21 ביולי, 2014, בוקר. אני מתקשרת למעיין, הבת שלי, שיצאה ברגעים אלה מרצועת עזה.
"מעייני, מה שלומך? כמה טוב לשמוע אותך! הכל בסדר?".
מעיין פרצה בבכי.
"מעיין, מה קרה? היו פצועים? טיפלת בהם?".
"אמא, לא היה במי לטפל".
באותו יום הודיעו בחדשות שמחבלים המחופשים לחיילי צה"ל חדרו לשטח ישראל דרך מנהרה ליד קיבוץ ניר עם. ארבעה חיילי צה"ל, בהם מפקד גדוד, נהרגו.
בתנו, מעיין, פראמדיקית קרבית בגדס"ר נח"ל, נכנסה עם חיילי הגדס"ר לתוך רצועת עזה ב-17 ביולי. כמו כל ההורים במדינה, היינו חרדים לשלומה. אבל כהורים לחיילת - חזקה, מוכשרת ומאומנת ככל שתהיה - היינו חרדים כפליים. חיכינו לטלפון, לשמוע שהיא בחוץ ובטוחה. אך דווקא כשיצאה החוצה מהרצועה קיבלה קריאה להגיע לתקרית ליד ניר עם.
כשנסענו לבקר את בתנו, רק פעם אחת בדרך נאלצנו לצאת מהרכב ולשכב בתעלה בשולי הכביש בשל "צבע אדום". חיכינו שעות בתחנת הדלק שבה אמרו לנו שנוכל לפגוש אותה. ראינו חדשות, ראינו חיילים מאובקים, וכל העת שמענו את פיצוצים המהדהדים מתוך הרצועה. רק לקראת ערב הביאו את מעיין אלינו. בננו הבכור, קצין ומפקד במילואים ביחידה מובחרת, הגיע גם הוא. מעיין ישבה איתו וסיפרה לו מה היה בעזה ובתקרית ליד ניר עם. רק לו היא יכלה לספר. רק לו היה מותר לשמוע.
בננו הבכור, שנלחם במלחמת לבנון השנייה ובכל המבצעים שהיו מאז, אמר לי אחר כך: "אמא, מלחמה זה כאוס".
אני כאמא נותרתי עם כל כך הרבה רגשות אשמה. הרי אנחנו אלה שדוחפים את ילדינו לשירות משמעותי. שירות שבו הם עלולים גם למצוא את מותם. תודה לאל, ילדיי חזרו בשלום ממבצע "צוק איתן". לעומתי, 68 משפחות לא זכו לראות שוב את בניהם, חיילים אמיצים וגיבורים כולם.
אחרי "צוק איתן" הייתי מיואשת. הבנתי שכל שנתיים-שלוש מחכה לנו עוד "מבצע" - ולנו עוד יש שני ילדים לגייס. הייתי קרובה לאבד את האמונה שיש אפשרות לעתיד טוב יותר עד ששמעתי על הקמתה של תנועת השטח "נשים עושות שלום". כשהן קמו בעקבות "צוק איתן" הערצתי אותן, אבל רק אחרי שנתיים התחלתי לגלות דרכן מחדש את התקווה שאבדה לי. הרי איך אוכל לגדל את ילדיי במקום שאין בו תקווה לשלום?
בסוכות 2016 השתתפתי ב"צעדת התקווה" של התנועה ובעצרת הסיום המרגשת שהתקיימה בירושלים מול ביתו של ראש הממשלה. פגשתי שם נשים נחושות, אופטימיות ופרגמטיות ובהן אימהות לחיילים, נשים ממשפחות שכולות ונשים מכל הקשת הפוליטית, נשים עם מסר ברור וחזק: לא עוצרות עד הסכם מדיני!
אני עדיין שומעת את הקולות האחרים: "אין פרטנר", "מה לעשות - אנחנו חיים בשכונה קשה", "הצד השני לא רוצה", אבל אני עונה להם: מה האלטרנטיבה? היום אני כבר סבתא ואעשה הכל כדי שנכדיי יחיו בשלום בארץ הזאת.
היום (6.7), כחלק פרויקט "סעו לשלום" ביוזמת תנועת נשים עושות שלום, מאות נשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, יתפרסו ב-134 צמתים בכל רחבי הארץ על מנת לצאת בקריאה משותפת אל מקבלי ההחלטות: "3 שנים לצוק איתן, הגיע זמן שלום!".
אני אהיה שם. הבטחתי לנכדיי.
תנועת "נשים עושות שלום" היא תנועת שטח בלתי מפלגתית, הגדולה בארץ, שאינה תומכת ביוזמה ספציפית זו אחרת, אלא פועלת לקידום תמיכה ציבורית רחבה לקידום הסכם מדיני, מתוך אמונה שנשים צריכות לקחת אחריות על עתיד ילדיהן ומתוך התפיסה ששילובן בהליכי פיוס מגבירים את הסיכוי לשלום בר קיימא, בהתאם להחלטה 1325 של האו"ם.
