בסוף שנת 1974, הגיע נמרוד חפץ לבקו"ם כדי להשתחרר משירות סדיר ושנת קבע כלוחם ומפקד צוות בסיירת מטכ"ל, אחרי שהשתתף בשורה ארוכה של מבצעים חשאיים ומלחמת יום כיפור.
"אחרי סבב של טופס טיולים בבסיס ואחרי שהשתחררתי מהצבא בבקו"ם, חזרתי לבסיס של היחידה", משחזר חפץ איך המשיך לשרת למרות שבאופן רשמי השתחרר. "ערב קודם, גיורא זורע שהיה מפקד היחידה, אומר לי שיש מבצע בקוניטרה והוא צריך שאני אצא כמפקד צוות. אני אומר לקצין השני שהיה שם, אני צריך שנסיים מהר כדי להגיע לבקו"ם להשתחרר".
הם מסיימים את המבצע ולמחרת חפץ מגיע לבקו"ם כדי להשתרר. "שעה אחרי זה אני כבר חוזר ליחידה", ממשיך חפץ ומספר. "ביחידה אני פוגש קצין אחר ששואל אותי אם אני רוצה ללכת להפלגת טיול, ככה הוא כינה את זה. הוא הסביר לי שמפליגים משארם לסוף העולם. שהוא עשה את זה שבוע קודם, אבל הייתה סערה ולכן לא ביצעו את המשימה. הוחלט לצאת שוב והוא לא רצה. אמר שאין לו כוח, שכבר היה פעם אחת ואם אני רוצה לצאת במקומו".
חפץ, האזרח יש להדגיש, לא חשב פעמים. הוא הוטס לשארם א-שייח, שם פגש את אנשי שייטת 13. "היינו שני נספחים לא מהשייטת, אני מהיחידה ואבנר אילנאי מ-669. היינו צריכים לבדוק שם כמה איים בסגנון רובינזון קרוזו, באזור סעודיה ועדן, כשהתפקיד של אבנר היה לבדוק אם ניתן לנחות עליהם ואני מהצד של החי"ר, לראות איך לאבטח את המקום ולצלם".
שני הסטי"לים מפליגים והם נוחתים על מספר איים זעירים נטושים. "באמצע הייתה סערה אדירה. לי אין שום תפקיד על הסטי"ל, אני אורח שיושב עם דלי צמוד בירכתיים ומקיא את נשמתי", מספר חפץ. "אחרי שהיינו באיים, מפליגים עוד יותר דרומה לאוקיינוס ההודי, ומזג האוויר משתנה. אנחנו עוברים לסטי"ל השני וחוזרים צפונה, כשאנשי השייטת ממשיכים רחוק יותר, אין לי מושג לאן".
במשך עשר שנים ויותר, לחפץ לא היה שום מושג מה הייתה מטרת המבצע בו השתתף. "רק אחרי הרבה מאוד שנים התברר שזה היה במסגרת המבצעים להעלאת יהודי אתיופיה". סיירת מטכ"ל נשלחה לאתר מקומות בהם המטוסים שיחלצו את העולים יוכלו לנחות במקרי חירום או כנקודת פינוי. אגב, אח של נמרוד, אשל, השתתף כטייס חיל האוויר במבצע העלאת יהודי אתיופיה.
"לפני אותו מבצע, סגרתי עם אירית (אז חברתו וכיום בת זוגו) חופשה באילת, יחד עם עוד זוג חברים שהיו בירח דבש", מספר חפץ בחיוך. "רק שבמקום שבוע המבצע הזה נמשך עשרה ימים והם חיכו לי בלי לדעת למה. האיחור הפך במרוצת השנים לפולקלור משפחתי, כדוגמא לזה שאני לא חוזר בזמן המובטח מימי מילואים". עד תחילת שנות ה-80 הוא עשה בין 100 ל-140 ימי מילואים בשנה.
"לא ידעתי דבר על היחידה"
נמרוד חפץ (71) הוא מוותיקי קיבוץ נירים שבעוטף עזה. ההיכרות בינינו נוצרה כשעברתי בעצמי להתגורר בקיבוץ. חפץ הוא אחד מכמה ותיקים שעברם הצבאי המפואר עולה פעמים רבות בשיחות חולין בקיבוץ, אבל לראיין אותו זו משימה לא פשוטה. הוא מהדור של פעם וגם מבצעים מלפני 50 שנה זוכים אצלו לשם קוד, גם זה כשהוא מסכים לדבר.
