אתם לא צריכים אותנו כדי לדעת שמלחמה היא דבר אכזרי. גם אם אתם לוחמים בצד המנצח, הרגעים שבהם אתה מאבד חבר קרוב, רואה נהרות של דם וחווה פחד אדיר הופכים גם את הניצחון המתוק ביותר למריר. ועדיין, גם בסיטואציה שבה בני אדם מנסים להרוג בני אדם אחרים, ניתן למצוא רגעים של אנושיות. לאורך ההיסטוריה המתועדת היו כמה וכמה רגעים מרגשים כאלה: רגעים שבהם דווקא במקום הכי אכזרי, בני האדם הצליחו לשמור על צלם אנוש.
כשהאמריקאים התייצבו מול האמריקאים
זה אחד הסיפורים הכי מפורסמים של מלחמת וייטנאם, אבל הוא הפך לכזה רק לאחר שהושתק במשך שנים רבות.
הסיפור התחיל בדצמבר 1967, אז נחתה בווייטנאם פלוגה ג' מגדוד 48 של דיביזיית החי"ר ה-23. חודש לאחר מכן תתרחש מתקפת הטט הטראומטית מבחינת האמריקאים, ובמרץ הם יאבדו לוחם ועוד כמה נפצעים במארב. החיילים האמריקאים חיפשו נקמה, ומצאו אותה בכפר קטן ולא מוכר בשם מי לאי.
האמריקאים נשלחו לחפש בכפר לוחמים של הווייטקונג וסליקים של נשק. במקום זה החיילים פשוט ירו בתושבי הכפר - נשים, זקנים, תינוקות, כל מי שראו. לכוח נלווה צלם בשם רונלד הברל שתיעד את הזוועה ובמהלך הטבח פעלו באזור מסוקים של הצבא, על אחד מהם הטייס יו תומפסון והמכונאים המוטסים גלן אנדראוטה ולורנס קולבורן.
צוות המסוק שטס מעל לכפר הבחין גופות מפוזרות בכפר ובחיילים שעומדים ליד תעלות מלאות באנשים. המסוק נחת ותומפסון שאל את הקצין וויליאם קלי, "מי האנשים האלה?". קלי השיב: "זה העסק שלי". הוא אמר לטייס המסוק "אני רק ממלא פקודות", ותומפסון שאל "פקודות של מי?". לאחר מכן אמר לקלי: "אבל אלה בני אדם. אזרחים לא חמושים". קלי השיב לו: "תראה תומפסון, זו ההצגה שלי. אני אחראי פה וזה לא העסק שלך". תומפסון השיב: "כן, אחלה עבודה".
אחרי שהמסוק המריא דיווחו קולבורן ואנדראוטה לתומפסון שהחיילים מוציאים להורג את האזרחים. הוא לא חשב פעמיים, הוריד את המסוק שלו לשטח שבין האזרחים לחיילים ואיים לפתוח באש על החיילים האמריקאים אם לא יעצרו. בהמשך הוא גם פינה על המסוק 11 פצועים.
בין 400 ל-500 אזרחים נרצחו במי לאי. בתחילה ניסה הצבא האמריקאי לטייח את האירוע, ובמשך שנים רבות סווגו אנשי הצוות בעיני רבים כבוגדים. רק ב-1998 זכו השלושה להכרה על המעשה שלהם וקיבלו את "מדליית החייל" - העיטור הגבוה ביותר למעשה גבורה שלא במהלך עימות ישיר עם האויב.
גלן אנדראוטה לא זכה להגיע לרגע הזה. לאחר האירוע, המסוק שלו נפגע והתרסק מאש האויב והוא נהרג.
מגרש המשחקים של שדה הקרב
יותר מ-16.5 מיליון בני אדם נהרגו במהלך מלחמת העולם הראשונה, מלחמה שבה כולם ניסו להרוג את כולם ושיטות הלחימה כללו לצד ירי כדורים ופגזים גם שימוש חופשי בגז. מיליוני חיילים הפכו לבשר תותחים כשצעדו מול שורות של מקלעים ונקרעו מרסיסי פגזים. בתוך כל הכאוס הזה, הצליחו הלוחמים להגיע למקום שבו המנהיגים שלהם כשלו.
