יצחק רבין הצטרף ל"הגנה" עוד כתלמיד בבית הספר כדורי. ב-1941, בגיל 19, היה מראשוני המצטרפים לפלמ"ח. פעולתו המבצעית הראשונה הייתה במסגרת שיתוף פעולה עם הצבא הבריטי להשתלטות על לבנון, אותה פעולה בה איבד משה דיין את עינו. רבין סיים קורס מפקדים בכירים בג'וערה ב-1943, וב-1945 היה לסגן מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח. לפני מלחמת העצמאות מונה לקצין המבצעים של הפלמ"ח. במלחמה עצמה מינה יגאל אלון את רבין לאחראי על גזרת ירושלים במטה הפלמ"ח. באפריל 1948 היה למפקד חטיבת הראל, כשהוא בן 26 בלבד. מאז הוקמה המדינה הגיע לתפקיד הצבאי הישראלי הבכיר ביותר – הרמטכ"ל. כראש ממשלה ושר ביטחון, אמר במהלך נאום בוושינגטון: "אני, יצחק רבין, מספר אישי 30742, רמטכ"ל בדימוס, חייל בצבא השלום".
פרשת העיר העתיקה: ניסיון הפריצה האחרון אל הרובע היהודי
ב-17 במאי 1948, הייתה ירושלים נצורה. כפרים ערביים שלטו על הכבישים לאורך הדרכים המובילות אליה, ושיירות מזון, תחמושת וכוח גיבוי נפגעות ולא מגיעות ליעדן. הלחימה בתוך העיר מתבצעת בעיקר בידי חטיבת עציוני, בפיקודו של דוד שאלתיאל. חטיבת הראל, בפיקודו של רבין, אחראית על אבטחת הדרכים סביב ואל ירושלים ועל אזור הרי יהודה.
ילדים וגברים יצאו להגן על בתיהם בתוך ירושלים, בעוד הדרך אליהם חסומה. המרכז היהודי הרוחני נמצא תחת סיכון ממשי. כך נפתחה המערכה לשחרור הרובע, תכנית שכללה פריצה דרך שער יפו, תגבור הכוחות הלוחמים והשתלטות על העיר העתיקה. כחלק מפעולה זו ביקש שאלתיאל מרבין להפעיל כוח מהחטיבה שבפיקודו, על מנת לבצע פעולת הסחה בשער ציון.
אך דווקא הלא צפוי אירע: בעוד המערכה לשחרור העיר העתיקה נכשלה, פעולת ההסחה שביצע גדוד מחטיבת הראל בשער ציון – דווקא נחלה הצלחה. "נכנסנו לשער ציון, מאחורי הרובע הארמני... בכיוון מסגד אל אקצה נמצא הרובע היהודי. תבעו מאיתנו להחזיק במקום על מנת שיוכלו לסייע להעביר תחמושת, תגבורת באנשים והוצאת פצועים. אמרנו שזה תפקיד קשה... החלטנו לנסות. נוכל להחזיק במקום עד האיר היום.... הוצאת הפצועים לא אורגנה... הם פשוט לא האמינו שנפרוץ. חיכינו עד אור הבוקר, התחמושת לא הגיעה, הוצאת הפצועים לא התחילה. החזקנו במקום 4 שעות תחת אש קרב, עזבנו אותו כי האיר היום". (מתוך "יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל 1974-1977; 1992-1995, מבחר תעודות מפרקי חייו, כרך ראשון 1922-1967")
עקב בעיות בתקשורת ובלוגיסטיקה, ומאחר והתגבורת והאספקה בוששו מלהגיע, נאלצו הלוחמים לסגת לבסוף לבסוף לאחר ארבע שעות, בהן נותרה הדרך אל הרובע פתוחה. ב-28 במאי נכבשו מזרח ירושלים והעיר העתיקה בידי הצבא הירדני; כל הנשים והילדים גורשו מבתיהם, והגברים נפלו בשבי הירדני. הרובע היהודי עמד ריק מיהודים במשך 19 שנה.
פריצת דרך בורמה: ניסיונות מבצעיים שנחלו תבוסה, ופיתרון עקיף
במאי 1948 הייתה ירושלים במצור כבד, שהחל למחרת החלטת האו"ם על חלוקת הארץ. כוחות ערביים מקומיים הצליחו להשתלט על גבעות שחלשו על כביש הגישה מבאב אל וואד (שער הגיא) ועד הקסטל. הם ירו על כלי רכב ישראלים שניסו לעבור בכביש, שיירות שהכילו נשק ומזון ספגו אבדות כבדות ולרוב לא הצליחו להגיע ליעדן. גם לאחר שהכפרים הערביים בתווך נכבשו, הייתה לטרון, המעוז המרכזי החולש על דרך תל אביב-ירושלים, בשליטת הלגיון הירדני, שחסם את עורק החיים לבירה. הכוחות הישראליים ניסו לכבוש את לטרון מספר פעמים, ללא הצלחה. "זאת הייתה לחימה עיקשת על גזרה של ארבעה מטר רוחב", כתב רבין, מפקד חטיבת הראל, שניסתה לפרוץ את הדרך.
