ב-2 באפריל 1970, במהלך קרב אוויר, הצליחו הסורים להפיל מטוס פנטום ישראלי. הטייס גדעון מגן והנווט פיני נחמני נפלו בשבי. חודשיים לאחר מכן הצטרפו לשבויים בסוריה גם טייס הקרב בועז איתן, לימים פיזיקאי מוכר. הסורים ניהלו משא ומתן קשוח וסרבו לשחרר את השבויים הישראלים. אחרי שנתיים של ניסיונות עיקשים, ביוני 1972, תכננו בישראל מבצע לחטיפה של קצינים סורים בכירים ולמשימה יצאו לוחמי סיירת מטכ"ל. שלוש פעמים יצאו לוחמי הסיירת לפעילות עד שהצליחו ללכוד שני קציני שריון בדרגת אל"מ ושני טייסים בדרגת סא"ל ששרתו באגף המודיעין של צבא סוריה. זה לקח עוד כמה חודשים של משא ומתן, אבל ביוני 1973, כל השבויים חזרו לביתם.
למה אני מספר לכם את זה עכשיו? כי במבצע הזה של סיירת מטכ"ל היו כמה דמויות מעניינות, שיש להן קשר ישיר למצב החטופים בעזה היום. מפקד המבצע היה אהוד ברק ובין הקצינים שפקדו על הצוותים בשטח היו האחים נתניהו - יוני, עדו והאח שמאוד מוכר לנו היום, בנימין. מדובר באותו ביבי שמסרב לחזור על עסקת שליט, אבל די תקוע במשא ומתן שלו מול חמאס. לכאורה, שחרור השבויים זו האופציה היחידה. אבל מעשית, זו הייתה צריכה להיות האופציה האחרונה. למה זה לא ככה? נראה כי מדינת ישראל איבדה את האומץ שלה, את היצירתיות, את התעוזה ועוד איזה זוג איברים בחלקו התחתון של הגוף.
ההיסטוריה שלנו מלמדת שבמקומות שבהם ידענו להיות יצירתיים, הסיפור עבד כמו שצריך. זה קרה כשצה"ל טס בלי קונקשן עד לאוגנדה כדי לשחרר את חטופי טיסת אייר פראנס. זה קרה שוב במאבק על גופתו של לוחם שייטת 13, איתמר אילייה ז"ל.
על הסיפור של אילייה ראוי להתעכב בהקשר הנוכחי: כשצה"ל יצא מלבנון בסיום מה שמוכר כיום כ"אסון השייטת", התברר שבשטח נשארה גופתו של אילייה. נסראללה דרש מחיר כבד שבישראל סרבו לשלם. הסיפור קיבל תפנית ב-12 בספטמבר 1997, כשצוותים של יחידת אגוז יצאו לסדרת מארבים במסגרת מבצע "נוף פראי". בהיתקלות עם חיזבאללה הם חיסלו מספר מחבלים וממש במקרה, אחד מהם היה האדי נסראללה, הבן של. נסראללה קשקש משהו על זה שהבן שלו כמו כל השאהידים. אבל במבחן התוצאה, הגופה של נסראללה ג'וניור הוחזרה ללבנון בתמורה לזו של אילייה ז"ל שזכה לקבר ישראל.
למדינת ישראל יש הרבה מאוד אופציות לשחרור החטופים מעזה והחזרת גופות הלוחמים שלה. זה יכול להיות באמצעות מבצעים חשאיים וזה יכול להיות בעזרת האסירים שכלואים בישראל ומקבלים תנאים שהם הרבה מעבר למה שמחייב הדין הבינלאומי. ישראל רק צריכה לבחור. נכון, זה יכול להוביל למלחמה, אבל אם זה מה שעוצר אותנו, הרי שנתנו לארגון טרור שאין לו שום יכולת להשפיע על קיום המדינה את היכולת לייצר משוואת אימה מול מדינה עם צבא מהמובילים בעולם.
יש שני גורמים שצריכים לספק את הפרטים שיביאו לבחירה הנכונה: אחד הוא צה"ל, שיבוא לדרג המדיני עם האופציות המבצעיות. השני הוא אותו דרג מדיני, שיהיה מספיק נבון ואמיץ לבחור ולאשר את המבצעים הנכונים.
כל זה מוביל אותנו לליאור לוטן, מי שהיה אחראי על הנושא ופרש לאחרונה מתפקידו. את לוטן אני מכיר רק ממעט ראיונות ושיחות שעשינו בעבר, וכמובן מהעבר הצבאי שלו. צדק שמחה גולדין כשאמר, "אדם כמו ליאור לוטן לא נשחק ועוזב": לוטן היה קצין בסיירת מטכ"ל שהשתתף בחטיפה של מוסטפא דיראני מלבנון. הוא נפצע קשה וזכה לצל"ש כשהסתער על המבנה בו הוחזק לוחם גולני, נחשון וקסמן ז"ל. הוא גם היה זה שהוזעק כדי לנהל את המשא ומתן עם המחבלים שהתבצרו בכנסיית המולד בבית לחם במהלך מבצע חומת מגן. כשלוטן נשלח למקום, הפרשה הזו הייתה כלל עולמית והציגה את לוחמי הגרילה שמתבצרים מול צבא גדול. כשהוא סיים את העבודה, הם יצאו מהכנסייה כמחבלים מושפלים, לבושים בבגדים תחתונים בלבד - מחשש לחגורות נפץ.
סביר מאוד שאדם יצירתי כמו לוטן ידחוף את הפתרון לכיוון יצירתי, אבל כזה שדורש לא מעט אומץ מהמנהיגים ויכלול גם סיכון. זה עולה בהקלטות שנחשפו היום. "הצבא הציע הרבה רעיונות אופרטיביים, אני רוצה למלא את הארנק בנושא שבויים", אמר באחת מהן. "אני לא חושב שמלחמה צריכה להסתיים ב-2:0 חטופים של האויב. אם יש לנו חטוף אחד, היא צריכה להסתיים ב-200:1. אם זה שני חטופים אז 400:2. זה לא אומר שהבעיות ייפתרו, אבל אז המשוואה תהיה אחרת".
המשמעות של הדברים די ברורה. לצבא, כך נראה, יש לא מעט רעיונות. עכשיו צריך את ההחלטה של המנהיג, זה שפעם השתתף בעצמו במבצע צבאי מסעיר להצלת שבויים.