כלא רמון בנגב, שעת לילה מאוחרת או שעת בוקר ממש מוקדמת. חושך בחוץ והקור מקפיא עצמות. רכבי סוואנה פורקים לוחמים על ציוד מלא, מתכוננים לפשיטה שנראית כאילו תתנהל בעורף האויב ולא בגבולות מדינת ישראל.
לוחמי היחידה חדים ודרוכים. יש להם מידע על טלפון שהוחדר לאסירים ביטחוניים בתוך הכלא, והם יודעים שאם לא ישיגו את הטלפון הזה, לאסירים הביטחוניים יהיה ערוץ קשר למישהו בחוץ שכל מטרתו הוצאת פיגוע. אם אפשר, פיגוע שיביא לשחרורם במסגרת עסקה.
בצעד חריג ונדיר, אנשי שירות בתי הסוהר אישרו לי להצטרף לפעולה הזאת. זה לא היה תרגיל: זה היה הדבר האמיתי.
מילת המפתח: "תפטיש"
עד ליום שבו הדרמתי לכלא רמון, לא ידעתי לאיזו פעולה אני מצטרף. אחרי הכל, תפיסה של טלפונים מוברחים היא רק אחת מהמשימות של יחידת דרור, שעובדת לא מעט גם מחוץ לכותלי הכלא - ופה עדיף שלא נוסיף.
המידע המודיעיני כלל את סוג הטלפון שהוברח לכלא, הצבע שלו ומספר התא שבו הוא אמור להימצא. בזמן שהלוחמים מתארגנים ליד הסוואנות, כלאי נ' (כלאי היא דרגה מקבילה לסרן) מסביר לי מה עומד לקרות: "נעשה כניסה שקטה לכלא, נערוך תדריך, ואז תראה מבצע השתלטות. אחרי הפריצה מעמידים אותם בשורה, עושים עליהם חיפוש ומוציאים אותם. ואז יתחיל הסרט השני של הפעולה, שזה החיפוש אחרי הטלפון. אתה תראה מה זה סליקים ואיזה יצירתיים הם. רק תעשה לי טובה, אתה נצמד אליי מאחור".
הלוחמים של דרור עולים על ציוד שכולל מדים נושמים, וסט לציוד שהוא גם אפוד מגן נגד דקירות, ומגני ידיים ורגליים. יש גם אזיקים ואקדחי נפ"ק ("נשק פחות קטלני") שיורה גז או צבע. על הראש מסכה, כי אסור להם להיחשף, וגם קסדה טקטית קלה. "כל פריט נבחר בקפידה לאור ניסיון העבר", מסביר לי נ'. גם אני מקבל ציוד מלא, וקצת עף על עצמי. הכי סרט.
רב כלאי א', סגן מפקד היחידה, מתדרך את הלוחמים. "פריצה שקטה עד שמזהים אותנו", הוא אומר בין השאר. "בלי לצעוק ובלי בלגן. אם מישהו מתפלל, לא מקימים אותו ולא מפילים ספרי דת. שימוש בכוח עד השגת המטרה, וכשאני אומר 'כולם על הרצפה' - אז כולם על הרצפה".
גם נ' מתדרך את הכוח. הוא מדבר על האסירים, ופה שווה להתעכב רגע כדי שנבין על מי אנחנו מדברים: בכלא הזה יושבים מאות אסירים ביטחוניים כבדים, חלק גדול מהם עם דם על הידיים. יש כאן גם אנשים מההנהגה הבכירה של הארגונים השונים - בין השאר אחמד סאעדת, מזכ"ל החזית העממית לשחרור פלסטין, וזאת לא הפעם האחרונה שהוא יוזכר כאן - והרוצחים של רחבעם זאבי. האנשים האלה שפוטים לכמה וכמה מאסרי עולם, ככה שלכאורה אין להם מה להפסיד.
האסירים נוהגים להציב תצפיתן שמתריע על התקרבות של כל גורם. "ברגע שאתם שומעים 'תפטיש' (מילת ההתרעה של התצפיתן) עוברים לפריצה רועשת ומהירה", אומר נ'.
אנחנו נכנסים לכלא, עדיין רחוק מהתאים. הכל מתנהל בשקט מופתי. מתקדמים בטור צפוף עד לאולם קטן, שם אנחנו פוגשים את שאר הכוחות ואת מפקד הכלא, גנ"מ (מקביל לאל"מ) נתן פז. אנחנו פוגשים אם את הימ"ז, יחידה שמתמקדת בחיפושים ופועלת תחת מחוז, בניגוד לדרור שהיא יחידה ארצית.
