ברגעים אלה ממש מתנהלת מלחמה בסוריה, עירק, לוב, אוקראינה, מדינות אפריקה וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על אזורי מלחמה ברחבי העולם מול קרטלי סמים או פירטים קיצוניים. מיליוני אנשים בכל העולם מנסים להרוג אחד את השני, ואת זה אנחנו יודעים רק בזכות ה"משוגעים" – עיתונאים המתמחים בסיקור של אזורי מלחמה. אנשים שמומחים בכניסה ללב אזורי הסכנה והטירוף, והכול רק כדי שאנחנו נדע מה קורה מעבר לגדר, מה קורה באמת ולא מה שמי מהצדדים רוצה שנדע.
הם לא לובשים מדים אבל הפכו למטרה, חלק מהם באמת איבדו את חייהם כמו טרי לויד שנהרג ב-2003 כשסיקר את מלחמת עירק, או רמי אושליק ומארי קולווין, שנהרגו בסוריה, שם אגב נהרגו לפחות 30 עיתונאים מערביים ועוד 200 מקומיים. חלק מהם נפצעו קשה, כמו צדוק יחזקאלי הישראלי שנפצע בגאורגיה. אחרים עשו את הבלתי ייאמן, כמו לדוגמא העיתונאי הישראלי איתי אנגל שנכנס לארץ דאע"ש, ואילנה דיין שפתחה צירים עם לוחמי המרינס באפגניסטן. אז מי הם אותם משוגעים ולמה הם עושים את זה?
בוב סיימון: 30 שנים של מלחמות
לפני מספר שנים נפגש בוב סיימון עם ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, וזה אמר לו במהלך השיחה – "אתה יכול להיות במקומות הכי מסוכנים ולמות בתאונת דרכים בניו יורק". אמר, ולא ידע מה ניבא, כי זה בדיוק מה שקרה לסיימון.
סיימון היה עיתונאי שסיקר כמעט את כל המלחמות שהיו מאז תחילת שנות ה-70, והוא עשה זאת תמיד מהמקום הכי חם, מקו החזית. הוא נחשב לאחד מכתבי המלחמה הטובים ביותר בעולם, והמלחמה הראשונה שלו הייתה בווייטנאם, שם יצא עם לוחמי ארה"ב למשימות חפש והשמד, טס במסוקים כאשר אלה יצאו לחלץ פצועים תחת אש והיה מהאחרונים שעזבו את שגרירות ארה"ב בסייגון. עוד לפני שהוריד מעליו את הבוץ האסייתי יצא סימון לסקר את מלחמת יום כיפור שפרצה ב-1973. גם את זה הוא עשה מקו החזית וכמעט שאיבד את חייו.
הוא היה גם במלחמת פוקלנד (בין ארגנטינה לבריטניה) וחזר לישראל לעוד מספר שנים, בין השאר גם כדי לסקר את מלחמת לבנון הראשונה, אירועי האינתיפאדה ועוד כמה סכסוכים קטנים. ה"שיא" מבחינתו היה בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, אז נפל בשבי העירקי, ממנו שוחרר אחרי 40 ימים בזכות ההתערבות של נשיא ברה"מ דאז מיכאל גורבצ'וב. גם האירוע הזה לא מנע ממנו להמשיך ולסכן את עצמו – בשנת 93' הוא חזר לעירק כדי לסקר קרבות שפרצו בין חיילים אמריקאים לעירקים. סיימון היה גם ביוגוסלביה ואירלנד וכמובן שעשה כמה וכמה כתבות באפגניסטן. אין ספק שמבין רוב הכתבים בעולם סיימון הוא הקרבי ביותר ודווקא הוא נהרג בתאונה דרכים על אדמת ארה"ב.
מייקל יון: מהכומתות ירוקות לכתב צבאי
בניגוד לרב חבריו מארה"ב, מייקל יון הגיע עם ניסיון, ולא סתם ניסיון. הוא היה לוחם בכוחות המיוחדים של ארה"ב, הכומתות הירוקות. יון, שראה כמה "מבצעים שחורים" בחייו, חצה את הקווים באמצע שנות ה-90. כאשר פרצה מלחת עירק השנייה הוא קיבל אישור מצבא ארה"ב ובריטניה להצטרף ליחידות שהובילו את הפשיטה, ואת רוב המלחמה הוא העביר עם חטיבת החי"ר ה-24, עליה גם כתב ספר מרתק.
