החודש לפני 40 שנה ביקר בישראל נשיא מצרים המנוח אנואר סאדאת. כשדלת המטוס המצרי נפתחה בנמל התעופה בן גוריון והנשיא יצא מתוכו עם פירמידות בעיניים ושלום במקטרתו, התאריך היה 19.11.77. לכאורה הייתי צריך לחכות טיפה עם הטקסט הזה, שיהיה 40 שנה עגול. אבל הוא התלבש לי בסוף השבוע שעבר, כשבכיכר שפעם נקראה "מלכי ישראל" נערכה עוד עצרת לזכר מישהו שפעם היה ראש ממשלת ישראל.
הייתי בן 3 כשסאדאת הגיע, נאם בכנסת והעניק ליהונתן גפן השראה לכתוב את השורות שגנבתי בפסקה הראשונה. יש לי זיכרון חי מאוד שלו עומד מחוץ לדלת המטוס ומנופף לשלום לעבר אומה שרק ארבע שנים קודם לכן שכלה 2,222 מבניה במלחמה שהוא יזם (או ליתר דיוק יזמו הוא ונשיא סוריה חאפז אל אסד). אנחנו לא זוכרים הרבה דברים מגיל 3, אפילו כשמדובר באירועים היסטוריים, וסביר להניח שהזיכרון שלי מאותה נחיתה הוא בעצם משידור חוזר בחודש מרץ 1979, אז חתמו מנחם בגין ואנואר סאדאת על הסכם השלום הישראלי-מצרי בקמפ דייויד. את זה כבר ברור לי שאני זוכר באמת ולא בכאילו, כי השידור הישיר מקמפ דייויד נפל על שעת השידור הקבועה של "סטיב אוסטין", ועד היום צרוב לי בראש המשפט שאמרה קריינית הרצף מיד כשהשידור הוחזר אליה ממרילנד: היא הבהירה שלמרות השלום וכל זה, "לא נוותר על ידידנו סטיב אוסטין". ההכרזה הזאת ריגשה אותי הרבה יותר מלחיצת היד המשולשת קרטר-בגין-סאדאת, אבל מה אתם רוצים, הייתי בן 5.
כשהגיע הדיווח על רצח סאדאת בידי הג'יהאד המצרי כבר הייתי בן שבע. אני מניח שפסחה עליי האירוניה המשונה של העיתוי - סאדאת נרצח במהלך מצעד צבאי לציון "הניצחון המצרי במלחמת אוקטובר", היא יום כיפור – אבל את תחושת ההלם לא פספסתי. התמונה של הנשיא מצדיע לעבר הכוחות, ממש שניות לפני שנורה למוות, היא מזיכרונות הילדות המוחשיים ביותר שיש לי.
כנראה שסאדאת לא נרצח רק בגלל הסכם השלום עם ישראל (האיש עשה בין השאר כמה מהלכים כלכליים שדפקו את השכבות החלשות במצרים), אבל אין ספק שלחיצת היד עם מנחם בגין וג'ימי קרטר הייתה הנקודה המכרעת. אנואר סאדאת שינה את המציאות במזרח התיכון ושילם על זה בחייו, בדיוק כפי שקרה ליצחק רבין 14 שנים אחריו. אבל זאת דווקא לא הסיבה ללינקג' שאני עושה כאן בין שני המנהיגים האלה.
הרעיון שנשיא מצרים ינחת בשדה התעופה של ישראל וינאם מול הפרלמנט שלה היה בלתי נתפס אפילו שנה אחת לפני שהתרחש, בדיוק כפי שלחיצת היד של ערפאת הנלהב ורבין הנרתע הייתה מדע בדיוני שנה לפני אוסלו. עכשיו, אני יודע שזה הרבה לבקש, אבל שימו רגע בצד את דעתכם על הסכם אוסלו ובואו נגיע לנקודה: המשותף לאנואר סאדאת ולמנחם בגין וליצחק רבין, וגם לאריאל שרון ולאהוד ברק ולסעיד חוסיין בן טלאל מלך ירדן ואפילו ליאסר ערפאת, היא שכולם שינו את המציאות במזרח התיכון. לא תמיד הם עשו את זה מתוך חזון – על רבין יאמרו כנראה לנצח שהוא נגרר לתוך הפנטזיות של פרס, על שרון יספרו תמיד שהוא הלך על ההתנתקות כדי לזכות באיתרוג תקשורתי ואופוזיציוני שיוציא אותו מפרשת האי היווני וכיו"ב צללים של שחיתות – אבל כולם סיימו את הקדנציות שלהם ו/או את חייהם לאחר שהזיזו דברים שנראו בלתי ניתנים להזזה.
