יום ראשון 16:30, 11 באוקטובר 2015. במרכז הקונגרסים בחיפה התקיים טקס צבאי על פי כל כללי הפרוטוקול, סטנדרטי, אבל גם מאוד מיוחד. טקס שמסמל רגע היסטורי עבור הצבא ובמיוחד עבור כל העדה הדרוזית בישראל. "היחידה שהייתה סמל וגאוות כולנו, שילמה מחיר דמים מאז קינונה, סיימה את תפקידה ההיסטורי כיחידה", אמר סא"ל ראפאת חלבי, מפקדו האחרון של גדוד חרב שנסגר. הוא הוסיף כי היחידה "משאירה מאחור מורשת מפוארת שתישאר חרותה לנצח בין דפי ההיסטוריה של המדינה".
ההחלטה לסגור את הגדוד התקבלה בחודש מאי האחרון בידי הרמטכ"ל, רב אלוף גדי איזנקוט, עקב רצונם של הלוחמים הדרוזים להשתלב בכלל מערכי ויחידות הצבא. שעתיים לפני הטקס שחתם את הפעילות ארוכת השנים, ראיינתי את רנ״ג מוחמד פארס, רס"ר הגדוד שהוא למעשה הלוחם הכי וותיק בו, אחרי שהתגייס לחרב כלוחם צעיר ב- 1989. הוא לא הצליח, האמת שגם לא ניסה, להסתיר את ההתרגשות שלו לפני הטקס. עבורו ועבור חבריו, לא סגרו פה יחידה צבאית, אלא "בית ומשפחה של ממש".
גדוד חרב, המוכר גם במספר 299, הוקם בשנת 1974 אחרי שהוחלט לאחד את כל יחידות המיעוטים של צה"ל. הגדוד זכה לכינוי גדוד חרב לאור החשיבות שהמסורת הדרוזית מייחסת לחרב, שבמשך מאות שנים הייתה כלי המלחמה העיקרי של הלוחמים הדרוזים. מאוד מהר הגדוד הפך מקור לגאווה גדולה בשביל העדה הדרוזית כולה, האומץ של לוחמיו התפרסם לא פעם בכל הארץ אחרי אירועים מורכבים עליהם נדבר בהמשך.
"כפר מעורבב מכל הכפרים הדרוזים"
"זה מלווה בהרבה מאוד התרגשות ורגשות מעורבים", מספר רנ"ג פארס לפני הטקס, "מצד אחד אתה יכול להבין את ההחלטה וכמובן שמיישם את הפקודה, מצד שני זה מפעל חיים ובית שני, אולי ראשון, כי ביליתי בגדוד הזה הרבה יותר מאשר בבית. ביליתי לצד הלוחמים והמפקדים יותר מהזמן שהייתי עם אשתי ושתי הבנות שלי". כאשר שאלתי אותו אם זה היה תלוי בו, אם היה מבטל את ההחלטה, ענה "חד משמעי בלי שום ספק. אם זה היה תלוי בי לא היה מקום לדבר על זה בכלל".
רנ"ג פארס מספר שגדוד חרב הוא מן "כפר מעורבב מכל הכפרים הדרוזים". הוא מסביר כי האווירה המשפחתית בגדוד הייתה חזקה וליכדה את בני העדה, "כשאתה נלחם לצד האחים שלך ומשרת לצד החברים שאיתם גדלת, ברור שזה משפחה אחת גדולה. אני מצטט פה את זאב רווח שאמר, משפחה זה לא הדבר הכי חשוב בחיים, זה הדבר היחיד שחשוב בחיים. בעיני הדבר היחיד שחשוב בחיים היה גדוד חרב. פה הכרתי את מרבית הנוער הדרוזי וכל העדה. אני פה 27 שנים, מהם 20 שנה כרס"ר הגדוד".
כאמור, פארס התגייס כלוחם בשנת 1989 ומאז הוא ראה הרבה מאוד. למעשה, הסיפור של פארס זה הסיפור של הגדוד. "התחלתי כלוחם, עברתי קורסי פיקוד ולאחר מכן הייתי רס"פ המפקדה. ב- 1995 החלפתי את רס"ר הגדוד ומאז אני בתפקיד הזה. התגייסתי ללב לבה של האינתיפאדה הראשונה. סיימנו את ההכשרה וישר לקחו אותנו לחבל עזה כשאנחנו אחראים על שטח גדול, מצפון הרצועה ועד לציר פילדלפי בדרום. חרוט בלבי לעד ה- 23 בנובמבר 2000, אז נהרג לנו לוחם בשם סאמר חוסין, בן הכפר שלי שהתגייס לגדוד בגללי. הוא ידע שבגדוד חרב הוא יפגוש אותי ולצערי איבדנו אותו בקרב מול מחבלים. הוא נורה על ידי צלף".
