גלעד שליט משתחרר - ובישראל גוברים קולות השמחה, לצד החשש הכבד משחרור המחבלים. רבים חוזרים לאירוע ההוא, בבוקרו של ה-25 ביוני, 2006. האם היה אפשר למנוע את שהתרחש? ישנם כאלה שלאו דווקא מדברים על מניעת החטיפה, על משא ומתן מהיר יותר או על מבצע חילוץ מפואר. הם חוזרים למה שידוע בצה"ל כ"נוהל חניבעל" - הוראות פתיחה באש בעת אירוע חטיפה, לפיהן יש לירות בחוטפים מיד בתחילת האירוע, גם במחיר הריגת החטוף.
הנוהל, שתוכנו המדויק לא פורסם על-ידי צה"ל, נותר שנוי במחלוקת. בימים של שמחה מצד המצפים לשובו של גלעד, ושל עצב עמוק מצד המשפחות השכולות המתנגדות לשחרור המחבלים הרבים - יש תחושה באוויר שאולי אסור לשאול את השאלה הקשה. האם עדיף חטוף חי מחייל הרוג? לאור שחרורם של אלף מחבלים - המבטיחים להמשיך ולחטוף חיילים ישראלים - האם צה"ל ישתמש בנוהל חניבעל בחטיפה הבאה, במידה ותהיה כזו?
מתי ובמי מותר לירות ללא פקודת ירי ישירה?
הוראות הפתיחה באש - נוהל המגדיר מתי רשאים חיילים לעשות שימוש בכלי הנשק שברשותם מבלי שקיבלו פקודת ירי ישירה בזמן אמת - מהוות נדבך קריטי בכללי ההתנהגות של לוחמי צה"ל. ההוראות הללו תקפות בכל עת, בין אם בחופשה, בשגרה או בגזרת לחימה. חריגה קלה מהן - וחפים מפשע עלולים להיפגע, בעוד עונשים כבדים יינתנו לעוברים על הפקודות. ההוראות, בנוסחן הרשמי, חסויות לציבור. הן משתנות מגזרה לגזרה, בהתאם לרמת הכוננות ולמידע מודיעיני קיים ואפילו לפי השעה. על-פי הידוע, ההוראות מנוסחות בקפדנות על ידי יועצים משפטיים לאחר התייעצות עם מפקדים בכירים בשטח, ובאישור הדרג הבכיר בצה"ל.
בעבר העלו ארגונים שונים לזכויות אדם טענות ובקשות לפרסום ההוראות המסודרות, במטרה למנוע שימוש לרעה בהן. צה"ל דחה את הטענות והסביר כי ההוראות ברורות לחיילים, וכי פרסום ההוראות עלול למנוע מחיילי צה"ל לבצע את משימותיהם. באפריל 2006, חודשיים לפני חטיפתו של גלעד שליט, פורסם דוח צה"לי שקבע כי "החיילים לא מבינים את הוראות הפתיחה באש". מהדוח המקיף, שערכה מחלקת הבקרה של צה"ל, עלה כי ההוראות ניתנות לפרשנויות ואינן ברורות דיין, בעוד חלק מהמפקדים מוסיפים הוראות משלהם ויוצרים בלבול. הדוח חשף גם כי חסרות הוראות בנודע למצבים שונים כגון סיכון מול אזרחים ישראלים - או ירי בעת חטיפת חייל.
למנוע חטיפת חיילים בכל מחיר
לפי פרסומים בתקשורת, נוהג צה"ל, עוד מאז שנות ה-80, להפעיל נוהל הידוע בקרב החיילים בשם "נוהל חניבעל", שמטרתו למנוע חטיפת חיילים בשטח. מרגע שמופעל נוהל זה, חייבים החיילים לנקוט בכל דרך אפשרית על מנת למנוע את החטיפה או לעצור את החטיפה במידה וכבר התרחשה.
הנוהל הגיע לתודעה לאחר עסקת ג'יבריל, שנערכה במאי 1985, ובמהלכה שוחררו 1,150 אסירים פלסטינים תמורת שלושה שבויים ישראלים שנפלו בשבי בלבנון, שהחזירה החזית העממית לשחרור פלסטין. בעקבות הטראומה משחרור מאות המחבלים, כך אומרים, הועבר ללוחמים הנוהל לפיו עליהם לפתוח באש לעבר כל כלי רכב שבו נמצא חייל חטוף, על מנת לסכל את החטיפה.