הזיכרון הראשון של נמרוד חפץ כילד בקיבוץ, הוא מביקור של דוד בן גוריון ומשה דיין אחרי הפגזה שהסתיימה בהרוג ופצועים. "אני זוכר את האיש עם שיערות השיבה והאיש הגבוה עם הרטייה על העין. אז היו הרבה הפגזות וירדנו לא מעט למקלט מתחת לאדמה". בגיל 16, ערב מלחמת ששת הימים, הוא כבר חפר שוחות בקיבוץ וקיבל תפקיד של עוזר מקלען, למקרה והמצרים יגיעו.
עם סיום התיכון הוא החל במיונים ליחידה, "אז זה היה חצי יום ובסיום ריאיון עם מי שהיה אז מפקד היחידה, מנחם דיגלי. עברתי את המיונים והגעתי לריאיון כשאני יודע שאני הולך לשנת שירות. דיגלי שאל, אבל אם אתה עובר את המיונים ומתקבל? עניתי שאני הולך קודם לשנת שירות. אז הוא אמר נדבר עוד שנה".
בסיום שנת השירות שוב התייצב חפץ למיונים של סיירת מטכ"ל. "רק ששינו אותם בשנה הזו, ובמקום חצי יום נאלצתי לעבור מיונים של שלושה ימים". לצה"ל הוא התגייס בנובמבר 1970 אחרי שנת שירות במסגרת השומר הצעיר בטבריה.
"התגייסתי ל'יחידה' - סיירת מטכ"ל - בלי שאני יודע מה זה. הראשון מקיבוץ נירים. הגעתי לשם ממש במקרה והיחידים שהכרתי שהיו שם אלה אנשים שנהרגו. רק אחרי שהתגייסתי, התברר שחבר טוב שלי מכיסופים, שמריהו הראל (כיום רב בחב"ד) נמצא שם כבר שנה.
יחד איתו התגייסו ליחידה עוד שלושה חברי קיבוץ מהאזור. "עברנו חיול בלשכת גיוס באר שבע ובגלל שלא היינו הרבה, אז לא רצו להוציא לנו משאית, אמרו לנו קחו את התיקים שלכם ותגיעו עצמאית לתל השומר. כמובן שבדרך פתחנו את התיקים האישיים שלנו, כדי שלא יהיו אי הבנות".
חפץ עובר טירונות בסנור, "יוני נתניהו היה מפקד הפלוגה שלי שם ואחרי זה כשהחלנו את ההכשרה ביחידה, הוא היה מפקד פלגת האימונים". זה קורה כשמלחמת ההתשה הסתיימה, לכאורה תקופה של שקט. "אצלנו זה היה הפוך, תקופות של שקט ושלום היו הכי עמוסות ביחידה. לפחות אז, דווקא בזמן מלחמה לא ידעו מה לעשות".
חפץ מסיים מסלול וביחידה רצו להוציא אותו לקורס קצינים, אך הוא לא היה בעניין באותו שלב. "לשמחתי בצוות שלי היו שלושה בוגרי פנימייה צבאית שלהם אין ברירה ושי אביטל (לימים מפקד היחידה) שאצלו זה היה ברור, אז ארבעתם יצאו וככה הצלחתי לא לצאת לקורס קצינים, ומהר מאוד הייתי סמל צוות".
חפץ משתתף במספר מבצעים ייעודיים של היחידה, אותם הוא מכנה "טיולים בירדן, סוריה ומצרים". אולם יש מבצע אחד אותו הוא מגדיר כפסגת המבצעים המיוחדים. במסגרת המגבלות הוא מספר: "חצי שנה לפני מלחמת יום כיפור, התאמנו על משהו שהיום מכנים ה'אמצעים המיוחדים'. מבחינתי אחרי הדבר הזה הייתי יכול להשתחרר מהצבא, כי כל מה שעשינו מאז היה עבורי לא יותר משעות נוספות, בונוס".
עד כדי כך זה היה מבצע מדהים, אולם גם היום, למעלה מ-50 שנים אחרי, אסור לדבר על רוב הפרטים. מהמעט שמותר לומר, האמצעים המיוחדים הם אמצעים טכנולוגיים לאיסוף מודיעין במצרים, שלוחמי סיירת מטכ"ל "שתלו" בכל מני מקומות ומידי תקופה הגיעו לתחזק אותם. בסופו של דבר, ועדת אגרנט שהוקמה אחרי המלחמה, קבעה כי אי הפעלת האמצעים המיוחדים, היתה חלק מהמחדל הגדול של 1973.