פארס מספר על הקווים של הגדוד בדרום ובצפון, אשר היו סוערים וכללו הרבה מאוד לחימה. דמות נערצת נוספת שגדלה בגדוד ונפלה על הגנת הארץ, הוא אל"מ נביה מרעי ז"ל, שנהרג ב- 1996 כשהיה סגן מפקד אוגדת עזה. בכלל, בחינת הרשימה של לוחמי ומפקדי הגדוד, מלמדת שרבים מהם גילו עוז בשדה הקרב והפכו למפקדים בכירים.
"המלחמה הזו ליכדה את הגדוד"
בשנת 2006, במלחמת לבנון השנייה, גדוד חרב עלה לכותרות בגלל גבורה של הלוחמים שלו שעשו הרבה מאוד צרות לחיזבאללה. "המלחמה פרצה בדיוק ביום שבו היינו אמורים להחליף את גדוד המילואים שחטפו לו את החיילים. היינו באימון באליקים והחטיפה הייתה שעתיים לפני ההחלפה. אנחנו היינו הגדוד הראשון שנכנס ללבנון והיינו האחרונים לצאת משם. במשך 33 ימי לחימה הגדוד נלחם בדרום לבנון ולשמחתי יצאנו משם בלי נפגעים. לצד השני עשינו הרבה מאוד בלגן, אם נקרא לזה ככה בלשון המעטה".
רנ"ג פארס חושף שבזמן המלחמה, במהלך מבצע שינוי כיוון, גדוד חרב פעל לבדו בעורף של חיזבאללה. "ב-9 בחודש התכוונו לפתח את המלחמה ולהגיע עד לליטני. שלחו את הגדוד שלנו עמוק לשטח לבנון והיינו במרחק רב מכל חיילי צה"ל. אחרי יומיים החליטו פתאום להקפיא את המבצע והחזירו את הגדוד, אבל היומיים שהיינו שם היו מאוד קשים לחיזבאללה. הייתי אומר שהמלחמה הזו ליכדה את הגדוד ונתנה לנו את הכוח להמשיך. המלחמה הציגה את הגדוד כאחד הטובים שנלחמו עבור צה"ל במלחמה הזו". עדות לדבריו של רנ"ג פארס קבלנו כשהגדוד קיבל צל"ש אלוף על לחימתו בלבנון. "זה גדוד של פייטרים", הוא הוסיף.
פארס מספר שלוחמי הגדוד לא השתתפו במבצע צוק איתן, למרות שלאורך כל ימי הלחימה העלו דרישה שכזו לפיקוד. אולם בצה"ל הבינו שהם חייבים לשמור על כוח איכותי מול חיזבאללה בצפון.
עכשיו, כשהגדוד הזה מסיים את דרכו כיחידה לוחמת בצה"ל, אני שואל את פארס מה הוא יעשה ביום שאחרי. איך יעזוב את מה שהיה לבית הראשון שלו במשך 27 שנים, כפי שהוא עצמו מעיד. הוא מספר שמהרגע שזה קרה, יש לו משימה והיא חשובה לא פחות. "אני הולך לעסוק בעיקר בשימור מורשת של הגדוד והנצחת החללים. יש לנו 31 חללים של הגדוד ואני מלווה את המשפחות של כולם. מעלה על נס את זיכרונם כשזה מאוד חשוב לנו לא להזניח את המשפחות האלה, והחליטו שאני אהיה זה שאחראי על הנחת זכרם. זה אתגר מאוד משמעותי ואני מקווה שנעשה את זה בצורה טובה ונאמנה".
לסיום היה לו חשוב להגיד כמה מילים ללוחמי הגדוד בשנות קיומו. "ב-11 באוקטובר ,2015 בשעה 16:20, הדגל יקופל והסוף יגיע. אני רוצה להגיד תודה לכל מי ששירת ב- 299 וכמובן לכל מי שתמך בגדוד הזה לאורך שנות קיומו".
עוד ב- פז"ם: