23 באוגוסט 2006, מחוז הלמנד שבאפגניסטן. פלוגה E מהצבא הבריטי מונחתת על ידי מסוקי צ'ינוק ומחליפה עמדה עם כוח של צבא דנמרק. זמן קצר לאחר מכן מתחיל קרב גבורה של מעטים מול רבים, קרב שנמשך חודשיים שלמים וכמעט שהסתיים בטבח של הלוחמים הבריטים. חודשיים של רעב ומחסור בתחמושת הסתיימו רגע לפני שאנשי הצבא הבריטים נאלצו להשתמש בכדור האחרון.
הסיפור על קרב הגבורה של פלוגה E לא זכה לפרסום בעשור שעבר מאז הקרב, בעיקר בגלל שמשרד ההגנה הבריטי מנע מהלוחמים לדבר. זה קרה, כמו בלא מעט מקרים, משום שגבורת הלוחמים בקו החזית חיפתה למעשה על מחדל המפקדים הבכירים. בשנים האחרונות החל צוות של ערוץ 4 הבריטי לחקור את קרב הגבורה שהושתק, וביום שלישי הבא ישודר בבריטניה סרט דוקומנטרי שמספר איך כמעט הצליחו אנשי הטליבאן לטבוח ב-88 מחיילי הממלכה. העיתונאים של ערוץ 4 חיברו את הסיפור הזה פיסה אחר פיסה כמו פאזל, ועשו את זה באמצעות עדויות של חיילים וקצינים שהשתתפו בקרב והסכימו לשבור שתיקה שנמשכה עשר שנים.
אנשי הצבא הדני, אותם החליפו הלוחמים מפלוגה E, לקחו איתם 40 כלי רכב משוריינים, 8 מקלעים כבדים וגם 12 צוותי רפואה, כולל אמבולנס משוריין. במקום זה, ל-88 הלוחמים של הפלוגה נותרו רק שני מקלעים כבדים ועוד שלוש קלים, מרגמה אחת ואופנוע. מרגלים של הטליבאן העבירו את המידע לפיקוד באזור, ושם החליטו לנצל את החולשה והנתק של הכוח הבריטי ולתקוף.
אנשי הטליבאן מריחים ניצחון קל על המערב ושולחים לשם לא פחות מחמש מאות לוחמים, מקלעים כבדים, מרגמות וטילי נ"ט. לצד זאת, האזור גם הוגדר כמסוכן לטיסת מסוקים בגלל יכולות הנ"מ של הארגון באזור, וכן גם מסוכן לתגבורת בשל מטענים. למרות כל זה, עד היום לא ברור מדוע אלה לא נשלחו בקרב שנמשך 56 ימים. "זה פשוט לא הגיע", ציין אחד הלוחמים.
בין החיילים שהעידו בפני ערוץ 4, היה גם רס"ל איאן וורנהם שהאזין לקשר של הטליבאן יחד עם המתורגמן שהיה צמוד אליו. "הם דיברו על כך שהם הולכים לשתות תה במפקדה שלנו עד הזריחה", סיפר. "מה שאומר, שהם מתכוונים להרוג את כל מי שיעמוד בדרכם". ג'ראם קלירי, הצלף של הפלוגה, הוסיף: "זה הגיע לנקודה שבה הייתי בטוח שאני הולך לקבל התמוטטות עצבים". עוד הוסיף, "היה לי ברור שאם אני אתפס, אככב ביוטיוב כשיערפו את ראשי".
"מעולם לא חוויתי התקפה כזו"
לוחמי פלוגה E הבינו שהאויב בדרך אליהם וכל שנותר להם זה להמתין, וההמתנה הזו הסתיימה במטח כבד של פצצות מרגמה. מיד לאחר מכן, הסתערו אנשי הטליבאן במתקפה ישירה על המוצב הבריטי, מגיעים קרוב מאוד לחומה שהקיפה אותו וזורקים פנימה רימונים.
"מעולם לא חוויתי התקפה כזו", העיד וורנהם, שפרש מהצבא אחרי שירות של 20 שנה. "זה היה מאוד אינטנסיבי, הם תקפו מכל הכיוונים". הלוחם סמל פרדי קרוייר הוסיף: "אתה משיב אש, אבל על כל אחד שאתה מפיל באים עוד הרבה אחרים, ואתה שואל את עצמך כמה יש להם. אתה מתעסק עם אויב מסוג אחר. חשבתי לעצמי, טוב, כשזה מגיע אני יורה בעצמי". הוא לא היה היחיד. על פי העדויות, כל חייל שהיה שם החליט שברגע האחרון הוא לא נופל בשבי ויורה בעצמו.
קצין הצנחנים רס"ן אדם ג'וואט סיפר שהיה להם ברור שהם לבד והם עתידים לאבד את כל הפלוגה, על כל לוחמיה. רס"ן אדם הוא קצין עם רזומה עשיר שכולל בין היתר לחימה בקוסובו ובסיירה לאון, אולם דבר כזה הוא לא ראה לפני, כפי שהעיד.
בלי עזרה מהפיקוד הבכיר, נאלצו אנשי הפלוגה להסתמך על היכולות של צוות המרגמה שלהם עליו פיקד רב"ט דני גרובס, ואלה סיפקו את הסחורה. הם כיוונו את הפצצות רק למורדים שהגיעו קרוב לחומה, וגרמו לאויב לאבדות רבות. לכן, אנשי הטליבאן החליטו לשנות את הטקטיקה שלהם והפסיקו להסתער. במקום זה, הם החלו לתקוף מרחוק עם מרגמות, טילים ורקטות וגם באמצעות צלפים.
אבל לא היה להם זמן להתאבל. "אתה לא יכול לעצור ולהסתתר בפינה. אתה לוקח את הלחימה לאויב, ככה זה לפחות ב-DNA שלנו, הצנחנים", אמר וורנהם לערוץ 4. שבוע לאחר מכן, נהרג חייל נוסף ועוד כמה נפצעו, אבל הבריטים החליפו עמדות והשיבו באש. הם לא היו מוכנים לשמוע על כניעה, וזה למרות שכמעט ולא נשאר להם אוכל וגם לא תחמושת. הדבר, כך העידו, גרם לתסכול בקרב אנשי הטליבאן שפשוט הורידו עליהם כמויות אדירות של רקטות ופצצות מרגמה.
ב-11 בספטמבר, גילו הלוחמים שאנשי הטליבאן קיבלו אספקה חדשה וגם לוחמים רעננים, ונראה היה שהכל אבוד. הם התכוננו לקרב האחרון, אולם נראה שהאבדות הכבדות שברו את המנהיגים המבוגרים של האזור, ודווקא אלה ביקשו הפסקת אש. אחד הלוחמים נפגש עם "המבוגרים", וב-14 באוקטובר הטליבאן אישר את הפסקת האש ואישר לשיירה לעבור שם. הקרב הסתיים. 3 חיילים נהרגו ו-12 נפצעו קשה. בשבוע הבא סיפורם המלא ייחשף בסרט "הגיבורים של הלמנד".