לכבוד השנה ה-70 לישראל ולצה"ל, החלטנו לצאת למסע ביחידות שהוקמו ביחד עם הצבא והתפתחו איתו לאורך השנים. יחידות חשובות ומרכזיות, שתופסות את מקומן הראוי בהיכל התהילה של מורשת הקרב הישראלית.
את המסע אנחנו מתחילים בנקודת התצפית במשגב עם שעל גבול לבנון, עם מג"ד 75, סא"ל ראדי עזמה. אפשר להגדיר אותו כאדם שנושם טנקים מבוקר ועד לילה, אבל כשהוא חושב על המלחמה הבאה, הוא מציב בראש הפירמידה דווקא את הגורם האנושי. "מה שינצח אותה זה המנהיגות של המפקדים ורוח הקרב", הוא אומר. "אנחנו עובדים מאוד קשה כדי שהחיילים יבינו ויחיו את המורשת. זה הבסיס לכוח שלנו".
מולנו מתנוססים דגלי חיזבאללה. הוא מצביע לעברם. "כל מה שמימין למטולה זה כבר לבנון. הכל מסביב זה מרחבי לחימה של חיזבאללה. הם מתכננים אירוע מתפרץ משמעותי וגדול, אבל כשהם ינסה לעשות את זה, הם יתקלו בעוצמת אש מידית".
היום מדובר באימפריה, אבל ההתחלה של חטיבה 7 הייתה קשה. היא הוקמה במאי 1948 בעיצומה של מלחמת העצמאות, וכללה רק כמה כלים משוריינים שכבר אז נחשבו למוצג מוזיאוני, ג'יפים בהרכבה ביתית וכמה זחל"מים וטנקים לא אמינים במיוחד. המבצעים הראשונים אליהם יצאה, "בן נון" א' ו-ב' הסתיימו בכישלון. "החטיבה לא הצליחה לכבוש את לטרון במבצעים האלה, אבל הצליחה למצוא את הפרצה לירושלים", מספר סא"ל עזמה. "במשך שמונה ימים של קרבות עקובים מדם, חטיבה 7 הובילה את פריצת דרך בורמה לירושלים. אלה השורשים של החטיבה 7, היכולת לספוג מכות קשות, להתאושש ולהתמיד עד להכרעה".
כמעט עשרים שנה לאחר מכן, במבצע קדש, החטיבה שינתה את תפיסת הלחימה של צה"ל, והפכה את השריון מכוח מסייע לכוחות היבשה לכוח מכריע. את התוצאות אפשר היה לראות כבר במלחמת ששת הימים, כשהחטיבה החלה בכיבוש חאן יונס ופתחה את דרך רפיח אל עריש בקרב עקוב מדם. בתודעה הישראלית הוא נצרב הודות לנאום המפורסם של גורודיש "אחי גיבורי התהילה", שכלל את המשפט האלמותי: "אל המוות הישרנו מבט - והוא השפיל את עיניו".
החטיבה מילאה תפקיד חשוב גם בטראומטית שבמלחמות ישראל, מלחמת יום הכיפורים, כשלוחמיה הגנו על רמת הגולן והשתתפו בקרב המפורסם על עמק הבכא. כאן לעזמה יש תיקון היסטורי חשוב: "גדוד 75 פעל ביחד עם גדוד 77 בגזרה המרכזית. לא רק גדוד 77 של קהלני בלם את הסורים".
עם השנים, ישראל נאלצה לעבור ללחימה בשטח בנוי, אז הסיוט הגדול ביותר של כוחות השריון. במבצע "חומת מגן" ביהודה ושומרון החטיבה הוכיחה שהיא יכולה להתמודד גם עם זה, והיא התמודדה עם האתגר גם במבצעים העוקבים בשטח הצפוף מאוד של רצועת עזה.
קשה לסקור את כל מורשת החטיבה, אבל אפשר בהחלט לציין את כמות המצביאים והמפקדים הנכבדת שהוציאה תחת ידיה, ביניהם שני הרמטכ"לים דוד אליעזר וחיים לסקוב; אביגדור קהלני ויאנוש בן גל; וכמובן ישראל טל, אבי טנק המרכבה. ואין ספק שאפשר להרגיש את רוחם כשפוגשים את הלוחמים הצעירים.
"זו תרומה למדינה במובן הכי פשוט של המילה, נתינה לארץ", מספר סגן אלון אוזן, 23. כשהוא מדבר על טנק מרכבה סימן 4 מ' החדש, העיניים שלו בורקות. "זו הגשמת חלום. הוא הגיע אלינו מהניילון, אפס קילומטרז', תוצרת ישראלית כמעט מלאה. יש לנו מערכת הגנה אקטיבית, 'מעיל רוח', שמגנה עלינו אבל גם עוזרת לנו לתקוף", "בסוף, לא משנה איפה האויב יצוץ, הוא יפגוש לפחות בטנק אחד, וזה יהיה ניצחון מוחץ".