עם צבא ארה"ב הוא הסתבך זמן קצר אחרי שהפך לכתב צבאי, בעיקר בגלל סגנון דיווח ייחודי, אולם זה הפך אותו לאהוב על החיילים, "כזה שהגיע בקרב החיילים למעמד של כוכב רוק", כפי שציינו ברשת NBC. בניגוד לכתבים המובילים בתחום הוא עיתונאי עצמאי, ועבודתו ממומנת ברובה מתרומות של הקוראים שלו. בזכות אלה יון הגיע שוב ושוב לעירק וכמובן שהגיע לקווי החזית של אפגניסטן, שם נצמד בעיקר לכוחות הקנדים. גם עם צבא זה הוא הסתבך אחרי שטען כי חיילים קנדים לא התערבו בזמן שאנשי טליבן השמידו כוח מקומי, ואף האשים את הגנרל הקנדי בכך שראה משחק הוקי בזמן אחד מהקרבות הגדולים. חביב הדור הצבאי הוא לא היה ולמרות כל זה כל צבאות הקואליציה רצו שיון יסקר אותם, ומקרוב.
קרן מארון: האישה שהמלחמה זורמת לה בדם
אין זה סוד שעיקר העוסקים בתחום הם גברים, אבל מי שבולטת בעולם הזה היא דווקא העיתונאית מארגנטינה, קרן מארון. "לוחמת עם ביצים של מורד לטיני", כפי שהגדיר אותה אחד מהעמיתים שלה. קורות החיים שלה מזכירים במשהו את אלה של בוב סיימון האמריקאי, ומאז הפכה לכתבת מלחמות נסעה לכל סכסוך פעיל על פני הגלובוס.
כעיתונאית מתחילה היא הגיעה לישראל וסיקרה את האינתיפאדה השנייה, כמובן שלא היססה להיכנס לאזורים שנשלטו על ידי ארגוני הטרור. מהמלחמה כחול לבן שלנו עברה לקולומביה, שם נכנסה לאזורים שבשליטת ארגון הטרור FARC. קרן הפגינה את אומץ לבה גם כאשר נכנסה ללב האזור שנשלט על ידי המורדים בפרו. שם היא ראיינה את הלוחמים והעבירה איתם ימים ולילות, ואף יצאה משם בחיים. שנה לאחר מכן הגיעה לעירק והעבירה שם כמה שנים טובות, כאשר ברוב הזמן הייתה העיתונאית היחידה מדרום אמריקה ודיווחה ל-12 סוכנויות במקביל. גם בעירק היא לא היססה להיכנס לאסורים הכי חמים שנשלטו על ידי המורדים, בין השאר נכנסה לשטח של צבא המהדי ופגשה גם את המנהיג מוקתדה א-סאדר.
היא המשיכה לסקר את הקרבות בערים כמו פאלוג'ה, נא'ף קארבלה ושאר השמות שנכנסו להיסטורית הקרבות של המרינס וצבא ארה"ב. תמיד היא הגיעה לקו החזית ואף חצתה אותו כדי להשיג סיפור טוב ופרסום ראשון, מה שזיכה אותה ביותר מ-16 פרסים שונים. חובבת המלחמה הזו הפכה כבר מזמן לסוג של סלב בדרום אמריקה, כאשר כלי התקשורת שם לא מצליחים להתעלם גם מהמראה החינני שלה. היא עצמה מסרבת להתייחס למראה ורוצה שייקחו אותה ברצינות רק בזכות העבודה שלה.
