"שלום, קוראים לי גיא קובה, ראש ענף מקצועות בבית ספר לתותחנות שדה. השיר שבחרתי, 'בית אבי', נבחר על ידי משום שמבצע השיר יהורם גאון מסמל בשיריו את צמיחתה של ארץ ישראל בכל תקופותיה, החל מהקמתה ועד עצם היום הזה. השיר בעיקר מדבר על הדורות הקודמים שגדלו בהקמת המדינה בכל בית אב בישראל ומסמל את שלמות המשפחה, אהבת הארץ והשלום. את השיר הזה הייתי רוצה להקדיש לשני ילדיי האהובים, נוי וסהר קובה. בהזדמנות זו ברצוני לאחל לכל בית ישראל חג שמח ובמהרה ויבוא עלינו השלום"
לפני 12 שנים, ביום ראשון שמשי, חזר סא"ל גיא קובה לבסיס. קובה, אז ראש ענף מקצועות בשבטה, בית הספר לתותחנות שדה, התראיין במהלך הנסיעה לתכנית "גל ירוק" בגלי צה"ל, והקדיש את השיר "בית אבי" של יהורם גאון לילדיו. כשעה מאוחר יותר, סטה הנהג שלו מהכביש. גיא, בן 36, נהרג במקום.
בתו נוי הייתה אז בת שמונה וחצי, ובנו סהר, בן שש וחצי. 12 שנה אחר-כך, שני הילדים שלו הם כבר חיילים: סג"ם נוי, בת 21, היא רמ"ד ניהול אש בשבטה; טוראי סהר, בן 18, התגייס לפני כחודש ונמצא כעת בטירונות לקראת שירות כלוחם בחיל התותחנים. עדיין יש להם את ההקלטה ההיא מגל"צ. "אני שומעת ומרגישה שזה מוזר: אבא לא ידע שהוא הולך למות", מסבירה נוי. "מדהים לשמוע את קולו אומר את המילים האלה, מקדיש שיר שמקבל משמעות כל כך גדולה לחיינו אחר כך – 'בית אבי חוזר לחלומי'. הוא תמיד אתנו, 'שם עומד הוא בין הדוכנים בענן ענוג של תבלינים'. השיר מדבר בפני עצמו. כאילו שהוא אומר 'אני אתכם, אני שם'".
היום שניהם משרתים בבסיס של אבא. "המשמעות של השירות בחיל התותחנים היא קודם כל להמשיך את הדרך של אבא", מספר סהר, "אבל זה גם נורא קשה. לפני שלושה שבועות, המפקדים לקחו אותנו לאימון, ופתאום נזכרתי שכשהייתי ילד אבא לקח אותי לאותו המקום. אין לי כל כך הרבה זיכרונות ממנו כי הייתי מאוד צעיר. נזכרתי ברגע שהוא הושיב אותי על קיר הקפיצה והראה לי איך הוא קופץ. ראיתי את זה ולא יכולתי להחזיק יותר מעמד. נשברתי במקום והתחלתי לבכות. המפקדים והחברים לא הבינו. 'מה קרה לו?'. אף אחד לא מבין את ההרגשה הזו, לשרת בבסיס שאבא היה בו. בדרך לבסיס לעבור במקום בו הייתה התאונה. התמודדויות נורא קשות. אבל החלטנו לבוא, לשרת ולתת את המקסימום, כי זה מה שאבא היה רוצה".
"בסופו של דבר אתה קם כל בוקר ואין לך אבא"
נוי התגייסה ושירתה כמדריכת תותחנים. כשיצאה לקצונה, רצתה להישאר בחיל ובחרה לעבור השלמת קצונה כלוחמת תותחנים. "גדלנו על החיל, אבא מאוד אהב אותו", היא מסבירה. "אחרי שהוא נהרג תמיד אמרתי שעל הכתף שלי תהיה כומתה בצבע טורקיז. אז בצבא הלכתי והדרכתי בחדר סימולטור שבעצם מי הקים? אבא. בכניסה יש תמונה ענקית שלו, מטר על מטר, ובכל פעם שנכנסתי עם החיילים, קודם הסתכלתי על התמונה וחייכתי. גם היום, מחוץ למשרד שלי, דלת ליד המשרד של אבא, עומדת אנדרטה לזכרו".
ההתמודדות היומיומית לא מקשה על התפקוד, על השגרה?
"זה לא קל", היא מודה, "בהחלט לא. אבל אני גאה".