שוב תדריך וסדרה של פקודות: "כניסה לתאים 65 ו-69. מורידים מנעולים ונכנסים", אומר מפקד הכלא. "הכל קורה בבת אחת, ואת המלחמה מנהלים בתוך התא עצמו. אין מצב שזה גולש, ולא משנה מה קורה - לא מפסיקים חיפוש".
עוד כמה תדרוכים כולל של קצין המודיעין, וזהו. הגיע רגע האמת.
אפילו לא מספיקים לקום מהמיטות
אני בין האחרונים בתור, צמוד ל-נ'. אין לי שום כוונה להתרחק ממנו אחרי כל מה ששמעתי על האסירים. עדיין חושך בחוץ והדממה שולטת. לא מעט אנשים הולכים, אבל הם מחרישים אפילו את קולות הצעדים שלהם. נתיב ההתקדמות נעשה בדרך שבה האסירים לא יצליחו לראות את הכוח מתקדם, בנקודות מתות. התקדמות טקטית שמזכירה לי כמה סצנות מסרטים שראיתי.
מגיעים לאגף שבו נמצאים האסירים הביטחוניים והכוח מסתדר בטור שקט. אחד הלוחמים מתחיל לעבוד על פתיחת דלת האגף. פז, מפקד הכלא, נמצא איתנו ומפקח על כל מה שקורה. "תפטיש" זו המילה שאף אחד לא רוצה לשמוע בשלב הזה, כי ברור שגם פריצה מהירה תאפשר להם להעלים כמה דברים.
הלוחם מוריד מוט ברזל שתופס את דלת האגף. אף לא צליל לא נשמע והתצפיתן של המחבלים שקט כמו דג. עכשיו עובר הלוחם למנעול שעל הדלת, מוריד אותו ומניח אותו בצד. הוא צריך לפתוח את דלת הברזל הכבדה באותה דממה ולאפשר את הפריצה של הלוחמים.
גנ"מ פז מביט בשעון. עוד מעט הם יתעוררו לתפילה, אבל גם הוא שומר על דממה ונותן ללוחם של דרור לעבוד בשקט. פז היה בעבר מפקד יחידת דרור והוא יודע למה הם מסוגלים.
דלת האגף נפתחת לאט לאט, והאדרנלין משתולל. לכולם ברור מה יקרה בעוד כמה שניות. הדלת נפתחת והלוחמים מתחילים להיכנס. חלקם נמצאים בפנים כשלפתע נשמע קול שקט: "תפטיש. תפטיש". אבל זה מאוחר מדי.
"פתח פתח פתח!". הלוחמים פורצים פנימה ופותחים את מנעולי התאים. אני נכנס איתם ורואה שהאסירים אפילו לא הספיקו לצאת מהמיטות, אפילו לא מהשמיכות. הפתעה מושלמת.
יש הפתעה בג'ורה
אחרי השכמה לא נעימה בכלל, הלוחמים מורידים את האסירים מהמיטות. בשלב הראשון הם מעמידים אותם בשורה, מול כל אסיר לוחם רעול פנים. האסירים בהלם. הם לא מוציאים מילה, אבל העיניים מספרות לא מעט.
יחידת דרור עובדת לפי צ'ק ליסט מאוד מסודר והלוחמים לא מוותרים על שום שלב. עכשיו הם מוציאים את האסירים אחד אחרי השני מהתא, לא לפני שכל אחד מהם עובר חיפוש גופני מדוקדק במקלחת. כל אחד שסיימו לחפש עליו מועבר לתא אחר, וככה ממשיכים עד שהתא מתרוקן. את האחרון הם משאירים על כיסא בכניסה לתא כדי שיהיה עד לחיפוש ויראה מה עושים הלוחמים.
לפני שמחפשים בתא בודקים את האזור, כולל הדלת שכבר שימשה בעבר סליק של כל מיני דברים קטנים. אחרי שכל זה קורה מתחילה העבודה האמיתית של החבר'ה האלה. כדי לתת לכם תמונה על איך זה נראה, דמיינו תא שגרים בו שמונה אנשים. יש שם ארונות ביגוד, טלוויזיה, מדפים עם אוכל, הרבה מאוד ירקות ופירות וגם כלי בישול. במהלך החיפוש הכל יפורק - כולל גם המדפים, הטלוויזיה, מסגרות החלון ומה לא. החדר העמוס יהפוך לארבע קירות לבנים, שגם בהם יחפשו סליקים כי ליצירתיות אין גבול.
"אנחנו פועלים בצורה רובוטית, אבל במובן החיובי של המילה", מסביר לי נ'. "אחרת מתחילים ללכת לאיבוד ומפספסים, ולנו אין אפשרות לפספס".
אחרי שכל האסירים מחוץ לתא והעד נמצא במקומו, הלוחמים מורידים את הווסט, המגנים והקסדה. בשלב הזה מגיע תדריך שכולל חלוקה של משימות ואזורי חיפוש. "תהפכו את התא", אומר גנ"מ פז. "יש פה טלפון. נראה אתכם מביאים אותו".