מארי קולווין: כתבת המלחמות הטובה בעולם שנהרגה בסוריה
ב-22 לפברואר 2012 חוסלו בסוריה העיתונאית מארי קולווין וצלם המלחמות רמי אושליק – "כתבת המלחמות הידועה ביותר בעולם וצלם המלחמות שמבסס עצמו כאחד הגדולים אי פעם", כפי שהוגדרו על ידי חברם איתי אנגל. "הם חוסלו בעיר חומס בסוריה על ידי כוחותיו של אסד. למישהו לא התאימו התמונות שרמי צילם והטקסטים שמארי שידרה. אז החליטו להוריד אותם מעל פני האדמה".
מארי החלה את דרכה ככתבת לענייני משטרה זמן קצר אחרי שסיימה את לימודיה באוניברסיטת ייל היוקרתית. אחרי שהחלה לעבוד בסאנדיי טיימס ולסקר את המלחמות שפורצות פה חדשות לבקרים החלה להתמקד בסכסוכים בעולם, תמיד עשתה זאת בצורה ייחודית ותמיד הביאה את הדיווח שלה מלב הסכנה. היא לא היססה להיכנס ללוב אחרי הפצצה אמריקאית בשנת 85, שהפכה את המדינה למסוכנת עבור אזרחי המערב, והייתה הראשונה לראיין את מנהיג לוב, מועמר קדאפי.
בסוף שנות ה-90 הגיעה מארי למזרח טימור שם התנהלה מלחמה אכזרית. לא פחות מ-350 עיתונאים סיקרו את המלחמה שם, אבל רובם העדיפו להתחפף כאשר המצב החמיר. מארי החליטה להישאר ואף הייתה שותפה להצלתם של כ-1,500 נשים וילדים שכותרו על ידי מיליציות של הצבא האינדונזי. היא ראתה מקרוב את המלחמות שהיו בלבנון, עירק, צ'צ'ניה, קוסובו, זימבבווה, סיירה לאון וסרי לנקה. שם, בסרי לנקה, "זכתה" לקבל את סימן ההיכר שלה אחרי שרימון יד התפוצץ בסמוך אליה והיא איבדה את העין השמאלית שלה, וכמעט את החיים כשהרסיס שחדר לראשה חלף מ"מ בודדים ממוחה. מאז היא הסתובבה עם אותו סמל מסחרי, רטייה שחורה. כאמור בסופו של דבר היא איבדה את חייה אחרי שחוסלה במה שנראה כמו סוג של סיכול ממוקד בסוריה.
איתי אנגל: העיתונאי שמגיע לכל מקום
"אם אתה הולך לגמור כפר על כל התושבים שבו, וזה משהו שאנחנו עושים מדי פעם במלחמה הזו, חשוב מאד לוודא לא רק שאף בן אדם לא ייצא משם בחיים, אלא גם ששום תמונה ושום טקסט לא ייצאו החוצה. כל מה שיכול להעיד על מה שהתחולל שם – יושמד". את המילים האלה שמע איתי אנגל, כתב "עובדה" שסיקר כל סכסוך אפשרי, מפיו של חייל שיכור בבוסניה של 1992, המלחמה הראשונה שאנגל סיקר. ולמרות הדברים המטורפים אנגל לא חשב להפסיק, נהפוך הוא, הוא יצא לעוד ועוד מלחמות וסכסוכים, לא פעם על תקן "הישראלי היחיד שהעז".
אנגל יצא למדינות ברה"מ שלעבר, רוסיה, ליטא, לטביה, גאורגיה ואזרבייג'ן, מיד כשזו קרסה לכאוס. ב-1994 אנגל יצא לסקר את מלחמת האזרחים האכזרית ברואנדה, ובהמשך יצא לקוסובו שאחרי נפילת סלובודן מילושביץ'. במלחמת לבנון השנייה היה אנגל בחזית יחד עם לוחמי חטיבת הנח"ל, שם תיעד ממרחק של מטרים בודדים התקלות עם חולית חיזבאללה. כמובן שהיה גם בחזית של חומת מגן, רצועת עזה וכמעט בכל מקום שצה"ל הגיע אליו.
