החיפושים אחרי הצוללת הארגנטינאית "סאן חואן", שנעלמה במצולות בשבוע שעבר, נמשכים ברגעים אלה ממש. אם אנשיה נשארו בחיים אחרי מה שלא גרם לה להיעלם, הרי שביום רביעי השבוע אזל החמצן בצוללת.
עולמם של יורדי הים יודע להיות אכזרי, ובמקרה של הצוללנים הדבר נכון עוד יותר. כשמשהו שם משתבש, זה קורה באופן הקיצוני ביותר. לצערנו, בחינה של תאונות צוללת מהעבר מלמדת שהסיכוי של הארגנטינאים לשרוד קרוב לאפס.
"אני מקווה שלפחות מישהו יקרא את זה"
בימים הראשונים שאחרי היעלמות "סאן חואן" עלו טענות שנשמעו אותות מצוקה מהצוללת – מה שהעלה את הסברה שלפחות חלק מאנשיה עדיין חיים. התרחיש הזה דומה מאוד למה שקרה לצוללת הרוסית קורסק, ששמה נקשר לנצח הן בתאונה מחרידה והן בטיוח מקומם.
ב-12 באוגוסט 2000 השתתפה קורסק באימון של הצי הרוסי שבמסגרתו שיגרה טורפדו. זמן קצר לאחר השיגור אירע בצוללת פיצוץ שבו נהרגו כ-40 מ-118 אנשי הצוות שלה. בשלב זה הצוללת שקעה, וכשהגיעה לקרקעית התרחש פיצוץ נוסף שקטל עוד כמה עשרות אנשי צוות.
בימים הראשונים הסתיר הצי הרוסי את התאונה, וגם כשנחשפה סירבו הרוסים לקבל סיוע חיצוני. היום ידוע ש-23 אנשי צוות הצליחו לשרוד במשך כמה ימים. אחד מהם, לוטננט דמיטרי קולסניקוב, לקח פיקוד על הקבוצה וכתב על פתק את שמות הניצולים. בפתק שני כתב: "חשוך כאן מכדי לכתוב, אבל אנסה על פי התחושה. נראה שאין שום סיכוי, 10-20%. אני מקווה שלפחות מישהו יקרא את זה... ברכות לכולם, אין להתייאש. קולסניקוב".
אנשי הצוות גוועו לאט לאט, פשוט המתינו למותם. חלקם מתו לא מחוסר חמצן אלא בשריפה, שניצתה כתוצאה מתגובה כימית בין מי הים למטעני הסופר-אוקסיד (על-חמצן) של הקורסק. מי שלא נהרג בפיצוצים או בשריפה מת מחנק.
האירוע הסעיר את רוסיה, במיוחד אחרי שהתברר שבמשך ימים הסתירו מהציבור את מה שקרה ובזבזו זמן יקר; העובדה שבאותו זמן תועד פוטין במסיבת ברביקיו לא הוסיפה לתחושה. הצוללת הוצאה לבסוף מהים על ידי חברה הולנדית כשנה לאחרי האסון.
המנוע שחנק את אנשי הצוות
שלוש שנים לאחר אסון הקורסק, באפריל 2003, השתתפה הצוללת הסינית מינג 361 בתרגיל גדול של הצי. במהלך התרגיל גילו הקצינים שהצוללת פשוט נעלמה להם. אלא שלקח להם לפחות עשרה ימים להבין את זה, משום שכחלק מהתרגיל שמרה המינג 361 על דממת אלחוט. מי שגילה אותה בסופו של דבר היה דייג שהבחין בפריסקופ ודיווח על מה שראה. אז התברר גודל הטרגדיה.
מתברר שבגלל תקלת מנוע נשרף כל החמצן של הצוללת ואנשי הצוות פשוט נחנקו למוות. היא אפילו לא טבעה: לאחר התקלה היא פשוט המשיכה לעמוד בעומק פריסקופ עד שגילו אותה.
אנשי הצי הסיני שעלו על הסיפון מצאו 70 גופות, כל איש צוות עדיין במקום שבו הוצב. הצוללת נגררה לנמל הבית שלה ומאז הסינים ממעטים בפרסום פרטים על מה שקרה שם. אפילו התאריך לא ברור ונע בין ה-16 ל-28 באפריל. עד היום לא ברור גם מדוע אף אחד מאנשי הצוות לא שם לב למה שקורה ומדוע איש לא נמלט.
