והחובה לעשות מילואים, היה לי חשוב להביא את הסיפור של המלחמה מנקודת מבטם של החיילים הפשוטים – המילואימניקים שנותנים הכול ועוזבים הכול כדי להגן על המדינה. פה לא תקראו סיפורי על אלופים וגם לא סיפורי גבורה של מפקדי חטיבות. את הסיפור הזה תקראו מלמטה – מרמתו של החייל הפשוט שעל כתפיו 40 ק"ג של ציוד, בידיו נשק ועמוק במוחו מחשבות על לימודים, קריירה, אישה וילדים. ובכל זאת, הוא שם, בתוך כל התופת.
The highway to hell
מלחמת לבנון השנייה פרצה ב-12 ליולי 2006, לאחר שנחטפו חיילי צה"ל אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז"ל. זמן קצר לאחר החטיפה עלה טנק של צה"ל, שנכנס לשטח בכדי ליירט את החוטפים, על מטען גחון וצה"ל ספג עוד ארבעה הרוגים. לנו, חיילי המילואים, היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שיגייסו אותנו בצו 8, שאכן הגיע ימים ספורים אחר כך.
יום שבת, בסביבות אחת בלילה הטלפון מודיע לי על גיוס חירום ושעלי להיות שעות ספורות אחר כך בנקודת האיסוף. "ידעתי שזה הולך לבוא ושבאיזה שלב יתקשרו", מספר ניר שליי (39), איש הייטק וחובש פלוגתי במיל'. "ישבתי במרפסת עם חברים שותים צוחקים ופתאום באחת בלילה טלפון, מי יתקשר אלי בשעה כזו? ואני אומר להם הנה מקפיצים אותי. שמעתי את התקליט הזה מודיע לי שהוקפצתי. ארזתי תיק ונסעתי לנקודת כינוס". את מושיקו טהר (33) מהמסייעת הטלפון תפס בערב שקט עם האישה והילדים בביתם. "אותי לא תפסו בלילה, מספר בחיוך בועז צבר (38), ד"ר לחינוך ולוחם צנחנים במיל'. "רק בבוקר תפסו אותי ושלחו לי מונית ספישל לחזית - the highway to hell". וכך, בעצם, החלו לצלצל הטלפונים של חיילי הגדוד, כשכל אחד מנשק את האישה, הילדים, או חברה, אורז תיק ויוצא אל החזית.
השבועיים הראשונים של המלחמה עברו על הגדוד ברמת הגולן. בזמן שמטוסי חיל האוויר תוקפים בלבנון והקטיושות נוחתות ברחבי הגליל, אנחנו עסוקים בסיורים על הגבול הסורי וכמובן בצפייה בחדשות. ואז זה מגיע: מודיעים לנו שאנחנו מוחלפים ויוצאים ללבנון. המשימה: כיבוש הכפר הלבנוני מרכבה.
"פתאום התחיל האטרף של הירי והקשר התחיל להשתולל"
"אני זוכר שהרגשתי כמו לפני הצניחה הראשונה", אומר בועז צבר, שבאותם ימים עבד על הדוקטורט שלו. "אתה לא יודע מה הולך לקרות ובגלל זה אין פחד. פשוט לא יודע למה לצפות". למרכבה אנחנו נכנסים אחרי הליכה רגלית ארוכה וטיפוס תלול ומתיש. הכפר נראה כמו ישוב קהילתי מבוסס ממרכז הארץ, רק עם קסבה באמצע. אנחנו מגיעים לכפר הרוס כשברחובות מכוניות מרוסקות ודממה.
"זה התחיל נורא פסטורלי", מספר שליי. "ראינו שהייתה שם לחימה אבל הכל שקט. נכנסנו לאיזה בית עם בוסתן וראיתי שיח ענבים שכמובן קטפתי והתחלתי לאכול. ואז פתאום התחיל ירי, ממש תוך כדי שאני קוטף ענבים. הכל התהפך מאה שמונים מעלות ופתאום התחיל האטרף של הירי והקשר התחיל להשתולל".
הכוחות מתקדמים ברחובות מקבילים כאשר הפלוגה המסייעת מתמקמת ברתק. "אנחנו איגפנו את מרכבה מצפון והתמקמנו כרתק על הכפר", מספר מושיקו טהר מהפלוגה המסייעת. "נכנסנו לשלד של בית ושמענו את כל הירי מהכפר. טענו שיורים גם עלינו, אבל אני אישית לא הוצאתי כדור כי לא זיהיתי פגיעות לידנו. מה שכן, פתחנו באש מאוד כבדה כולל טילי גיל ומקל"ר לתוך הכפר, כחיפוי על הכוחות שהתקדמו לתוך הכפר".
