בכיתה ד' או ה', כשהמורה שושנה ביקשה ממנו להקריא ממגילת רות, אילן ענה שהוא לא יכול. כשהיא שאלה למה, אילן ענה שאין בתנ"ך שלו את הקטע הזה. כשהילדים צחקקו והמורה שושנה התעצבנה ושאלה מה זאת אומרת, אילן ענה שהוא אכל את מגילת רות.
עברו מאז 32 או 33 שנים והזיכרון מתעתע, אבל אני די בטוח שלא הופתענו כששושנה הסתערה על השולחן של התלמיד אילן ותלשה מהיד שלו את התנ"ך וכולנו יכולנו לראות שהוא אכן אכול. שהילד שהצטרף לכיתה רק באותה שנה אכן תלש ולעס ובלע את מגילת רות ופרקים נבחרים אחרים מתוך ספר הספרים.
מוזר הוא היה מההתחלה. כל כך מוזר שפסחה עליו המסורת של "הכה את הילד החדש בשבוע הראשון שלו": באינסטינקט של ילדים בשנה השלישית או הרביעית שלהם בבית הספר, הבנים בכיתה הרגישו שלא רצוי להתעסק איתו כי לך תדע מה יהיה. אילן מעולם לא היה אלים, לפחות לא בתעתועי הזיכרון שלי, אבל הוא היה מאוד לא צפוי. כשאני חושב על זה, כנראה שבכל מה שקשור אליו התרגלנו לצפות לבלתי צפוי. וכנראה שבגלל זה אף אחד לא נפל מהכיסא הקטן שלו כשהתברר שהדיאטה של אילן כללה נייר נטול עץ.
"בזוּבּי בזוּבּי בזוּ-בּי!!!". הוא היה שר את המנטרה הזאת בכל הזדמנות, וכנראה שהיו מספיק הזדמנויות כי עד היום אני זוכר את הדקויות של הלחן. זוּבּי, אולי רצוי להסביר לדור שלא ידע את הסלנג של האייטיז, הייתה המקבילה התשמ"אית לזין. אז היה לנו בכיתה ילד שאכל את מגילת רות והיה צורח כל הזמן "בזין בזין", כולל בפעם ההיא שכל הכיתה עברה מתחת לחלון של המורה שושנה. לפחות שלושה ילדים צעקו עליו שיסתום כי היא תדע שזה הוא, אבל כולנו ידענו שזה היה על הזובי שלו.
לא הופתעתי כשחזרנו מהחופש הגדול אל היום הראשון של כיתה ה' או ו' ואילן פשוט לא היה שם. השמועה הייתה שרשמו אותו "לכיתה מיוחדת" בבית ספר אחר, חדשות שהתקבלו באנחת רווחה כללית. אני די משוכנע שגם בחדר המורים נשמע "פיו" קולקטיבי.
מאידך, די הופתעתי כש-6 או 7 שנים אחרי שאילן נעלם מחיי ראיתי אותו שוב, הפעם בלי תנ"ך אבל עם רובה.
מי מכיר את האיש שבאזיקון
זה היה היום השני של טירונות שריון בבסיס צוקי עובדה. עמדנו ב-ח' במגרש המוצל שבין מבני המגורים וראינו בפעם הראשונה את שתי המחלקות שיועדו להיות השכנות שלנו בשלושת החודשים הבאים. ספק אם עברה שנייה אחת מרגע שראיתי את הצ'יקמוק עם מדי ה-ב' הגדולים מדי ועד שקלטתי שזה הוא, וספק אם עבר שבריר שנייה מרגע שאמרתי לעצמי "זה אילן!" ועד שעניתי לעצמי "כן, והוא חמוש".