מה באמת קרה לאח"י דקר
הטרגדיה הארגנטינאית עדיין בכותרות, אבל סיפורים כאלה עלולים להישאר על תקן תעלומות במשך עשרות שנים. יעיד על כך הסיפור הקשה של הצוללת הישראלית אח"י דקר.
ב-9 בינואר 1968 הפליגה הדקר מנמל פורטסמות' שבבריטניה לחיפה ועליה 69 אנשי צוות. ב-15 בינואר היא נכנסת לתדלק בגיברלטר. משם הפליגה לים התיכון - ואז נעלמה.
החיפוש אחר הדקר נמשך עשרות שנים. היו שטענו שהיא הוטבעה על ידי המצרים או אפילו הסובייטים, אחרים הניחו שפגעה בקרקעית בגלל טעות או תקלה. בסופו של דבר, עם התפתחות הטכנולוגיה שאפשרה חיפוש במים עמוקים, ב-28 במאי 1999 נמצאו שברי הצוללת על קרקעית הים בעומק 2,950 מטר. חקירה העלתה שהמסקנה הסבירה ביתר היא שאירוע פתאומי הביא לטביעה של הצוללת וקריסת הגוף שלה, שלא היה בנוי ללחץ בעומק שהגיעה אליו. ככל הנראה תקלה היא שהביאה לטביעה.
אגב, שנת 1968 הייתה קשה לצוללנים בכל העולם: לצד אסון הדקר איבדו הרוסים את ה-K-129 והצרפתים את המיינרב.
תאונות קורות גם מתחת לפני הים
גם תאונות בין צוללות הסתיימו בטרגדיות. זה מה שקרה באוקטובר 1986, כשהצוללת האמריקאית אוגוסטה חזרה לנמל הבית שלה עם כמה נזקי פח של מיליוני דולרים. זמן קצר לאחר מכן דיווח הצי הסובייטי דיווח שנעלמה צוללת שלו, K-219. האוגוסטה התנגשה בצוללת הרוסית - ותאונה זו הביאה לדרמה של ממש מתחת ומעל פני הים.
K-219 שקעה לעומק של 300 מטרים. בסופו של דבר הצליחו לייצב אותה, אבל כמה אנשי צוות נלכדו באחד התאים. אם זה לא מספיק, הכור הגרעיני שלה התחמם, שריפה פרצה במקום וגזים רעילים התפשטו בצוללת. מלח בשם סרגיי פרמינין התנדב לסגור את הכור כמעט בלי מיגון, וגם הצליח, אבל הפעולה עלתה לו בחייו כשנלכד בתא ונחנק למוות. לאחר מכן הקפטן העלה את הצוללת על פני הים והורה לצוות לנטוש לספינת משא רוסית שהייתה שם - זאת בניגוד לפקודה ממוסקבה. הפיקוד העליון דרש שהחיילים יחזרו לצוללת, אולם לפני שזה קרה היא שקעה לעומק 6,000 מ' עם הכור והטילים שלה. לימים הגיעה למקום ספינה רוסית שגילתה כי שני טילים גרעיניים נעלמו מהצוללת. אלה לא נמצאו עד היום.
כאמור, תאונות בין צוללות זה לא דבר חריג: במהלך המלחמה הקרה, היו לא פחות מ-74 התנגשויות בין צוללות גרעיניות לצוללות אחרות או לספינות.
K-19, הצוללת המקוללת
אנשי הצוות של הצוללת הרוסית K-19 כינו אותה "הירושימה", והיא הרוויחה ביושר את הכינוי המפחיד הזה. עוד כשבנו אותה נהרגו שלושה פועלים; זמן קצר לאחר שנכנסה לשרות כבר התרחשה תקלה בכור הגרעיני שלה; באותה שנה, 1960, דלפו מי ים לכור הגרעיני שבבטנה; חודש לאחר מכן הוצף אחד התאים שלה; ולאחר חודש נוסף, עקב דליפת נוזל קירור, נגרמה תקלה במשאבת הקירור הראשית של הכור הגרעיני.