החזית היהודית בעיר נחלשה מאוד, והיה חשש אמיתי שהעיר כולה תיפול בידי הירדנים. היה צורך למצוא דרך חלופית, נסתרת, כזו שתעקוף את לטרון. עד היום לא ברור מי מצא את קטע המעבר שדרכו תיסלל דרך בורמה. הגרסה הרווחת מספרת על אריה טפר, סייר בגדוד בחטיבה, ששהה בקיבוץ קריית ענבים והחליט לרדת לשפלה. הוא ירד עד כפר סאריס, אל בית מחסיר, ומערבה לרכס בית סוסין ולחולדה. את זאת עשה ברגל ובחשיכה, וכך לא התגלה על ידי שוכני הכפרים שבדרך.
ב-25 במאי נכשלה עוד פעולה לכיבוש לטרון, במסגרת מבצע בן נון א'. כלקח מהפעולה הכושלת הוחלט לכבוש את הכפרים בית ג'יז ובית סוסין, שהיו בדרך שהתגלתה. אלה נכבשו למחרת. בלילה שבין ה-29 וה-30 במאי, יצאו חברי פלמ"ח לבדוק האם ג'יפ יכול לעבור בנתיב שמצא טפר. ג'יפ אחד יצא מחולדה, ושני, ללא תיאום, מקריית ענבים; להפתעתם הרבה נפגשו שני צוותי הפלמ"ח בדרך, וגילו כי רוב הדרך ההררית, על אף שהייתה מסולעת ומפותלת, הייתה עבירה. דרך בורמה שימשה את הכוחות במשך כחצי שנה, למעשה הצילה את העיר ירושלים, וחסכה הקזת דם בניסיונות החוזרים והנשנים לכיבוש לטרון.
מבצע חורב: יוזמה מסובכת שהצליחה חלקית
מתקפה רחבת היקף של צה"ל כנגד חיל המשלוח המצרי בנגב ובמזרח סיני. המבצע החל ב-22 בדצמבר 1948 והסתיים ב-7 בינואר 1949, במסגרת שלביה האחרונים של מלחמת העצמאות. את המתקפה יזמה ישראל, שהחליטה לחדש את הלחימה בדרום ולתקוף את הצבא המצרי, כיוון שממשלת מצרים סירבה לשאת ולתת על שביתת נשק.
חמש חטיבות השתתפו במבצע, תחת פיקודו של מפקד חזית הדרום, יגאל אלון. יצחק רבין, כסא"ל, היה קצין המבצעים. המבצע החל למעשה בהתקפת חטיבת גולני על הזרוע המערבית של המצרים, בהפתעה מוחלטת. עם בוקר החלו המצרים בהתקפות בלתי פוסקות על המשלט, בעוד חיילי גולני הודפים אותן. ההדיפה הצליחה עד השעה 14:30, אז התחיל לרדת גשם, שיחד עם האבק והבוץ גרם לכלים רבים לצאת מכלל פעולה. ב-15:00 ניתנה הוראת נסיגה, אך לא היה ניתן לפנות חלק מהפצועים, שכן הנסיגה בוצעה תחת הפגזה כבדה, שגרמה לאבידות רבות. הקרב הסתיים בכישלון: 28 הרוגים, 40 פצועים ושני שבויים ישראלים. אך המטרה הכללית הושגה: לגרום למצרים להאמין שכוונת צה"ל לנתק את צבאה ברצועת עזה. הם החישו כוחות רבים לגזרה זו, בעוד צה"ל נערך לפעולה העיקרית, דרומה משם.
שיירות של חטיבת הנגב וחטיבת השריון עברו באורות כבויים בלילה, והגיעו לאזור ההיערכות בחולות חלוצה; כוחות חטיבת הנגב יצאו לכבוש את האזור הדרומי-מזרחי לעסלוג'. המצרים בשאר המשלטים בסביבה הגיבו בהתקפה עזה, רצחו את הפצועים שנשארו והתעללו בגופותיהם. רק לפנות בוקר נכבשו שאר המשלטים. יחידה אחרת של החטיבה נעה מבאר שבע, דרך שבטה לעבר מושריפה. המצרים, שלא ציפו להתקפה מצד זה, נטשו את המשלטים לאורך הכביש. המצרים בעסלוג' נותקו ונטשו גם הם את המשלטים.
חטיבה 8 נעה עד נחל לבן, והמשיכה עד לכביש רפיח-עוג'ה. חסימה על הכביש הצליחה להשמיד תגבורת מצרית שהגיעה מכיוון רפיח. בשעות הצהריים הגיעו הכוחות לידי מגע עם משלטי עוג'א, שהיו מוכנים להתקפה לאחר שחיל האוויר הישראלי הפציץ אותם. על כן הדפו המצרים את ההתקפה של חטיבה 8, לה נגרמו אבידות כבדות. בלילה חודשה ההתקפה, ובשעות הבוקר נכנעו הכוחות המצרים. אז בוצע איגוף עמוק לאל עריש, ונותק הצבא המצרי ברצועת עזה.