לפני כשלוש שנים, בחג המולד של שנת 2014, שירות הדואר הבריטי פרסם מכתב שנכתב מאה שנים קודם לכן במהלך המלחמה. המכתב חשף רגע נדיר כזה של אנושיות. "אימא יקרה מאוד, אני כותב לך מהפינה שלי בביצורים, ליד האש הבוערת וערמות הקש, ושבה, למרות הקור העז ומזג האוויר האופייני לחג המולד, דווקא די נעים. אני חושב שהייתי היום עד לאחד המראות המדהימים ביותר שאיש ראה מימיו: בשעה עשר בבוקר בקירוב הצצתי החוצה וראיתי איך חייל גרמני מנופף לנו בידו ושניים אחרים יוצאים מהשוחה שלהם וצועדים לעברנו. עמדנו לירות עליהם כשראינו שהם לא חמושים, וכך גם אנשינו יצאו לקראתם. בתוך כשתי דקות, כל השטח בין הקווים שלהם לשלנו המה חיילים וקצינים משני הצדדים, שלחצו ידיים ואיחלו זה לזה חג מולד שמח ושנה טובה", כתב הקצין הבריטי אלפרד דגלאס צ'אטר.
צ'אטר סיפר לאימו שבמשך כחצי שעה, החיילים משני הצדדים לחצו ידיים, החליפו מזכרות ועישנו ביחד סיגרים. עוד סיפר שהדבר גרם לכך שבמשך כל היום כמעט לא נורתה שום ירייה. וזה לא היה המקרה היחיד במלחמה הזו.
גם סרג'נט קלמנט בארקר חשף במכתב רגע אנושי נדיר: משחק כדורגל בין אויבים שנערך גם הוא בחג המולד 1914, תרחיש שהיום לא ניתן אפילו לדמיין. "שליח יצא פתאום מתוך השוחות של הגרמנים והתקרב לכיוון שלנו. 'אל תירו', הוא צעק, 'גם אנחנו לא נירה עליכם עד מחר, אחרי החג'. לאט לאט הגרמנים החלו להוציא את הראש מהשוחות שלהם וראו שאנחנו באמת לא יורים. גם אנחנו הוצאנו את הראש שלנו, בחשש מסוים", כתב. פתאום נזרק כדור משום מקום, והאנשים שרגע לפני כן ניסו להרוג אחד את השני – בריטים, צרפתים וגרמנים - פתחו במשחק כדורגל.
"היה רגע שבו הכדור הגיע אליי ועשיתי מהלך יפה. אני שחקן לא רע. כולם מאוד נהנו מהמשחק הזה. שיחקנו בלי שופט ובלי תחושות רעות כלפי הצד השני", כתב בארקר.
זה, כאמור, היה בחג המולד הראשון של המלחמה. מאוחר יותר התברר שלאורך החזית היו כמה משחקים כאלה, כולם על דעת הלוחמים ובלי אישור של המפקדים. לוחם סקוטי שהשתתף במשחק נגד חטיבה 133 הגרמנית סיפר במכתב לבית: "המשחק נגמר ב-2:3 לגרמנים, אבל השער המכריע שלהם היה צריך להיפסל. הכובש היה בנבדל ברור".
הטייס הגרמני שהציל שבוי יהודי
סביר מאוד שאנחנו לא צריכים לספר יותר מדי על זוועות מלחמת העולם השנייה, בטח בהתייחס לגרמניה. יותר מ-60 מיליון בני אדם נהרגו במלחמת העולם השנייה, הקשה והקטלנית ביותר שידע העולם. אבל גם במלחמה הזו נרשמו כמה רגעים קטנים של אור. אחד מאותם רגעים הוא הסיפור של מקס גנדלמן וקרל קירשנר.
גנדלמן היהודי היה לוחם וצלף בדיביזיית החי"ר 99 של צבא ארה"ב. בגיל 21 הוא נשלח לחזית והשתתף בקרב על הבליטה. "הערכה שלי היא שמפלוגה של 185 חיילים שרדנו רק 28", סיפר לימים. גנדלמן עצמו נפל בשבי, סיפור לא פשוט עבור לוחם, על אחת כמה וכמה יהודי שנלחם נגד הנאצים.
גנדלמן ניסה פעמיים לברוח מהשבי. אחרי הפעם השנייה, הגרמנים שלחו אותו למחנה שבויים בגרמניה עצמה. המחנה היה ממוקם ליד מספר חוות, אחת מהן של משפחת קירשנר. קרל קירשנר, טייס קרב גרמני שנפצע במלחמה, היה שם באותם ימים כדי להחלים מהפציעה. בזמן הזה נפגשו השבוי היהודי והטייס הגרמני.
"זה התחיל בזה שהוא הזמין אותי לשחק שחמט", כתב לימים גנדלמן בספר שפרסם על המלחמה. השניים הפכו לחברים. את הזמן הם העבירו במשחקים ועל כוסות קפה משותפות ו"לא מעט שיחות על המלחמה". בסופו של דבר קירשנר סייע לגנדלמן לחמוק מהשומרים ולברוח ממחנה השבויים. "זה מעולם לא היה סיפור של אויבים בין קרל לביני. זה לא היה סיפור של מדים", כתב גנדלמן. לאחר המלחמה הם נפגשו שוב והפכו לחברים קרובים עד יום מותם.