עם התוצאות אפשר להתווכח, ולראיה אנחנו כל הזמן מתווכחים. בעוד שהסכמי השלום עם מצרים וירדן נתפסים בדרך כלל כמהלכי קונצנזוס, ברור שאוסלו וההתנתקות והנסיגה החד-צדדית מלבנון הם נושא מתמיד להתגוששות פוליטית פנים-ישראלית. אבל המשותף לכל המהלכים הללו – וזה אמור להיות מובן מאליו, אבל בגלל שמדובר בחומר נפץ פוליטי יוצא שזה לא – הוא שכולם נולדו מתוך מחשבה שאפשר להוציא את האזור ממעגל האיבה. במובן הזה, גם אם המנהיג עשה מה שעשה כמי שכפאו שד או כפאו פרס, ואפילו אם התוצאה הייתה עוד דם, הרי שהאישים המדוברים לפחות עשו את מה שנמצא בלב ההגדרה של מנהיגות. הם, כמו שאמר ההוא, באו לשנות.
הסטגנציה שבה מצוי הסכסוך הארור הזה שלנו אינה גזירת שמיים. מנהיגים משני הצדדים הוכיחו את זה שוב ושוב (ושוב), כשהבלתי נתפס של היום הפך למציאות בשטח של מחר. המרכיבים הדרושים לשינוי מציאות הם מידה של אומץ לב, חשיבה מחוץ לקופסה ולפחות קמצוץ של פרגמטיות, אבל בראש ובראשונה דרושה עצם המוטיבציה ליצור שינוי, ההפנמה שמנהיגות פירושה תקווה לשינוי. כל דבר אחר – מהחלה שיטתית של ייאוש בניסיון למנוע ביקוש לשינוי ועד גלגול אשמת הסטגנציה אל הצד שכנגד, כאילו מספיקות 180 המעלות שלו כדי לסגור את מעגל האיבה – פירושו אי-מנהיגות.
אני לא יודע כמה מבאי העצרת לזכר רבין ותיקים מספיק בשביל לזכור את זה, אבל בנימין נתניהו ניצח את שמעון פרס בבחירות 96' תחת הסיסמה "עושים שלום בטוח". אחריו רץ ראש ממשלה אחר עם "יש לי ביטחון בשלום של שרון". מאז הפסקנו לדרוש מהמנהיגים שלנו תקווה, לכאורה מתוך איזה ריאליזם פוליטי, אבל האמת היא שפשוט נעשינו פחדנים. כמאמר האמריקאים, אנחנו מעדיפים את הרע שאנחנו מכירים.
פחד משינוי הוא אנושי לגמרי, אבל הוא פריווילגיה שיש לי ולכם. לא לאדם שמנהיג אומה שלמה, שאומר "אחריי". השאלה היא אחריך *לאן*, ומי שאין לו תשובה – או שהתשובה שלו היא "לשום מקום, זה מה יש" – לא ראוי להנהיג שום דבר.
"הנה בא נשיא מצרים, איך שמחתי לקראתו", כתב גפן בשיר שנקרא "יהיה טוב". לא "הכל טוב כבר עכשיו" ולא "אחרית הימים". 40 שנה אחרי ביקור סאדאת, זה כנראה הדבר הראשון שצריך להיזכר בו: כדי שבאמת יהיה טוב צריך קודם כל לשנות את הרע. רק אז יש טעם למלמל את תפילתנו שעוד נגור זאב עם כבש ונמר ירבץ עם גדי.