משפחה אחת גדולה
החטיבה שזכתה למספר הסידורי 1 מתקיימת כבר שבעים שנה כמשפחה. את הגולנצ'יקים חומי-הכומתה אני פוגש בגבול רצועת עזה בצל הפגנות השישי, פיגועי הירי ופיצוצי המטענים. רס"ן דוד אפללו, סמח"ט ב' שמשרת בחטיבה כבר 35 שנה וקיבל את דרגת הרס"ן מהרמטכ"ל גדי איזנקוט (גולנצ'יק בעצמו), מספר בשקיקה את סיפורי הגבורה שהביאו לחטיבה תהילה.
חטיבת גולני הוקמה ב-22 בפברואר 1948, ומאז היא מזוהה בעיקר עם אזור הצפון. במלחמת העצמאות לוחמיה בלמו את צבאות סוריה, ירדן, לבנון ועיראק, שחררו את הגליל המערבי וכבשו את נצרת ואף השתתפו במבצע עובדה. "החטיבה הזו הקימה את המדינה", מתגאה רס"ן אפללו.
את מלחמת ששת הימים החטיבה כמעט ופספסה, למעט יחידות בודדות שנשלחו לחזית המזרחית. ב-9 ביוני, יום לפני סוף המלחמה, הם נשלחו לכבוש את רמת הגולן. בקרב תל פאחר, מסימני המורשת הבולטים של החטיבה, הם חדרו את הביצורים הכבדים של הצבא הסורי והביסו אותו תוך שעות בודדות. את המלחמה הם סיימו על החרמון, כשכוח מגדוד 13 הונחת על פסגה בגובה 2,224 מטרים ותפס אותה ללא קרב.
עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, לוחמי גדוד 13 תפסו את המוצבים הצפוניים של רמת הגולן, וסרבו לסגת מהם למרות שקיבלו פקודה מרפול, אז מפקד עוצבת "געש" (אוגדה 36). אף מוצב לא נפל בקרבות, ובהמשך החטיבה השתתפה גם בקרבות הבלימה. "הקרב הכי מפורסם היה הקרב לכיבוש החרמון ב-8 באוקטובר 1973", מספר רס"ן אפללו. "בניסיון הראשון שנכשל נהרגו 25 לוחמים ועשרות נפצעו. בניסיון השני, ב-22 בחודש, הם כבשו את החרמון במחיר של 56 הרוגים וכמעט 100 פצועים. אז נולד המשפט 'העיניים של המדינה' שאמר לוחם גולני שהשתתף בקרב, בני מסאס ז"ל".
דורות שלמים של לוחמים התחנכו על מורשת הקרב של החטיבה במלחמת לבנון הראשונה, בה לוחמיה כבשו את מוצב הבופור וחילצו לוחמי 669 מידיהם של צלפים סורים. היום, הצעירים מתחנכים על סיפורי הגבורה מבינת גב'ל והקרב בסג'עיה, בו נפצע המח"ט רסאן עליאן. "אתה מרגיש את ההיסטוריה של החטיבה מהיום הראשון שאתה מגיע", מעיד רב"ט רועי וילג'אני.
רס"ן אפללו טוען שההיסטוריה מעידה על גודל השינוי שעברה החטיבה. "מכוח שנלחם בגבורה אך עם הראש בקיר, הפכנו לחטיבה לוחמת באופן מחושב".
איך גולני הצליחה לשרוד 70 שנה?
"היום אין את השם של המופרעים", הוא עונה. "החטיבה יותר מחושבת ומתקדמת. האמל"ח שלנו אחר: יש לנו היום את הנמ"ר, הכלי המשוריין הכי מתקדם בעולם. כל יום מפתחים עליו משהו חדש שמקדם אותו עוד יותר. מח"ט גולני אפילו ייצר תפקיד חדש למפקד הנמ"ר, סמל אלון. רק אצלנו יש דבר כזה".
אבל יותר מהכל, גולני זה משפחה. "אנשים ששרתו בגולני מתקשרים אלי כל יום כדי שהבן שלהם או הנכד ישרתו בחטיבה. הכוח שלנו נמצא באנשים", מסכם אפללו. "לא סתם האויב נמנע מלהתעסק איתנו. בשום מקום אחר אין את הרעות, הנתינה והאכפתיות שיש בגולני".
שיאנית ההפלות
ומשדה הקרב לקרבות האוויר. אני מתיישב עם סא"ל א', מפקד טייסת 101 בחדרו. מהקיר ניבטים עשרות זוגות עיניים של הקודמים בתפקיד. ארבעה מהם הפכו למפקדי חיל האוויר; אחרים הפכו לאגדות, כמו אבי לניר, שנרצח בשבי הסורי; ג'ו אלון, שנרצח ביולי 1973; וישראל בהרב, שהפיל 12 מטוסי אויב. בארון עם דלתות זכוכית תלוי מעיל הטייסים של לו לנארט, מפקדה הראשון של הטייסת.