זה הזמן של "המזוודה השחורה", שנכנסת לתא אחר כבוד. מדובר בארגז גדול שכולל את כל סוגי המברגים, המפתחות והמברגות. "אין פה משהו שאנחנו לא יכולים לפרק עם הארגז הזה", מסביר נ'. אני שואל כמה זמן עשוי חיפוש כזה להימשך, והוא עונה לי כלאחר יד: "שש, שבע, אולי שמונה שעות".
אבל זה קורה אחרי פחות משעה. כבר בתחילת החיפוש מוצאים הלוחמים נורה מוזרה למראה, ובירור קצר מעלה שמישהו הפך אותה למטען לטלפון. אחד הלוחמים, שאחראי על המקלחת בתא, פותח את הניקוז של חדר הרחצה. הוא מכניס יד, מרגיש שמשהו לא בסדר ועדיין לא מבין מה. אבל הוא מתעקש על החור הזה. דוחף את היד, ממש מעקם אותה ואז מרגיש איזה חוט שלא ברור מאיפה הוא מגיע. אני רוצה לצלם אותו והוא מבקש שלא, "שאשתי לא תראה אותי ככה". אחד מחבריו מציע פרשנות: "בטח הוא עף פה על הניקוז וכבר חודש שאשתו מבקשת ממנו לפתוח איזו סתימה".
כמעט עשר דקות נלחם ההוא על החור הזה, ובינגו. חוט שחור נשלף ומושך אחריו חבילה עטופה בניילון ירוק. מתברר שהאסירים חצבו שם סליק מאונך שבו הוסתרו הטלפון, מספר כרטיסי סים ואפילו אוזניות. אני צועק "יששש!" כאילו מסי הכניס גול, והם משתיקים אותי מיד. יש עוד עבודה והם לא רוצים שבכל האגף יידעו שנמצא טלפון. אבל העד בכניסה לתא מבין כבר שהסיפור נגמר רע עבורו ועבור חבריו.
אין דבר כזה שאין מה להפסיד
"הכלא הזה נמצא 14 ק"מ מהגבול ולא רחוק מפה נהרג ילד על הגדר", מסביר לי גנ"מ נתן פז איפה אני נמצא. "יש לי פה 940 אסירים שרובם ביטחוניים, ורובם מהכבדים שבכבדים, מהנדסים של פיגועים גדולים עם כמה מאסרי עולם. יושבים פה עבאס א-סייד, ראש החוליה של הפיגוע במלון פארק ומהבכירים של חמאס. וגם מוהנד שרים, חבר חוליה ודובר האסירים פה. הטלפון שנתפס הוא של החזית העממית, שהמנהיג שלה אחמד סעאדת נמצא פה. זה מה שאנחנו מתעסקים איתו".
פתח וחמאס הם שני הכוחות העיקריים בכלא. גם החזית העממית דומיננטית ונחשבת לארגון לוחמני בכלא. לצד אלה יש כאן אנשי ג'יאהד אסלאמי, כמה חברים בארגונים קטנים יותר ושני אסירים שמזוהים עם דאע"ש. ויש כמובן גם אסירים פליליים, כולל ראשי ארגוני פשע, שנמצאים בהפרדה (פז: "אין מפגש בין הפליליים לביטחוניים, אבל זה קרב מוחות יום יומי ובכל זמן נתון אני יודע איפה כל אסיר ומה הוא עושה").
הטלפון נתפס אבל הסיפור לא נגמר, מסביר לי פז. המודיעין יקבל לידיו את המכשיר ויבדוק מי התקשר ולמי, והאסירים צפויים לסנקציות שיקשו עליהם את החיים בכלא. בהקשר הזה יש לפז משנה סדורה: "אני לא סבלני לעברות משמעת. שגרת היום שלנו מאוד מוקפדת, על ידי שני הצדדים. שיהיה ברור, אני יודע להקשיב לאסיר הביטחוני וזה משהו שצריך לעשות, אבל מי שמרים יד על סוהר הולך לאשפוז, בכפוף לחוק, כי יד לא תקום על סוהר. יש להם זכויות שמוקנות בחוק, למשל שלוש ארוחות ביום, ויש פריבילגיות. אז ארוחות לא נשלול להם, אבל אם מצאנו טלפון אז שללנו טלוויזיה, ביקורי משפחות וגם שעות בחצר".
אני מדבר על האסירים כאנשים שאין להם מה להפסיד, ופז מתקן אותי עם משפט שיישאר לי בראש: "לכל אחד יש מה להפסיד. גם אם אתה אסיר ששפוט ל-37 מאסרי עולם".