"אני יכולתי שלא ללכת לקרבי", מספר סהר. "אני לא אשקר ואגיד שזה היה פשוט. היו המון ויכוחים. אבל מהמעט שאני זוכר, הצבא היה חלק גדול בבית, וחלק בלתי נפרד מאבא. אני זוכר שבתות שהיינו עושים אצלו בבסיס. הוא היה אבא אוהב, מחזק. קריירה צבאית היא בהחלט משהו שאני חושב עליו".
"בסופו של דבר אתה קם כל בוקר ואין לך אבא", חורצת נוי. "תמיד בתקופה הזו בשנה אני לא מפסיקה להגיד את המילה 'אבא', כותבת לו מכתב, מספרת, אבל מה זה 'אבא'? כבר 12 שנה אני לא קוראת לו ככה. מאוד חסר לי להגיד לו את המילה הזאת. באירועים משפחתיים, בגיוסים שלנו, כשסיימתי קצונה, כשקיבלתי דרגות – הוא חסר. סתם לשאול אותו שאלה מקצועית, שיעזור לי בתור אבא ובתור מי שהיה פה, ויודע ומבין. הוא האדם שהכי יכול לעזור לי, ואין לי אותו".
"מאז שהוא נהרג תמיד הרגשתי שהוא איתי", מספר סהר, "אבל מאז שהגעתי לשבטה אני מרגיש שהוא ממש לידי. לא יודע איך להסביר את זה. כאילו הוא נשאר פה וחיכה לי ולנוי, שנגיע".
קדיש על אבא בגיל שש וחצי
סא"ל גיא קובה נהרג ב-7 במאי. את השיר הקדיש בתכנית לרגל יום העצמאות. הלוויה נערכה בערב יום הזיכרון. למחרת כבר השתתפו באזכרה הממלכתית. "המעבר הזה בין יום הזיכרון ליום העצמאות הוא דבר שלא פשוט לי ולנוי, ואני בטוח שלעוד משפחות שכולות", מבהיר סהר. "זה מעבר דרסטי ולא מובן מאליו, אבל זה חלק מהחיים. צריך ללמוד ולהתקדם הלאה, למרות הקושי והשכול והצער. להסתכל קדימה".
"יש הרבה אנשים שלא משלימים עם המעבר הזה", ממשיכה נוי, "אבל אני חושבת שזה מראה כמה אנחנו עם חזק. כשהודיעו לי שאבא נהרג הוציאו אותי מחזרות לקראת חגיגות יום העצמאות. בגלל שאבא הבטיח לי שהוא יבוא, לא ויתרתי והחלטתי שאני רוצה לרקוד בכל זאת. אז בשבעה עליתי לבמה להופיע. המשפחה באה לראות והיה מאוד קשה להיות בזיקוקים, בהופעה. אבל זה גם מין כוח. אלה החיים. כל שנה בחגיגות יום העצמאות אני מסתכלת לשמיים ועוצרת לרגע יחד עם כל הרעש והמוזיקה והזיקוקים והשירים היפים ומחייכת. אנחנו נתמודד".
"השנה אבוא לאזכרה על מדים בפעם הראשונה", מספר סהר. "זה שאבא נהרג זאת עובדה שתמיד הייתה, אבל לבוא על מדים לקבר זה תופס אצלי משמעות שונה. אני בטוח שאם אבא היה עכשיו בחיים והיה רואה אותי הוא היה מביא לי חיבוק ענק. זה השיא, שם אני הכי נשבר והכי קשה לי, אבל אני יודע שאני מוקף במשפחה ובחברים שאוהבים אותי ותומכים בי, והכאב הזה לא ישבור אותי".
"מדהים לשמוע את סהריקו מדבר ומספר", אומרת נוי, "כשאבא נהרג הוא היה רק בן שש וחצי, ומה שהוא אמר זה רק קדיש. היום, כשסהר התגייס, הוא פתאום מדבר. אני אוהבת אותך, סהר, וזה כיף לי לשמוע אותך מדבר. זה לא קל. עולים על מדים ופתאום מבינים. אבא חסר, אבל אנחנו נמשיך ונצא ונחגוג ונתחתן ונוליד ילדים. החיים שלנו לא נעצרים, וזה מה שאבא היה רוצה. שנהיה מאושרים. איך אבא מאחל? 'לכל בית ישראל, חג שמח ובמהרה ויבוא עלינו השלום'".