בזמן שהתקדמנו לתוך מרכבה, מפקד פלוגה ב, תומר בוהדנה, נפצע יחד עם הקשר שלו. אז הוא לא ידע זאת, אך מספר שעות לאחר מכן הפך בוהדנה, שקיבל כדור בצוואר, לאחד מסמלי המלחמה כאשר צולם יחד עם הרופא שטיפל בו מסמן וי לניצחון.
מי שיורה, ומי שנרדם
כוח שבו אני נמצא מגיע לאחד הבתים ולסיטואציה הכי הזויה במלחמה. חלק מחיילי הפלוגה נפרסים לאורך חומה שהקיפה את הבית וניהלו ירי עם מחבלים שהיו בבית ממול. במקביל שאר הפלוגה פשוט מנמנמת בחלקו האחורי של הבית. "זה היה קטע מטורף", מספר עומרי רגב (31), איש שיווק וחובש במיל'. "הייתה תחושה שצד אחד של החומה אתה עושה מה שאתה רוצה כאילו אתה בארץ וצד שני זה לחימה ואטרף. יישרנו קו לאורך החומה כשבהתחלה לא כולם ידעו לאן לירות ואחרי איפוס פתחנו באש כבדה על הבית עם המחבלים, כולל טילי לאו עד שבסוף מסוק קרב פוצץ את הבית".
הפיצוץ של הבית ממלא אותנו, שהיינו על החומה, ברסס של אבנים מרוסקות. אף אחד לא נפצע, ומהרגע שהבית פוצץ ההתקדמות הייתה הרבה יותר חלקה. ברקע עוד היו הדי ירי של קלאצ'ים אבל לא משהו שגרם לעיכוב.
"התחיל בשלב הזה הפינוי של הפצועים והלומי הקרב", מספר שליי, ששימש כחובש הפלוגתי. "בוהדנה כבר פונה והגיעו כל מיני אנשים שלא היו פצועים מירי אבל משותקים מפחד. היה חייל שנפל על הגב, אבל תכל'ס פשוט לא תפקד מהפחד. פינינו אותו על אלונקה והגיע חייל נוסף שהתעקש לעזור – איך שהגענו לנגמ"ש הוא פשוט עזב את האלונקה ורץ פנימה כשהוא מסרב לצאת. חלק מהאנשים לקחו את מה שהיה בצורה מאוד קשה". לאחר שירד הלילה הגדוד נכנס לבית הספר בכפר למנוחה. היה זה סיום הקרב ובמודיעין טענו שחיסלנו שם בין 15 ל-20 מחבלים. אולי. מה שבטוח זה שאני לא ראיתי אף לא גופה אחת. אבל התחושה הייתה של ניצחון; השגנו את המטרה, ויצאנו משם עם מספר מועט של פצועים.
רגע המבחן
מבית הספר יצאנו חזרה לארץ. שם, בקיבוץ גנוסר, פינקו את הגדוד בבריכה ובמסאז'ים –מהפך סוריאליסטי ביותר. היה זה יום שישי ונאמר לנו שנחזור ללבנון רק ביום ראשון. "במודעות שלי בכלל אנחנו לא חוזרים לשם", נזכר בועז. פתאום בארוחת שישי ואחרי שהזמנו את המשפחות, הודיעו לנו במפתיע שצריך להתארגן, כי חוזרים ללבנון עוד כמה שעות. "אני חושב שבשלב הזה היינו מרוסקים, כי חשבנו יאללה הייתה הרפתקה ונגמר. פתאום הודיעו לנו בארוחת שישי שנכנסים שוב ופתאום כולם הורידו את המזלג, לא הצליחו להמשיך לאכול", אמר בועז. ואכן, מספר חיילים החליטו שהם לא נכנסים שוב, מה שיצר לא מעט ויכוחים של בעד ונגד שנמשכים עד היום. "אני התמלאתי כעס על מי שלא נכנס שוב, כי זה רגע המבחן", אומר בועז בכעס.