עצם קיומו של הנוהל היה במשך שנים רבות שנוי במחלוקת. לפי חלק מהפרסומים, מדובר בנוהל שהחל כתורה שבעל פה, ואחר כך כפקודה רשמית. לפי אחרים, הנוהל מעולם לא התקיים. אבל יותר ויותר פרסומים, כולל התבטאויות של קצינים בכירים, מעידים כי בהחלט מדובר בפקודה קיימת.
השיטה אינה חדשה. היא נוסתה, ברמה מסוימת, על ידי כוחות גרמניים במהלך טבח הספורטאים במינכן, שניסיון חילוצם הוביל למותם, על פי הידוע גם על ידי השוטרים הגרמנים עצמם; אסון דומה קרה במעלות, כאשר קבוצת פלסטינים חטפה ילדים ישראלים, שנהרגו כאשר פקד משה דיין לשחררם בכוח בעיצומו של משא ומתן עם החוטפים.
אבל "נוהל חניבעל" דורש מחיילים לירות במי שהוא לרוב חברם. הנוהל העלה לא אחת דיונים נוקבים בתוך מערכת הביטחון. בראש ובראשונה עלתה השאלה לגבי מוסריותו. בכירים במערכת הביטחון הדגישו כי חטיפת חייל היא מהלך אסטרטגי, הגורר אחריו מחיר כבד שהמדינה עוד תיאלץ לשלם, וכי עדיף להימנע ממנו. הם גם ציינו כי מדובר במהלך מלחמתי אחד מיני רבים, שתוצאותיהם עלולים להוביל למותם של חיילים. הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק אמר: "נכון למנוע בכל מחיר חטיפת חיילים".
הדוח המסכם קבע: ההכרזה על נוהל חטיפת חייל הייתה מאוחרת מדי
בחזרה לבוקר ה-25 ביוני 2006, אז נפל גלעד שליט בשבי באזור כרם שלום, אותו אזור אליו יגיע מחר (ג') כאדם חופשי, לאחר יותר מחמש שנים בשבי החמאס. דוח מסכם שערך האלוף (במיל') גיורא איילנד, שעמד בראש צוות בדיקה מיוחד, פורסם כחודש לאחר החטיפה. הדוח מגלה כי על אף ההיערכות הטובה לפני הפיגוע המשולב בכרם שלום, הליקויים התגלו ברמה הטקטית, ובעיקר בפרק הזמן הארוך שחלף מרגע הפגיעה בטנק ועד ההכרזה על נוהל חטיפת חייל - עד ההכרזה על "נוהל חניבעל" עברה כשעה. הפעולות שבוצעו לאחר מכן, כולל הכניסה לדרום הרצועה במרחק כמה מאות מטרים ממקום האירוע, כבר הייתה חסרת תועלת – וחוטפיו של החייל הספיקו להסתלק מהמקום.
"היה ברור שאי אפשר להחזיר את החטופים במבצע צבאי"
אירוע חטיפתו של גלעד שליט והריגתם של שני לוחמים מהטנק שלו הביך את צה"ל, ובמיוחד את פיקוד הדרום, שיצא לסדרת פשיטות במרחבי טרור ברצועת עזה, תוך פגיעה קשה בחמאס ובתשתיות המבצעיות שלו. בפיקוד הצפון האמינו בימים ההם כי אירוע חטיפה כמו זה לא יוכל להתרחש אצלם. שש שנים קודם לכן, ב-7 באוקטובר 2000, הותקף סיור שגרתי בהר דב במטחי אש של ארגון החיזבאללה. שלושה לוחמים הוצאו מהרכב הבוער שלהם ונגררו אל מעבר לגבול. צה"ל ניסה ליירט את חוטפי שלושת החיילים (עדי אביטן, עומר סואד ובני אברהם) מהאוויר. החיילים החטופים נעלמו. בחלוף ארבע שנים הוחזרו שלושת החיילים, שלא היו בין החיים, במסגרת מה שנודע כעסקת טננבאום.