למרות הרושם שנוצר, לחיל האוויר אין הרבה טייסות קרב – ועל כל אחת מהן מוטלת אחריות רבה. "כשנותנים לך משימה, אין רשתות ביטחון. מצפים ממך לעשות מה שנדרש. לאי ביצוע המשימה יש משמעות שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה".
היום, לטייסת יש שלוש משימות עיקריות: הכנה למלחמה, ביצוע משימות שגרתיות וטיפול באנשים. "מבחינתי, תוך 12 שעות אני מוכן למלחמה בתנאים קשים. משימות בשגרה וכוננות זה משהו שאנחנו מתחזקים באופן קבוע, לא משנה אם זה חורף קיץ, שבתות וחגים", אומר סא"ל א'. "אבל לב הטייסת הם אנשי המילואים והטכנאים. כשאני מרים טלפון למילואימניק מוביל ומקפיץ אותו, הוא יעזוב הכל ויגיע. הטכנאים עובדים בתנאים הכי קשים, אבל נשכחים לפעמים בתקשורת. אני סומך עליהם בעיניים עצומות".
ויש כמובן את הטייסים סדירים. סגן נ', בן 24, הגיע לטייסת לפני כשנה וחצי ומאז טס לא פעם עם מילואימניקים שכתבו את פרקי המורשת שעליהם התחנך. כשאנחנו ממשיכים בסיור הוא מראה לי את קיר ההפלות, 161 במספר, ואת קיר ההנצחה, ממנו מביטים 45 הלוחמים שנפלו במלחמות ישראל.
היום הטייסת מפעילה מטוסי F-16C משודרגים ומתקדמים, אבל כשהוקמה בשנת 1948 היא פעלה כמעט על ריק. היא נוסדה ב-29 במאי 1948 על-ידי מודי אלון, טייס בחיל האוויר המלכותי ומראשוני המתנדבים לשירות האוויר, ולו לנארט, טייס קרב ששירת בחיל הנחתים האמריקני במלחמת העולם השנייה והתנדב אף הוא לשירות האוויר. הם בחרו באקראי במספר 101 כדי להטעות את האויב בכמות הטייסות שיש לחיל האוויר, ואת הסמל בחרו בבילוי שגרתי בפאב מקומי, כמיטב המסורת באותם הימים.
כבר ביום שבו נוסדה הטייסת יצאו לנרט, מודי אלון, עזר ויצמן ואדי כהן לגיחה המבצעית הראשונה בהיסטוריה של חיל האוויר, בה בלמו את הצבא המצרי בגשר שקיבל לימים את השם "עד הלום". עד לאותה התקיפה, המצרים לא ידעו בכלל שיש לישראל מטוסי קרב: המטוס בו טסו, "מסרשמיט" (אוויה S-199), החל את דרכו כמטוס נאצי והוברח לישראל בארגזים.
"זה המור"ק הגדול של חיל האוויר", מספר נ'. "המצרים לא הבינו איך יש לישראל חיל אוויר חזק כל כך".ימים ספורים לאחר מכן הם רשמו את ההפלות הראשונות, כאשר אלון הפיל 2 דקוטות מצריות שהפציצו את תל אביב. גם חיל האוויר הבריטי ספג: עם תום המלחמה, אנשי הטייסת הפילו 5 מטוסים בריטיים בקרב אווירי בלי אף אבידה.
זה לא מפתיע שהטייסת היא שיאנית ההפלות החילית. ב-70 שנות קיומה היא רשמה לזכותה 161 הפלות. "הטייסת עשתה את העבודה במלחמת ששת הימים, ההתשה ומלחמת יום כיפור. מספר ההפלות זה משהו מדהים. כשאתה שומע את הסיפור של גיורא אפשטיין, אלוף ההפלות העולמי שהפיל 17 מטוסי אויב בקרבות אוויר, זה נשמע לך בדיוני".
שם, מתחת לקיר ההפלות, נ' מציג בפני את אוסף ספרי ההיסטוריה עבי הכרס של הטייסת ובהם תמונות, סיפורים ומור"קים שנצברו לאורך העשורים. חלקם ידועים לציבור, אך רבים מהם יישארו חסויים לעוד שנים ארוכות.
"הטייסים האלה פשוט עשו את העבודה שלהם, קלטו מטוסים ולחמו בקרבות אוויר. הם לא התעסקו באותו הזמן בהיסטוריה", קובע סא"ל א'. אני שואל אותו איך זה שהם נשארו פתוחים 70 שנה ברציפות כשטייסות רבות כל כך נסגרו. "אני חושב שמפקדי חיל האוויר לדורותיהם הסתכלו על הטייסת כעל סמל שקידם את החיל לעתיד," הוא עונה. "אי אפשר לדמיין את חיל האוויר בלי הסמל שלנו".