הכניסה השנייה שלנו ללבנון הייתה באור יום. אנחנו מטפסים על הר תלול כשמאחורינו הגליל מעלה עשן. "לא היה משהו מיוחד", מספר שליי. "בהתחלה סתם הסתובבנו כשבדרך זרקו לנו אספקה בקיבינימט ושלחו קבוצה להביא את זה. נראה לי עד סוף המלחמה לא ראינו אותם. הם לא יכלו לסחוב את זה בגלל השטח, סתם קטע מטופש". תוך כדי התקדמות לעומק לבנון אנחנו פוגשים צוות של טנק שפרס זחל. מחליפים איתם חוויות וכמה קופסאות שימורים וממשיכים להתקדם. בשלב זה לא ידענו שנפגוש את חבריהם ליחידה בנסיבות קשות ביותר.
"אחרי כמה דקות הוא פשוט הפסיק לנשום"
כשירד הלילה הגענו לחורשה, שם הוחלט שנתמקם למנוחה. לא עברו כמה דקות מהרגע שהתמקמנו והגיהינום פתח את פיו. "התמקמנו לשינה ואז פתאום היה בום אדיר", מספר איתי אבוקסיס (29), מהנדס תעשייה וניהול בחברת בנייה גדולה וחובש במיל'. "מצפון לחורשה בה התמקמנו היה צוות של הנדסה ושריון. לפתע עף טיל נ"ט לכיוון הכוח הזה כשהוא מפספס אותו ונוחת בדיוק בחורשה בה היינו. "אני זוכר ממש את האבנים עפות עלינו", משחזר אבוקסיס. הטיל השני מצא את מטרתו ופתאום אנחנו רואים אבוקה אדומה כתומה עולה לשמיים. "שליי צעק כל החובשים אליי, כפפות על הידיים". התחלנו לרוץ לכיוון הטנק שנפגע.
אנחנו מגיעים לטנק שנפגע ואני מבחין שבמקום כבר יש פומה של הנדסה שנפגעה וחיילים שוכבים על הקרקע פצועים. בצד הייתה עוד מכלית מפויחת שחטפה גם היא. שליי זינק לכיוון הפתח של נהג הטנק יחד עם אבוקסיס, ואני, יחד עם חיילים נוספים עליתי על הצריח. המראה בפנים היה מזעזע. היה ברור שהיחיד שניתן להציל זה נהג הטנק שעוד היה בחיים. בגלל הפגיעה הצריח זז והפתח של הנהג היה חסום מלבד חרך צר ואנחנו, החי"רניקים, לא ידענו איך לחלץ אותו מהצריח. "ברגע הראשון היה לו סימני חיים", אומר אבוקסיס. "היה ברור שהנהג הוא היחיד שעם סימני חיים ושיש לו פציעה בראש. ניסינו להנשים אותו".
עמית עין גדי, חובש בגדוד, היה מהקבוצה שהייתה על הצריח. הבעיה שפנים הטנק היה מלא בגזים ולוהט, ולכן היינו צריכים לחלק בינינו זמני כניסה לטנק כאשר כל אחד נכנס לדקה. עין גדי נשאר זמן רב יותר כאשר הוא נלחם על חייו של הנהג, אך בגלל המצב בתוך הטנק הוא נפצע בדרכי הנשימה וטופל גם הוא על ידי החובשים.
בשלב הזה שליי נאבק עם הצריח כדי לחלץ את נהג הטנק, והיה נראה כמו ארי בסורג. "היד שלי בקושי נכנסה לשם", הוא משחזר. "ניסיתי למשוך אותו כלפי חוץ שינשום אוויר אבל לא הצלחתי לתפוס אותו. הנשימות שלו היו כבדות וניסיתי לאלתר מפוח של אוויר. קרעתי את השקית שתייה שלי וניסיתי לדחוף לו את הצינור לגרון – הבעיה שבגלל הפתח הצר עבדתי רק עם יד אחת וזה לא עבד. הייתי כל כך עסוק בעניין שלי שלא ממש ראיתי מה קורה מסביב וכל הזמן צעקתי אליו. אחרי כמה זמן הוא פשוט הפסיק לנשום".
בשלב הזה הצליחו להוציא אותו מהצריח ואני זוכר את עצמי מחזיק לו את הראש. הרגשתי שהוא עוד חם ומזיע אבל היה לי ברור שהוא גמור. עזרתי להוריד אותו מהטנק ובזמן שהוא הועבר לנקודת הפינוי הרגשתי את עצמי בוכה, מתנתק. בשלב זה החל פינוי, כאשר חלק ניכר מהחיילים, בהם גם אני, זורק רימוני עשן לכיוון ממנו נורו הטילים. לא באמת עניינו אותי הטילים פשוט הייתי חייב להעסיק את עצמי אחרי החוויה הקשה. "אחרי החילוץ לא היה לי יותר מדי מה לעשות", אומר שליי. "הלכתי לעזור בתאג"ד וראיתי את הרופא מנתח את עין גדי אבל אותי הם לא היו צריכים. פשוט ישבתי בצד עם המחשבות שלי, למרות שלא ממש עיכלתי, עד שהתקפלנו משם".