עד היום חפץ הוא בין שומרי הסוד על האמצעים המיוחדים. זאת אגב למרות שהמצרים טוענים כי מאז הצליחו לחשוף את האמצעים, והם מציגים אותם במוזיאון המלחמה במצרים. בצל המבצעים האלה, מעיבה פרשה שמזכירה במעט את הצלילות בקישון של שייטת 13.
בשנת 2016, טען מדען יהודי-אמריקאי בשם זלמן שפירו, ששנה לפני מלחמת ששת הימים, חברה בראשה עמד סיפקה לישראל סוללות. שפירו טען שהסוללות נועדו להפעלה בזמנים ארוכים מאוד של מכשירי האזנה מתקדמים בשטח האויב.
במבצעים משותפים עם יחידת המודיעין 81 לוחמי סיירת מטכ"ל היו חודרים לכל מיני נקודות בעומק מצרים על גבי מסוקים, מתקינים מכשירי האזנה ואיסוף מיוחדים עם אותן סוללות, שגם אותן היו מחליפים מדי תקופה. לימים התברר כי חלק מלוחמי היחידה שהשתתפו באותם מבצעים, חלו בסרטן בשל החשיפה לאותן סוללות.
לפחות אחד מהם, צבי ליבנה, נפטר, אחרים החלימו. לאורך שנים, משרד הביטחון התנער מהפרשה, עד שהכיר בה כתוצאה ממאבק ארוך. נמרוד חפץ, חברו ליחידה של ליבנה שחלה ונפטר מסרטן, הגיש תצהיר במסגרת המאבקים להכרה, שם נכתב כי בעת מבצע כזה "ליבנה וחייל נוסף ישבו בחלק האחורי (של הג'יפ) ונשענו על ובסמוך להתקנים המדוברים, כאשר לא הייתה כל מחיצת הגנה בינם לבין ההתקנים". בסופו של מאבק ארוך, ליבנה הוכר כחלל צה"ל. חפץ ביקש לא לדבר על הסיפור הזה.
כך חטפנו קצינים סורים
פעולה שהוא כן מסכים לדבר עליה היא "מבצע ארגז" שמטרתה היתה לחטוף בלבנון קצינים סורים, כדי שיהיו לקלף מיקוח. מי שנשלחו לחטוף את הסורים היו לוחמי סיירת מטכ"ל, אחרי שהמודיעין הביא מידע על כך שבגבול לבנון-ישראל יתקיים סיור של קצינים בכירים בצבא סוריה.
"הפעם הראשונה שיצאנו למבצע הייתה באזור הר דב כשאותי מינו למפקד תצפית", מספר חפץ. "אני ועוד ארבעה חיילים צעירים ממני עם ציוד תצפית פשוט וכבד, מדלגים בין סלעים ודרכים משובשות לנקודת התצפית. תפקידנו בכוח לשמש התרעה על הגעת הסיור ובו הקצינים הסורים לתא השטח שיועד לחטיפה, ואחר כך להתריע אם מגיעה תגבורת של הצבא הלבנוני".
חפץ ממשיך ומספר ש"בלילה מגיעה הודעת ביטול וחזרה לשדה תעופה מחניים, משם היינו אמורים לעלות על מטוסים ולטוס ליחידה. אנחנו מגיעים למחניים ומקבל אותנו שומר מנומנם". שם הם מגלים ששאר הכוח הגיע לפניהם למחניים, "ואהוד ברק שהיה מפקד היחידה העריך שהמטוסים יאחרו. הם לא רצו לחכות וחזרו ליחידה באוטובוס". רק שלא עדכנו את חפץ, וגם לא את חיל האוויר.
"מתייצבות שלוש דקוטות לאיסוף כל הכוח דרומה, אז החלטנו לעלות שניים על כל דקוטה כדי לטוס ליחידה", מספר חפץ בחיוך רחב, כשהוסיף שחיל האוויר לא אהב את 'שירות המוניות' הזה. "בתור עונש על ההקפצה המיותרת, מפקד חיל האוויר מנע מהיחידה טיסות מנהלתיות לסיני במשך חצי שנה בערך".