אנגל הצטרף ללוחמי המרינס של ארה"ב בעירק, והלך איתם למקומות הכי חמים, שם לא פעם מצא עצמו תחת אש כבדה. הוא היה גם באפגניסטן והשיא היה כשהפך לעיתונאי הראשון, יחד עם אמיר תיבון, שנכנס לסוריה אחרי פרוץ מלחמת האזרחים שם. אנגל חזר לסוריה שוב, הפעם לא היסס להיכנס לשטח שבשליטת דאע"ש, מה שהפך אותו כבר מזמן למבוקש כבד של לא מעט ארגוני טרור. ועדיין, אם תשאלו את אנגל הוא יחזור לשם שוב ושוב, כי כתבות על מלחמות אי אפשר לעשות מהספה.
באופן מפתיע, אנגל עצמו ממעט להתראיין, אולם כאשר נשאל מה מושך אותו ללב הסכנה אמר, "מסתובבים עם הידיעה שב-95 מהמקרים לא יקרה לך שום דבר. בנוסף, המחשבה לרדת ממשימה או מדבר שמאמינים בו מכיוון שיש בזה סכנה, היא די מוזרה בעיניי. אם זה היה כך, לא היה אף עיתונאי או צלם שטח בשום מקום, ואף אחד גם לא ילך לשירות צבאי כי כל חייל קרבי מסתכן יותר ממני".
רון בן ישי: הקצין מהצנחנים וגולני שלא יודע פחד
ישראלי נוסף שראה כל סכסוך אפשרי הוא רון בן ישי. לבן ישי יש עבר קרבי עשיר מצה"ל, שם היה מ"מ בצנחנים, משם עבר לחטיבת גולני והתקדם עד לתפקיד מ"פ. בן ישי התקדם בסולם הדרגות בשרות המילואים שלו עד לדרגת סא"ל, והשתתף בין השאר במלחמת ששת הימים. נראה שהעבר הקרבי של בן ישי סייע לו להתגבר על הפחד, אחרת קשה להסביר את הסיכון שלקח על עצמו רק כדי להעביר לנו האזרחים את הסיפור הטוב ביותר.
המלחמות הראשונות שסיקר בן ישי היו ההתשה, אז נפצע בפעם הראשונה במסגרת עבודתו כשליווה את כוחות צה"ל בפשיטה לירדן. הוא סיקר גם את מלחמת יום כיפור, שם זכה בצל"ש כשסייע לחלץ פצועים, וכמובן שהוא לא פספס גם את מלחמת לבנון הראשונה ושאר המבצעים שבאו לאחר מכן. בן ישי סיקר גם את הפלישה הטורקית לקפריסין בשנות השבעים, ולאפגניסטן הגיע עוד בימים שאלה נלחמו בפלישה הרוסית.
בן ישי יצא לסקר את מצב הכורדים בצפון עירק כבר ב-1993 משם חווה את המלחמה בקוסובו ובצ'צ'ניה. הוא לא היסס להיכנס לרצועת עזה גם בשנת 2005, כשרוב חבריו העדיפו לסקר מרחוק, ואת ה"חופשה" שלו ממלחמות העולם העביר בלבנון השנייה, שם הצטרף לכוחות צנחנים שנלחמו בחיזבאללה. כיאה לכתב צבאי עם רקורד עולמי, המכונה לעתים "מר ביטחון", בן ישי יצא שוב לעירק (מלחמת המפרץ השנייה), "שם התקדמתי שלא בחוכמה קרוב מדי לעמדות הצבא של סדאם חוסיין. זה היה מעשה לא שקול ולא חכם ואז בהחלט הרגשתי את האדרנלין זורם במלוא העוצמה", כפי שסיפר בעבר.
אחרי שפרסומים זרים סיפרו שחיל האוויר תקף כור גרעיני בסוריה, בן יש נכנס לשם ובדק את השטח בעצמו. כאשר לוב נפלה גם היא למלחמת אזרחים בן ישי נסע גם לשם, תמיד כשהוא מקפיד להיות בקו החזית. אין זה מפתיע שרון בן ישי, אדם שראה כאמור לא מעט מלחמות, אמר בריאיון לאילנה דיין ש"כל אזורי הסכסוך והקרבות בעולם מתחילים לדמות אלו לאלו".