48 השעות הראשונות של הטירונות הן חוויה כל כך אינטנסיבית וכל כך סוריאליסטית – במיוחד באמצע המדבר, שממילא גורם לך להרגיש כאילו עוד שנייה ייכנס לך לפריים שייקה לוי וישאל "לא יכלו לשים שלט קטן 'ים'?" – שבשלב הראשון פשוט קיבלתי את זה שהילד שאכל את התנ"ך שלו הוא עכשיו טירון עם רובה גליל. זאת הייתה רק אחת מתוך אלף ואחת מוזרויות.
אבל באותו יום רצה שמועה על מישהו ממחלקה 3 שאיים להתאבד ועכשיו הוא אזוק למיטה שלו. היה לי כל כך ברור שזה אילן שלא טרחתי לשאול, אבל כשעברתי במקרה ליד החדר של המסכן המדובר נוכחתי לגלות שזה מישהו אחר לגמרי. ונדמה לי שאז תהיתי לראשונה, או לפחות לראשונה במונחים פרקטיים, אם אני צריך לעשות משהו בקשר למידע שלי על העבר הקולינרי של הצ'יקמוק ממחלקה 3.
והחלטתי שלא. כי אולי עכשיו הוא כבר בסדר, כי מה עם צנעת הפרט, כי איך הוא עבר את כל הסינונים אם הוא עדיין בקטע של לאכול דברי קודש ולזמר "בזובי". כלומר, אלה היו הדברים שאמרתי לעצמי כדי להצדיק את זה שאין לי ביצים לגשת למפקד שלו ולהגיד לו שאולי רצוי לפקוח אקסטרה עין, ככה ליתר ביטחון.
בדיעבד זה לא שינה הרבה. כבר למחרת רצה עוד שמועה על חייל שאזוק למיטה שלו, והפעם זה כן היה הוא. עד היום אני לא יודע מה קרה שם בדיוק ביום השלישי של הטירונות – האם הוא שיחק בנשק? האם במקום לרדת ל-30 הוא ירד ל-30 "בזובי"? האם הוא נשנש את החוגר שלו? – אבל בסופו של דבר יצא שאילן היה טנקיסט בדיוק 72 שעות. מישהו מהמחלקה שלו עוד הספיק לספר שהוא נפלט מהחיל, וזה היה אות החיים האחרון שקיבלתי מאילן עד הפעם ההיא שראיתי אותו באזרחות.
ברוך הבא לחיים שלי
שנת 2002, רחוב המסגר בתל אביב, צהריים לוהטים ומגעילים של אוגוסט. כל מה שעניין אותי זה לעוף בחזרה למזגן של מערכת "בלייזר" הישנה ברחוב מיקוניס כשהילד שאכל את התנ"ך שלו והחייל שנאזק למיטה שלו צץ מולי עם עגלת יד כבדה, סוחב ציוד מכאני שלא הצלחתי לזהות מתוך חלל שלא הצלחתי להבין אם הוא מוסך או בית דפוס.
אני לא יודע אם הוא זיהה אותי. לא אז בטירונות ולא אחר כך במסגר. אני ניסיתי לשמור על פני פוקר בשני המקרים, וגם בשלוש או ארבע ההיתקלויות הבאות שלנו במיקוניס פינת המסגר. הוא תמיד היה מלוכלך ומזיע כמו אנשים שלא עובדים בעבודות של יהודים ואני תמיד הייתי הבן זונה עם המזל להתפרנס מלכתוב על דברים.
לא ראיתי שוב את אילן מאז שראיתי אותו סוחב ברחוב המסגר. לסיפור הזה, לזיכרונות שלי ממנו, אין שום לקח ושום מוסר השכל. אבל כן יש הרהורים טורדניים שגורמים לזיכרונות להישאר בהירים וחדים כמו בוקר של אחרי גשם: כמה חרא להיות חריג בחברת ילדים. כמה מטורלל לחיות במדינה ששמה לך נשק בידיים ופשוט מניחה שיהיה בסדר. כמה אני מקווה שהיה סוף טוב לסיפור של הילד שאכל את מגילת רות.