אך על אף ההיערכות אחרי חטיפתו של גלעד שליט ועל אף מה שנלמד בחטיפה בהר דב, ב-12 ביולי 2006, קצת יותר משבועיים לאחר חטיפתו של גלעד שליט, הותקף סיור של מילואימניקים בגזרה הצפונית. במתווה שהזכיר את אירוע החטיפה בהר דב, חטף ארגון החיזבאללה את אהוד גולדווסר ואלדד רגב, שגם הם הוחזרו מאוחר יותר לישראל במסגרת עסקה כאשר הם אינם בין החיים.
כמה שבועות לפני אירוע החטיפה הזה, התקיים במרחב הפיקוד הצפוני תרגיל המדמה חטיפה. הפרטים תאמו במדויק את האירוע האמיתי, שהתרחש כחודש מאוחר יותר. סיור בוקר נתקל במארב חיזבאללה; כוח האויב חותך את הגדר ופורץ לשטח ישראל, חוטף חייל ונמלט; צה"ל מגיב במהירות, תוקף מהאוויר ומנסה ליירט את רכב החוטפים. במה שמזכיר את תחילתה של מלחמת לבנון השנייה, נכנס חיל האוויר לקרב מול חיזבאללה, והישובים האזרחיים בצפון מקבלים התרעה על ספיגת מטחי קטיושות.
בתרגיל הועלו לא מעט תסריטים לנוהל מרדף – וביניהם הפעלת כוח טנקים שיחתוך את ציר התנועה של המחבלים. אלוף הפיקוד אודי אדם שיבח את מוכנות הפיקוד לאירוע "חניבעל". על פי הפרסומים, תויקו המסקנות בתיק מבצעי, שנשמר בכספת המודיעין של פיקוד הצפון.
ב-12 ביולי הוכרז אירוע "חניבעל", בהתאם להיערכויות. אבל פיקוד הצפון והאוגדה פעלו בצורה מסורבלת. באפריל 2007, מספר ימים לפני פרסום דוח הביניים של ועדת וינוגרד שהתאספה עקב מלחמת לבנון השנייה, אמר אלוף פיקוד הצפון דאז האלוף גדי אייזנקוט כי לקח יותר מחצי שעה עד ארבעים דקות עד ההכרזה על "נוהל חניבעל" להתמודדות עם חטיפת חיילים. "כעבור כשעתיים היה ברור שאי אפשר להחזיר את החיילים החטופים במבצע צבאי".
דילמה בלתי אפשרית
אם בעבר חזינו במבצעי חילוץ מרהיבים, וביניהם חילוץ בני הערובה באוגנדה ואפילו המבצע שכשל לחילוץ החייל נחשון וקסמן – הרי שכבר שנים רבות שלא "הלכו" בישראל על האופציה הצבאית. בשנים הראשונות עוד ידעו, כך פורסם, היכן מוחזק רון ארד – באיזה בית ומיהם שוביו. עם הזמן גם המידע הזה התמסמס עד לאבדן מוחלט של הימצאו. בישראל פורסם באחרונה כי לגבי מיקומו של גלעד שליט בשבי החמאס לא היה בדל חוט, על אף שגם בימים אלה מניחים ראשי מערכת הביטחון כי הוחזק בעזה, במרחק של קילומטרים ספורים מישראל.
במצב שבו האופציה הצבאית אינה אופציה ושהיחס בין מספר השבויים הישראלים המוחזרים ובין המחבלים המשוחררים הולך וגדל, "נוהל חניבעל" עולה שוב לכותרות. כשלפני השטח עולות מילים כמו "רעות" ו"סולידריות" ביותר מהקשר אחד, נותר חייל צה"ל בן 18, 19 או 20 לחשוב – האם אוכל לירות בחברי לפלוגה בעת הצורך, במידה ויפקדו עלי לעשות זאת? קברניטי הצבא והמדינה נותרים לחשוב על כך גם הם.