לאחר החילוץ אותו לא נשכח לעולם חזרנו לחורשה ומשם להמשך משימות. בניגוד לכניסה הראשונה כמעט שלא ראינו לחימה, מלבד טילי נ"ט שעפו לכיוון הבתים בהם התמקמנו.
הרוגים מאש כוחותינו
ביום שלמחרת תפסה הפלוגה המסייעת, יחד עם התאג"ד ומחלקת פינוי, עמדות הגנה סמוך לכפר כבריחה. "בשעות הצהריים ישבתי בתצפית בבניין שהתמקמנו בו", מספר מושיקו מהמסייעת. "שמענו שהייתה הפסקת אש ככה שהאווירה הייתה רגועה, עוד הכנו סלט מהירקות שהיו בגינה של הבית. פתאום מול העיניים שלי אני רואה טיל נורה מכבריחה, עובר מולי ופוגע ישירות ב-D-9 שהיה במגנן. ישבו שם שני חברה מהנדסה ואחד מהם נהרג במקום, השני נפצע אנוש. באותו רגע כולנו ירדנו מהקומה השנייה במטבח שהיה חדר פנימי בבית ומשם למטה למן מרתף כזה. אני נשארתי למעלה בתצפית".
אחרי הפגיעה של הטיל וכשחלק ניכר מלוחמי המסייעת ירדו למרתף הבית, ירה טנק של צה"ל סידרה של פגזים על הבית בו ישבו. "הפגזים שלו פגעו במרתף שאליו ירדו כולם מטר וחצי מתחתי. היו שם לפחות 20 חיילים ואני הייתי בטוח שכולם מתים. לא חשבנו בכלל שזה אש כוחותינו היינו בטוחים שגם אנחנו חטפנו טיל". המזל של לוחמי המסייעת שהמרתף היה מלא בשקי מלט שספגו את רוב הרסס של הפגזים.
"פתאום הם יצאו משם לבנים בגלל הסיד אבל יורי (ירון אמיתי ז"ל) נהרג מהירי. היו גם נפגעי ירי כי הטנק ירה גם מהמקלע שלו. פתאום נורה עוד טיל מכיוון כבריחה שפגע ב D-9 נוסף שהיה במגנן ובנס היה ריק מחיילים". בשלב זה חיילי הכוח יצאו מהמגנן לכיוון מטע זיתים סמוך והזמינו מיסוך עשן בכדי לנטרל את ירי הנ"ט. "שם פיטר (פיטר ישראל אוחוטסקי ז"ל) חטף ישירות את אחד מפגזי העשן שהרג אותו במקום – וזה היה ההרוג השני של הגדוד. זו הייתה חצי שעה מטורפת".
שוב מתחיל פינוי פצועים לכיוון מנחת מאולתר של מסוקים. "הייתי מאוד נסער ועצבני שם, זה היה סוף המלחמה וכל כך מיותר. אחרי שזה הסתיים המשכנו קדימה וסרקנו עוד בתים. בבוקר כבר ראינו את המשאיות של האו"ם והבנו שזהו, המלחמה נגמרה".
"נגיע גם בפעם הבאה"
בלילה יצאנו כל הגדוד בתוך שיירה רגלית שכללה כוחות נוספים. זה היה נראה כמו מצעד צבאי של יום העצמאות, רק בשעת לילה. "ביציאה השנייה הייתה כבר הרגשה כבדה וטוב שזה נגמר", מסכם בועז. "שלחו לנו קב"נים אבל יותר מזה שלחו לנו גרביים ותחתונים בכמויות גדולות. טוב, הם יודעים שבגרביים אפשר לקנות חי"רניקים". מלחמת לבנון השנייה הסתיימה וחזרנו כולם לחיים הפרטיים שלנו, כל אחד למשרד או לכיתת הלימודים. למרות הפחד והאימה, כולם הסכימו על דבר אחד: "את המלחמה ההיא לא נשכח לעולם, אבל תהיה בטוח שגם בפעם הבאה נגיע".
