בפרק השמיני של סדרת המקור "חטופים" ששודר ביום שני האחרון, אחת הסצנות הבולטות היא הסצנה בה אורי, אחד החטופים, מבקר אצל רופא המשפחה שלו. אורי מגיע לרופא המשפחה כדי לבדוק תופעות שמטרידות אותו בזמן האחרון – דמם חוזר באף, סחרחורות, עייפות מתמשכת, חולשה וכאבי פרקים. בסיכום הבדיקה רופא המשפחה ממליץ לאורי לערוך לסדרת בדיקות כדי לשלול אפשרות של "מחלות שהן משותפות לקבוצה של פדויי שבי".
אנו כמובן לא יודעים מה מתוכנן בהמשך התסריט של הסדרה, אבל החלטנו לבדוק את הנושא - האם באמת קיימות מחלות ותסמינים משותפים לפדויי שבי?
ד"ר רבקה תובל-משיח, פסיכולוגית קלינית המשמשת כראש תחום קהילה בארגון נט"ל (נפגעי טראומה לאומית) ומרצה בכירה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, מזהה את התסמונת עליה אנו מדברים כ'פוסט טראומה'. "מה שמאפיין את התסמונת הזו מבחינה אבחנתית, בא לידי ביטוי בשלושה אשכולות של תסמינים", אומרת ד"ר תובל-משיח בפתח דבריה. "אשכול אחד זה האשכול של תסמינים של חודרנות. זה אומר שהבנאדם מרגיש שהאירוע הטראומטי חוזר ופולש למציאות שלו. הוא יכול לחוות פלשבקים, חלומות או סיוטים. הוא יכול לחוות את האירוע מחדש כאילו זה כאן ועכשיו. הרבה פעמים התגובות הן תגובות פיזיולוגיות: צמרמורות, הזעה, קוצר נשימה ועוד תגובות נוספות". היא מדגישה ואומרת ש"אדם לא תמיד יודע שמשהו הזכיר לו אירוע טראומטי, הוא ידע שזה מה שהוא חווה".
אשכול נוסף שמציגה תובל משיח הוא אשכול ההימנעות, לפיו, אדם ימנע מחשיפה למצבים או אנשים שמציפים בו את האירוע הטראומטי. מדובר בהימנעות שיכולה להיות התנהגותית – הימנעות מביקור במקומות מסוימים, הימנעות ממפגש עם אנשים מסוימים, הימנעות ממפגשים שונים ועוד. רובד נוסף זה ההימנעות הרגשית – לא לחשוב על האירוע הטראומטי, לא לדבר עליו ולא לעסוק בו. לדבריה, הדבר משול להרדמת הרגש, מה שייצור דכדוך, ריקנות, שעמום או חוסר מוטיבציה כתוצאה מהשטחת ורידוד הרגש.
האשכול האחרון שמציינת ד"ר תובל-משיח הוא האשכול הפיזיולוג. "הגוף מצוי במצב של עוררות יתר", היא אומרת. "מדובר באנשים שלא מצליחים להירדם או שמצליחים להירדם אבל קמים כל הלילה, או שקמים מאוד מוקדם כל הזמן. בולטים מאוד קשיים בריכוז, גם אצל אנשים שלא סבלו מקשיי ריכוז קודם לכן. האנשים האלו הופכים להיות אנשים עצבניים, נוטים להתרגז, אין להם כוח לילדים שלהם והםרוצים שהיום רק יגמר. הם קופצים מכל דבר, הגוף עובד על טורים גבוהים".
"למה לא נלחמתי מספיק? איך נתתי להם לחטוף אותי?"
בשיחה שאנחנו עורכים עם ד"ר אהוד רוזצקי, פסיכיאטר בכיר במרכז הרפואי אסף הרופא, הוא מוסיף שיש ביטוי גופני של תסמינים נפשיים. "אין ספק שפדויי שבי סובלים מהפרעה פוסט טראומטית קשה ביותר כתוצאה מחשיפה לעינויים קשים ותנאים קשים של חוסר ודאות. יכולים להופיע כאבי ראש, כאבים בחזה, תלונות על כאבים בכל הגוף, התקפי פניקה, קוצר נשימה, הרגשת מחנק ותופעות נוספות. יכולות להיות בעיות שיתעוררו כתוצאה מהזנחה רפואית במהלך השבי או כתוצאה מהתעללות פיזית או מינית באותה התקופה".
לדברי ד"ר רוזצקי, פדויי שבי נוטים במקרים רבים למחשבות אובדניות ומיאוס מהחיים, חרדה, דיכאון וגם תחושות אשם על עצם הנפילה בשבי – "איך לא נלחמתי מספיק? איך נתתי להם לחטוף אותי?".
המומחים מציינים שלתחושות אותן הם ציינו נלוות לעתים הפרעות פסיכוסומטיות – הפרעות גופניות שנובעות בין השאר מהפרעות נפשיות - מה שיכול אולי להסביר את הסצנות השונות ב"חטופים". בקבוצת ההפרעות האלו, אשר מחייבות טיפול רפואי, נמנות הפרעות שינה, פסוריאזיס (כיסוי פצעי מוגלה על העור), קרוהן (תסמונת המעי הרגיז), הפרעות אכילה, הפרעות בתפקוד המיני ועוד.
לכל זה יש להוסיף הפרעות שהינן קצרות טווח ומאפיינות את הימים הראשונים של החזרה מהשבי ונובעות מהסתגלות לתנאי מחייה חדשים – ההתרגלות לאוויר פתוח, למרחבים ולאור שמש (הפרעת הקיצון ההפוכה מקלסטרופוביה), פיתוח היכולת לאכול המינון וכמויות גבוהים יותר ממה שהיה נהוג בשבי, הסתגלות לסט צלילים שונה ורועש יותר מזה שקיים בשבי ועוד. כמו כן, במקרים מסוימים מקבלים שבויים בימים שלפני השחרור מהשבי טיפול הורמונלי על מנת שיראו בריאים יותר ו"מלאים יותר", מה שלרב אינו גורם נזק ארוך טווח, אבל גורם בימים שלאחר מכן תופעות לוואי.
נראה כי דברי המומחים מתיישבים בדיוק רב עם הביצוע המרשים של השחקנים בסדרה. עם זאת, צריך לזכור שלא מן הנמנע שנעשה כאן שימוש בעקרונות טלוויזיוניים - חזרה על מוטיבים שונים, החצנת הרגש והקצנת המציאות לטובת חווית הצופה.
לקבלת יעוץ נפשי מנט"ל, חייגו: 1-800-363-363