>> אלף מחבלים עבור כל חייל: עסקאות השבויים של מדינת ישראל
גלעד שליט משתחרר – ובישראל גוברים קולות השמחה, לצד החשש הכבד משחרור המחבלים. רבים חוזרים לאירוע ההוא, בבוקרו של ה-25 ביוני, 2006. האם היה אפשר למנוע את שהתרחש? ישנם כאלה שלאו דווקא מדברים על מניעת החטיפה, על משא ומתן מהיר יותר או על מבצע חילוץ מפואר. הם חוזרים למה שידוע בצה"ל כ"נוהל חניבעל" – הוראות פתיחה באש בעת אירוע חטיפה, לפיהן יש לירות בחוטפים מיד בתחילת האירוע, גם במחיר הריגת החטוף.
הנוהל, שתוכנו המדויק לא פורסם על-ידי צה"ל, נותר שנוי במחלוקת. בימים של שמחה מצד המצפים לשובו של גלעד, ושל עצב עמוק מצד המשפחות השכולות המתנגדות לשחרור המחבלים הרבים – יש תחושה באוויר שאולי אסור לשאול את השאלה הקשה. האם עדיף חטוף חי מחייל הרוג? אבל אלף מחבלים יוצאים מהכלא – ומבטיחים להמשיך ולחטוף חיילים ישראלים. האם צה"ל ישתמש בנוהל חניבעל בחטיפה הבאה, במידה ותהיה כזו?
לירות ללא פקודת ירי ישירה
הוראות הפתיחה באש http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%AA%D7%99%D7%97%D7%94_%D7%91%D7%90%D7%A9 – נוהל המגדיר מתי רשאים חיילים לעשות שימוש בכלי הנשק שברשותם מבלי שקיבלו פקודת ירי ישירה בזמן אמת – מהוות נדבך קריטי בכללי ההתנהגות של לוחמי צה"ל. ההוראות הללו תקפות בכל עת, בין אם בחופשה, בשגרה או בגזרת לחימה. חריגה קלה מהן – וחפים מפשע עלולים להיפגע, בעוד עונשים כבדים יינתנו לעוברים על הפקודות. ההוראות, בנוסחן הרשמי, חסויות לציבור. הן משתנות מגזרה לגזרה, בהתאם לרמת הכוננות ולמידע מודיעיני קיים ואפילו לפי השעה. על-פי הידוע, ההוראות מנוסחות בקפדנות על ידי יועצים משפטיים לאחר התייעצות עם מפקדים בכירים בשטח, ובאישור הדרג בכיר בצה"ל.
בעבר העלו ארגונים שונים לזכויות אדם טענות ובקשות לפרסום ההוראות המסודרות, במטרה למנוע שימוש לרעה בהן. צה"ל דחה את הטענות והסביר כי ההוראות ברורות לחיילים, וכי פרסום ההוראות עלול למנוע מחיילי צה"ל לבצע את משימותיהם. באפריל 2006, חודשיים לפני חטיפתו של גלעד שליט, פורסם דוח צה"לי שקבע כי "החיילים לא מבינים את הוראות הפתיחה באש". http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3235501,00.html מהדוח המקיף, שערכה מחלקת הבקרה של צה"ל, עלה כי ההוראות ניתנות לפרשנויות ואינן ברורות דיין, בעוד חלק מהמפקדים מוסיפים הוראות משלהם ויוצרים בלבול. הדוח חשף גם כי חסרות הוראות בנודע למצבים שונים כגון סיכון מול אזרחים ישראלים – או ירי בעת חטיפת חייל.
למנוע חטיפת חיילים בכל מחיר
לפי פרסומים בתקשורת, נוהג צה"ל, עוד מאז שנות ה-80, להפעיל נוהל הידוע בקרב החיילים בשם "נוהל חניבעל", שמטרתו לחטוף חיילים בשטח. מרגע שמופעל נוהל זה, חייבים החיילים לנקוט בכל דרך אפשרית על מנת למנוע את החטיפה או לעצור את החטיפה במידה וכבר התרחשה.
הנוהל הגיע לתודעה לאחר עסקת ג'יבריל, שנערכה במאי 1985, ובמהלכה שוחררו 1,150 אסירים פלסטינים תמורת שלושה שבויים ישראלים שנפלו בשבי בלבנון, שהחזירה החזית העממית לשחרור פלסטין. בעקבות הטראומה משחרור מאות המחבלים, כך אומרים, הועבר ללוחמים הנוהל לפיו עליהם לפתוח באש לעבר כל כלי רכב שבו נמצא חייל חטוף, על מנת לסכל את החטיפה.