את 1961 פתחה ה-K19 בתאונה שמחצה למוות את אחד מאנשי הצוות שלה בזמן העמסה של טיל גרעיני. את השנה ההיא חתמה הצוללת הקטלנית באחת מהתאונות הקשות ביותר של הצוללות הגרעיניות, שהפכה מאוחר יותר לסרט אמריקני: במהלך משימה באוקיינוס האטלנטי אירעה דליפה במערכת הקירור של הכור, מה שהעלה את החום בתוכו לכ-800 מעלות צלזיוס - קרוב מאוד לנקודת ההתכה של מוטות הדלק הגרעיני. הפיצוץ נמנע רק לאחר שהצוות אלתר מערכת קירור והצליח לעצור את תגובת השרשרת. למעלה מ-20 אנשי צוות מתו בתאונה ורבים נפטרו בשנים שלאחר מכן ממחלות הקשורות בקרינה.
"דם יצא מהפה שלי בגלל שהריאה שלי נהרסה"
מטבע הדברים, כמעט שלא קיימות עדויות של ניצולים על רגעי הזוועה. רוב הצוללות ששקעו הפכו לקבר אחים עבור אנשי הצוות שחוו מוות אכזרי ולא פעם ארוך ומייסר.
חיים שאיינין, כיום ד"ר שחי בפילדלפיה, הוא אחד מבני המזל הבודדים שהצליחו לצאת חיים מצוללת שטבעה. ב-1960 הוא היה איש צוות בן 22 על צוללת ששקעה לעומק של 270 מטר בעקבות פיצוץ של טורפדו. "המצב שלנו היה גרוע", סיפר כעבור שנים. "היה פיצוץ ונתקענו במקום עמוק. לא היו קצינים איפה שהיינו (היו עוד 13 ניצולים) וידענו שמהמקום שבו היינו מדובר בטיפוס של שעתיים-שלוש".
שאיינין ושאר הניצולים ששרדו את הפיצוץ וחדירת המים לבשו מסכות חמצן ולבוש חם מעור גמל וגומי. לאחר מכן הם נדחקו לאחד מצינורות הטורפדו האחוריים, ואז טיפסו לפני הים. "כל אדם שנכנס לצינור ויצא ממנו הביא לזה שפחות אוויר נשאר במקום שבו היינו", סיפר שאיינין על רגעי הפחד.
"האדם הראשון שיצא לקח איתו חבל לפני הים ואנחנו היינו צריכים לעלות לאורכו. אתה חייב לעלות לאט, כי עלייה מהירה מדי תביא לשינוי לחץ מהיר ופיצוץ של איברים פנימיים", תיאר שאיינין. "בצוללת אתה שומע כל הזמן רעש של פיצוצים וקריסה. מפחד שהסוף יגיע לפני שתצא, גם הדרך למעלה מפחידה. דם יצא מהפה שלי בגלל שהריאה שלי נהרסה בדרך למעלה".
בסופו של דבר נאספו שאיינין ו-13 הניצולים האחרים על ידי ספינה של הצי. כל השאר נהרגו.
ואצ'יסלב מוזרנקו היה גם הוא בן 22 כשהצוללת K-27 שקעה ב-1968 בגלל תאונה. "זה קרה בסוף היום השלישי של המשימה, הצוות היה עייף אבל הכל עבד בסדר", סיפר לכלי התקשורת ממקום מגוריו באוקראינה. "הייתי בתא החמישי, ליד הרביעי עם הכורים הגרעיניים, כשפתאום ראינו אנשים רצים. היה לנו גלאי קרינה, אבל הוא היה מכובה. האמת היא שלא ממש שמנו לב לנושא הזה של הקרינה".
בגלל התקלה עברה הצוללת התחממות לא מבוקרת. זה כמעט וגרם להמסה של אחד הכורים, אבל בסופו של דבר הצליחה הצוללת לצוף. את הדרך חזרה עשו אנשי הצוות מחוץ לגוף, על הסיפון.
"בתקופה הסובייטית אמרו לנו שהצוללות שלנו הן הטובות ביותר, וכשקרה משהו אסור היה לדבר על זה", אמר מוזרנקו. הם לא דיברו גם אחרי שתשעה מאנשי הצוות מתו בגלל חשיפה לקרינה מיד אחרי ההפלגה. רבים אחרים נפטרו בשנים שלאחר מכן.