בפעם השנייה שיצאו למבצע שוב הגיעה פקודת ביטול. אך בפעם השלישית, לשם שינוי, זה קרה. "שוב עולים צפונה כשהפעם אני בכוח חסימה בפיקודו של יוני נתניהו, ואת המשימה של החטיפה עצמה נתנו לצוותים בוגרים יותר. מתפרסים עם לילה ומחכים לפעם נוספת של ביטול כהרגלנו, אבל לשם שינוי הפעם יש אישור. מגיעות המכוניות של הקצינים הסורים ועוברות אותנו. אנחנו נכנסים מאחור, הכוח המרכזי עוצר אותם והחטיפה מתבצעת".
חפץ ממשיך ומספר שאחד מהקצינים הסורים הצליח לברוח. "הוא היה זוטר בדרגה אבל חשוב בתפקיד. יש אומרים, מפעיל הסוכנים בפיקוד צפון. כאן גם חזיתי בחלום הרטוב של נהגי הטנקים, דריסת מכוניות פרטיות על הכביש. כששאלתי את קצין השריון למה סתם לדרוס את הרכב, הוא ענה בחיוך גדול שזה הפרס לנהג על שעות בכוך קטן וצר".
בהמשך, מוסיף חפץ, "אנחנו לוקחים בשבי את הליווי, המורכב מז'נדרמריה לבנוניים (שוטרים צבאיים) שאחרי זה הוחזרו מהר מאוד לארצם. אנחנו מגיעים לזחל"ם בו נסענו. הלבנוני עולה ראשון ואנחנו אחריו, פתאום אנחנו רואים אותו מסתובב אלינו חיוור ובידיו תמ"ק עוזי. הנשק נשכח בלהט הקרב על ספסלי הזחל"ם, שוכח העוזי שהיה מפקד הכוח לא בא על עונשו".
בשנת 1973, כמו רוב צה"ל, גם ללוחמי סיירת מטכ"ל לא היה מושג שתפרוץ מלחמה. "עשרה ימים לפני המלחמה היחידה מסתובבת בחרמון, במוצב מצפה שלגים. היינו אמורים להיות חילוץ של כוח מהיחידה שכל לילה נכנס לצד הסורי", נזכר חפץ.
זה היה ערב ראש השנה. "הצעירים בצוות קיטרו שמחר ראש השנה והם לא בבית. כבר הייתי שלוש שנים בצבא, ואמרתי להם שבכולן יצאתי לחג ושאין מצב שישאירו אותנו. הם צחקו, אבל ב-12 בלילה אמרו לנו רדו למטה, רכב ייקח אתכם הביתה. מאז כשהם פוגשים אותי הם צוחקים על החייל הזקן , שיודע דברים שהצעירים לא".
ביום כיפור של 73 הם עוד היו בבית ואז פרצה המלחמה. חפץ קיבל טלפון לקיבוץ, שהקפיץ אותו ליחידה. "ההינו רק שניים בקיבוץ, אני ועוד אחד מסיירת צנחנים ולקחנו אמבולנס לאשקלון, כדי שלא יזרקו עלינו אבנים בדרך".
אז לדבריו לא היו תכניות להפעלת סיירת מטכ"ל בזמן מלחמה. "חיפשנו מה לעשות. הבלגן חגג שם ואמרו לנו תעלו על ציוד, מסוק ייקח אתכם לעשות משהו במצרים. באמצע הדרך הטייס קיבל פקודה לאסוף פצועים, ואותנו הוריד בבסיס עציון".
בהמשך הוא חוזר עם צוות לוחמים לסיני, "לא היה מה לעשות ושבוע רדפנו אחרי המלחמה. כל מי שהיה לו קשר עם מפקד בכיר יצר איתו קשר וביקש משימות. חלק מהמזמן סייענו לזווד טנקים ולאבטח חניוני שריון, כדי להקל על הטנקיסטים. זה מה שעשינו שבוע בסיני".
בשלב מסוים חפץ זוכר שלמפקד הצוות שלו נמאס. "הוא אמר לי שאני אחראי והלך להצטרף ליחידה אחרת כדי להילחם. השאיר אותי במקומו להיות מפקד צוות ייעודי שהורכב מצעירים ומילואימניקים שהגיעו מחו"ל. אני הייתי מפקד דרום, ובנימין נתניהו היה מפקד צוות צפון".