עצם קיומו של הנוהל היה במשך שנים רבות שנוי במחלוקת. לפי חלק מהפרסומים http://www.faz.co.il/story?id=1418&force_skin=print0, מדובר בנוהל שהחל כתורה שבעל פה, ואחר כך כפקודה רשמית. לפי אחרים, הנוהל מעולם לא התקיים. אבל יותר ויותר פרסומים, כולל התבטאויות של קצינים בכירים, מעידים כי בהחלט מדובר בפקודה קיימת.
השיטה אינה חדשה. היא נוסתה, ברמה מסוימת, על ידי כוחות גרמניים במהלך טבח הספורטאים במינכן, שניסיון חילוצם הוביל למותם, על פי הידוע גם על ידי השוטרים הגרמנים עצמם; אסון דומה קרה במעלות, כאשר קבוצת פלסטינים חטפה ילדים ישראלים, שנהרגו כאשר פקד משה דיין לשחררם בכוח בעיצומו של משא ומתן עם החוטפים.
אבל "נוהל חניבעל" דורש מחיילים לראות במי שהוא לרוב חברם. הנוהל העלה לא אחת דיונים נוקבים בתוך מערכת הביטחון. בראש ובראשונה עלתה השאלה לגבי מוסריותו. בכירים במערכת הביטחון הדגישו כי חטיפת חייל היא מהלך אסטרטגי, הגורר אחריו מחיר כבד שהמדינה עוד תיאלץ לשלם, וכי עדיף להימנע ממנו. הם גם ציינו כי מדובר במהלך מלחמתי אחד מיני רבים, שתוצאותיהם עלולים להוביל למותם של חיילים. הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק אמר: "נכון למנוע בכל מחיר חטיפת חיילים". http://www.haaretz.co.il/misc/1.883640
הדוח המסכם קבע: ההכרזה על נוהל חטיפת חייל הייתה מאוחרת מדי
בחזרה לבוקר ה-25 ביוני 2006, אז נפל גלעד שליט בשבי באזור כרם שלום, אותו אזור אליו יגיע היום (ג') כאדם חופשי, לאחר יותר מחמש שנים בשבי החמאס. דוח מסכם שערך האלוף (במיל') גיורא איילנד, שעמד בראש צוות בדיקה מיוחד, פורסם כחודש לאחר החטיפה. הדוח מגלה כי על אף ההיערכות הטובה לפני הפיגוע המשולב בכרם שלום, הליקויים התגלו ברמה הטקטית, ובעיקר בפרק הזמן הארוך שחלף מרגע הפגיעה בטנק ועד ההכרזה על נוהל חטיפת חייל. העיכוב הזה הוא שהביא לכך שהפעולות שבוצעו לאחר מכן כבר היו חסרות תועלת. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3273152,00.html
בדוח ציין גיורא איילנד כי בין רגע הפגיעה בטנק ועד ההכרזה על "נוהל חניבעל" עברה כשעה. הפעולות שבוצעו לאחר מכן, כולל הכניסה לדרום הרצועה במרחק כמה מאות מטרים ממקום האירוע, כבר הייתה חסרת תועלת – וחוטפיו של החייל הספיקו להסתלק מהמקום.
"היה ברור שאי אפשר להחזיר את החטופים במבצע צבאי"
http://www.text.org.il/index.php?book=0610118 אירוע חטיפתו של גלעד שליט והריגתם של שני לוחמים מהטנק שלו הביך את צה"ל, ובמיוחד את פיקוד הדרום, שיצא לסדרת פשיטות במרחבי טרור ברצועת עזה, תוך פגיעה קשה בחמאס ובתשתיות המבצעיות שלו. בפיקוד הצפון האמינו בימים ההם כי אירוע חטיפה כמו זה לא יוכל להתרחש אצלם. שש שנים קודם לכן, ב-7 באוקטובר 2000, הותקף סיור שגרתי בהר דב במטחי אש של ארגון החיזבאללה. שלושה לוחמים הוצאו מהרכב הבוער שלהם ונגררו אל מעבר לגבול. צה"ל ניסה ליירט את חוטפי שלושת החיילים (עדי אביטן, עומר סואד ובני אברהם) מהאוויר. החיילים החטופים נעלמו. בחלוף ארבע שנים הוחזרו שלושת החיילים החטופים, שלא היו בין החיים, במסגרת מה שנודע כעסקת טננבאום.