למחרת בצהריים עברו כוחות חטיבת הנגב וחטיבה 8 את הגבול, לעבר סיני. בשעות הלילה כבשו את מתחם אום כתף, ולמחרת הגיעו לאבו עגילה הנטושה. כוח אחר פשט על ביר אל חסנה ושבה 200 מצרים. כוח אחר, שפשט על ביר אל חמה, נהדף. כוח נוסף כבש את שדה התעופה באל עריש. חטיבת אלכסנדרוני ערכה מבצע כושל לכיבוש כיס פלוג'ה.
בשל קבלת ההחלטה המצווה על הפסקת אש מיידית על ידי מועצת הביטחון ב-29 בדצמבר, הורה בן גוריון לכוחות לסגת, על אף שהצבא המצרי היה מכותר. עד בוקר ה-2 בינואר, נסוגו כל הכוחות מסיני.
השלב השני של המבצע נערך לאחר הנסיגה, כשהמצרים המשיכו בסירובם לדון על שביתת נשק, והוחלט בישראל על התקפה בתחומי ארץ הישראל המנדטורית. כוחות חטיבת גולני, חטיבה 8 וחטיבת הראל תקפו את מחנות רפיח, תקפו וכבשו מוצבים מצריים בקרבת כביש רפיח-אל עריש וניתקו את רצועת עזה. לבסוף נאלצה ישראל להסיר גם את החסימה הזו ולהתייצב על גבול המדינה, ובעשותה זאת איבדה יתרון טקטי חשוב.
המבצע הסתיים מבלי שתושג מטרתו במלואה, שכן הצבא המצרי נשאר ברצועת עזה ובכיס פלוג'ה, אך עדיין נחשב למבצע שצבר הישגים גדולים. צה"ל הוכיח יכולת תכנון והפעלת כוחות רבים בו זמנית, חלק גדול מהצבא המצרי הושמד והוא גורש מרוב עמדותיו הקודמות בנגב. מבחינה מדינית, המבצע הכריח את מצרים לפתוח במשא ומתן על שביתת נשק עם מדינת ישראל הצעירה.
מבצע "צוק סלע": פעולת התגמול הראשונה בירדן
בעקבות פיגוע בקיבוץ רמת הכובש בליל ה-5 במאי 1965 ופיגוע נוסף למחרת, החליטו בצה"ל, אז בפיקודו של הרמטכ"ל רא"ל יצחק רבין, על פעולת תגמול כנגד ירדן. ירדן היא שאיפשרה למחבלי הפת"ח לפעול משטחה. פעולת התגמול כונתה "צוק סלע", ונקבע לליל ה-27 במאי. המשימה הוטלה על חטיבת גולני וכן על כוח צנחנים.
היעדים שנבחרו היו קלקיליה, ג'נין וחווה ליד שונה, למול קיבוץ נווה אור. בקלקיליה פוצצו חיילי צה"ל שתי משאבות מים ובניין מגורים. בג'נין פוצצו טחנת קמח ובית חרושת לקרח. בחווה ליד שונה, שהייתה בבעלותו של קצין מודיעין ירדני ושימשה למעשה בסיס של פת"ח, פוצץ הכוח את שלושת המבנים. במהלך הנסיגה, התפוצץ מטן חבלה על הכוח ושבעה חיילים נפצעו.
ששת הימים: ניצחון סוחף ודיווחים על התמוטטות
מה לא נאמר על מלחמת ששת הימים, ממנה כל-כך פחדו בישראל ושעליה נבנה המיתוס הצה"לי? כשברדיו התנגן הפזמון "נאצר מחכה לרבין" מאת חיים חפר ובביצועו של אריק לביא, רגע לפני המלחמה ובעיצומה של החרדה הישראלית, עדיין לא ידעו מה יביאו עמם ששת הימים האלה. מצב החירום, שכונה "תקופת ההמתנה", החל לאחר שצלחו כוחות מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני, בניגוד להסדרי הנסיגה שנקבעו לאחר מבצע קדש. תקופת ההמתנה הישראלית הסתיימה ביציאת ישראל למלחמת ששת הימים.
רבין הואשם על ידי מספר מנהיגים כי הוא גורר את צה"ל למלחמה. בפגישה מתוחה במיוחד עם דוד בן-גוריון, הזהיר אותו המדינאי כי הוא גורר את המדינה למצב חמור ולבידוד בינלאומי. רבין המתוח והעייף עישן סיגריות בשרשרת. לפי אחד הדיווחים, זימן אליו רבין ב-23 במאי את עזר ויצמן, אז ראש אגף מטה ולימים נשיא המדינה, ואמר לו: "סיבכתי את מדינת ישראל... אני מאמין שמי טעה צריך ללכת", והציע לו להתמנות לרמטכ"ל במקומו. ויצמן סירב בטענה כי הדבר ישפיע קשות על המורל בצה"ל. רבין התמוטט. ב-25 במאי שב לתפקוד מלא וניצח על צה"ל במלחמת ששת הימים, שפתחה ישראל אחרי שבועיים ונחשבה לניצחון טקטי מזהיר.