בהמשך הוא מגיע לפאיד במצרים. "שם עשינו כל מיני מבצעים ייעודיים של היחידה". לשאלה מה עשו הוא סרב להשיב מלבד: "דברים שהיחידה עושה. לא משהו גרנדיוזי". אחרי שהמלחמה הסתיימה הוא משתתף במבצע בג'בל עתקה, "לשם עלינו עם מסוקים כדי לעשות תצפיות ארוכות יחד עם פרד מכאני, שזה משטח עם גלגלים ומנוע", בחיוך הוסיף ש"הפרד סייע לנו בסחר ציוד עם צנחנים במילואים שהיו על ההר".
לאחר מכן לקח חלק במבצעים בחרמון ובמובלעת הסורית. ב-1974 השתתף בכיבוש שיא החרמון, במסגרת מלחמת ההתשה הסורית, שם נפצע בקרב בין לוחמי מטכ"ל לסורים.
"לקראת המערה שהייתה היעד הסופי שלנו אני מקבל פתאום מכה שמסובבת אותי סיבוב של 180 מעלות ומשכיבה אותי על הגב בשלג. הבנתי שנפצעתי". הוא ספג קליע בכתף, פציעה ראשונה מבין כמה. שש שנים לאחר מכן, ב-1979 הוא שובר את עצם הבריח במבצע שפרטיו חסויים עד היום. פציעה נוספת גורמת לקרע בעור התוף וחרשות חלקית, וגם היא במבצע שפרטיו חסויים.
חפץ יוצא בסוף לקורס קצינים, "שלחו אותי עם עמר בר-לב (לימים מפקד היחידה, והשר לביטחון פנים) למבדקי קצונה. רק מעשית הייתי רשום בבה"ד 1, כי כל הזמן לקחו אותנו למבצעים של היחידה. גם ביום בו הסתיים הקורס היינו במבצע".
בכוח היו עוד שישה חניכים שהיו בקורס קצינים. "כשחזרנו מהביצוע, פגשנו את מרדכי (מוטה) גור שהיה רמטכ"ל. גיורא זורע אמר למוטה, שמע יש בכוח שישה חבר'ה שפספסו את טקס הסיום של קורס קצינים, אם הוא רוצה לתת להם את דרגות הקצונה. מוטה אמר שהוא לא לוקח את זה על עצמו ושגיורא ייתן לנו את הדרגות". חפץ הפך למפקד צוות במקום חברו הטוב שלמה ביידץ, שנהרג במלחמת יום כיפור.
אחרי שנת קבע כמפקד צוות הוא משתחרר מהצבא, אבל לא מהמילואים. למעלה מעשור הוא מפקד צוות במילואים של סיירת מטכ"ל, ואז ביחידת שלדג שהוקמה. חפץ משתתף בעשרות מבצעים וקצת לפני מלחמת לבנון הראשונה, הוא נשלח להקים פלוגת מילואים במסגרת יחידת מודיעין שדה (יחמ"ן) שהוקמה אז.
במסגרת הזו הוא משתתף במלחמת לבנון הראשונה ומגיע עד ביירות, כאשר אחד החיילים שלו ביחמ"ן הוא זאביק עציון ז"ל, מי שבמבצע צוק איתן נהרג מפצמ"ר שנפל בקיבוץ נירים, משם שניהם הגיעו.
"ב-1983 הבנתי שהגוף כבר לא צעיר ואי אפשר לרוץ על הגבעות כאילו אתה בן 18". אז חפץ עובר לשרת במילואים בתחום האהוב עליו - חינוך. הוא הופך קצין מילואים בחוות השומר, ומדריך את נערי המקא"ם. עיקר השרות שלו היה "בליווי קורסים שונים, בעיקר קורס צמ"א", אותו חפץ מכנה כלא פחות מ"קורס טייס של חיילי מקא"ם".
בשנת 1996 חפץ עובר לתפקיד מילואים בהגנה מרחבית באזור מגוריו. "אחרי שנתיים כשאני כבר בן 50 הבנתי שלא התחברתי לזה וגם בקושי עשיתי מילואים, לכן השתחררתי סופית". 30 שנה אחרי שהשתתף במבצעים מיוחדים, מלחמות וגם היה חלק מפרויקטים של חינוך, נמרוד חפץ, אחד מהלוחמים האגדיים של סיירת מטכ"ל, משתחרר בדרגת רס"ן - ובפעם הזו באופן סופי.