אך על אף ההיערכות אחרי חטיפתו של גלעד שליט ועל אף מה שנלמד בחטיפה בהר דב, ב-12 ביולי 2006, קצת יותר משבועיים לאחר חטיפתו של גלעד שליט, הותקף סיור של מילואימניקים בגזרה הצפונית. במתווה שהזכיר את אירוע החטיפה בהר דב, חטף ארגון החיזבאללה את אהוד גולדווסר ואלדד רגב, שגם הם הוחזרו מאוחר יותר לישראל במסגרת עסקה כאשר הם אינם בין החיים.
כמה שבועות לפני אירוע החטיפה הזה, התקיים במרחב הפיקוד הצפוני תרגיל המדמה חטיפה. הפרטים תאמו במדויק את האירוע האמיתי, שהתרחש כחודש מאוחר יותר. סיור בוקר נתקל במארב חיזבאללה; כוח האויב חותך את הגדר ופורץ לשטח ישראל, חוטף חייל ונמלט; צה"ל מגיב במהירות, תוקף מהאוויר ומנסה ליירט את רכב החוטפים. במה שמזכיר את תחילתה של מלחמת לבנון השנייה, נכנס חיל האוויר לקרב מול חיזבאללה, והישובים האזרחיים בצפון מקבלים התרעה על ספיגת מטחי קטיושות.
בתרגיל הועלו לא מעט תסריטים לנוהל מרדף – וביניהם הפעלת כוח טנקים שיחתוך את ציר התנועה של המחבלים. אלוף הפיקוד אודי אדם שיבח את מוכנות הפיקוד לאירוע "חניבעל". על פי הפרסומים, תויקו המסקנות בתיק מבצעי, שנשמר בכספת המודיעין של פיקוד הצפון.
ב-12 ביולי הוכרז אירוע "חניבעל", בהתאם להיערכויות. אבל פיקוד הצפון והאוגדה פעלו בצורה מסורבלת. באפריל 2007, מספר ימים לפני פרסום דוח הביניים של ועדת וינוגרד שהתאספה עקב מלחמת לבנון השנייה, אמר אלוף פיקוד הצפון דאז כי לקח יותר מחצי שעה עד ארבעים דקות עד ההכרזה על "נוהל חניבעל" להתמודדות עם חטיפת חיילים. "כעבור כשעתיים היה ברור שאי אפשר להחזיר את החיילים החטופים במבצע צבאי". http://www.haaretz.co.il/misc/1.1404764
ללא בדל חוט
אם בעבר חזינו במבצעי חילוץ מרהיבים, למשל באוגנדה ואפילו המבצע שכשל לחילוץ החייל נחשון וקסמן – הרי שכבר שנים רבות שלא "הלכו" בישראל על האופציה הצבאית. בשנים הראשונות עוד ידעו, כך פורסם, היכן מוחזק רון ארד – באיזה בית ומיהם שוביו. עם הזמן גם המידע הזה התמסמס עד לאבדן מוחלט של הימצאו. בישראל פורסם באחרונה כי לגבי מיקומו של גלעד שליט בשבי החמאס, על אף שגם בימים אלה מניחים ראשי מערכת הביטחון כי הוחזק בעזה, במרחק של קילומטרים ספורים מישראל – לא היה ולו בדל חוט.
במצב שבו האופציה הצבאית אינה אופציה ושהיחס בין מספר השבויים הישראלים המוחזרים ובין המחבלים המשוחררים הולך וגדל, חוזרים רבים ל"נוהל חניבעל". כשלפני השטח עולות מילים כמו "רעות" ו"סולידריות" ביותר מהקשר אחד, נותר חייל צה"ל בן 18 או 19 לחשוב – האם אוכל לירות בחברי לפלוגה בעת הצורך, אם יפקדו עלי לעשות זאת? קברניטי הצבא והמדינה נותרים לחשוב על כך גם הם.