יש עוד סיפורים כאלה מהמלחמה ההיא. אחד התרחש דווקא בשמיים, בסוף שנת 1943: ב-20 בדצמבר יצא צוות מפציץ B-17 למשימת תקיפה של מפעל לייצור מטוסי קרב גרמנים בעיר ברמן. בתא הטייס ישבו הטייסים צ'רלי בראון, מפקד המטוס, וספנסר לוק. עוד שמונה אנשי צוות היו שם, כל אחד והמשימה שלו. במהלך ההפצצה נפגע המטוס שלהם קשה והחל לחזור לכיוון הבית, כשלפתע הבחינו במטוס פוקה וולף 190 גרמני. למפציץ שלהם לא היה הרבה מה לעשות מול מטוס הקרב הקליל של הגרמני, ולימים סיפר בראון שהוא ספר את השניות עד למותו.
אלא שאז קרה דבר מדהים. הטייס הגרמני התקרב למפציץ האמריקאי, נצמד לאזור של תא הטייס, וסימן לצוות האמריקאי שמצבם קשה ועדיף להם לנחות במנחת גרמני. בראון, שלא הבין את כוונתו של הגרמני, המשיך לטוס לכיוון בריטניה. הוא הופתע שוב כשהגרמני ליווה אותו עד לחציית התעלה, ובכך הגן עליו מפני מטוסים גרמניים. לאחר המלחמה נשאר בראון בחיל האוויר האמריקאי והשתחרר בדרגת קולונל כשמאחוריו כמה משימות בלאוס ובווייטנאם. הוא לא שכח את הטייס הגרמני וניסה לחפש אותו ללא הצלחה.
ב-1990 כתב בראון למגזין של טייסי קרב על הסיפור שלו וביקש עזרה בחיפוש הטייס הגרמני. זמן קצר לאחר מכן הוא קיבל מכתב: "אני הטייס הזה". פרנץ סטיגלר, שבינתיים הפך לאזרח קנדי, תיאר לו את המטוס שלו ואת מה שקרה שם באוויר, ובכך הוכיח שהוא אכן הטייס. גם במקרה הזה הפכו השניים לחברים עד יום מותם.
איש שב"כ, חבר של סייען
ישראלים רבים מכירים את גונן בן יצחק כפעיל חברתי, אולם מדובר גם באחד מרכזי שב"כ המוצלחים ביותר. אחד מהסוכנים שהפעיל בן יצחק היה מסעב חסן יוסף - בנו של חסן יוסף ח'ליל, ממנהיגי חמאס ביהודה ושומרון.
בתחילת הדרך הלך מסעב בדרכו של אביו ופעל נגד חיילי צה"ל. כמו רבים לפניו גם הגיע לכלא הישראלי. דווקא בכלא החל להשתנות, ואז הגיע אליו בן יצחק וגייס אותו כסוכן.
מסעב פעל במשך שנים רבות ונחשב עד היום לאחד מהגיוסים הכי מוצלחים של שב"כ. הוא מנע פיגועים רבים ונטען שבזכותו נלכדו מבוקשים בכירים, בהם איברהים חמד, עבדאללה ברגותי ואפילו אבא שלו. לימים סיפר בן יצחק, "קפטן לואי" בכינויו המודיעיני, שהכיר את מסעב במשך שש שנים, כרכז וכאחראי על אזור. "אם היו לנו X רכזי מודיעין בגזרה, בזכותו היו לנו Xפלוס אחד", אמר בן יצחק. "אתה יודע מה, הוא היה יותר טוב מרובנו, בלי להעליב אף אחד. תובנה אחת של מסעב הייתה שווה לי אלף שעות מחשבה של טובי המומחים".
אבל היה שם משהו מעבר, והשניים הפכו לחברים טובים הרבה אחרי שמסעב סיים את תפקידו. הספר שפרסם והסרט הדוקומנטרי שנעשה בעקבותיו, "הנסיך הירוק", חשף את החברות האמיצה בין השניים. בן יצחק טס עד לארה"ב כדי לסייע למסעב לקבל אזרחות, למרות שהדבר חשף את פרטיו ותפקידו בשב"כ. מאז ועד היום הם מקפידים לשמור על קשר חם. "היום אנחנו יותר מחברים. מסעב איבד את המשפחה שלו ומה שיש לו כרגע זו המשפחה שלי", אמר בן יצחק. "אנחנו אמנם מדברים שפה שונה, הם ערבית ואנחנו עברית, אבל אנחנו אותו דבר. צריך לתת אמון. הם בני אדם כמונו והם יכולים גם להיות חברים".