אני זוכר פגזים עם דם של חיילים שנדבק לי בידיים כדבק. ריח הדם המתחמצן באוויר התערבב עם ריח הבשר החרוך של הגוויות, משהו שלא יישכח ממני לעד. עד היום הריח הזה נמצא באפי, מסרב להתנדף.
לפחות אני חי
לילה אחד סיפרתי לשריונאים צעירים את קורות המלחמה. הזכרתי את הנהג שהחליף אותי ונהרג במקומי בצוות הטנק שלי. סיפרתי שנשלחתי למעצר ולמחרת כל החברֶה מהמחלקה שלי התהפכו בקומנדקר. סיפרתי שאכלתי רעל עכברים בילדותי ורק לי לא קרה שום דבר מיוחד. סיפרתי שבגיל שבע החלטתי להיות צנחן, קפצתי עם מטרייה מקומה שנייה, ורק נקעתי את הרגלים. נזכרתי שבימי הגן ילד דחף אותי ממגלשה גבוהה, ושברתי רק יד. נזכרתי גם בפעם ההיא שמשאית עלתה עליי, ואני הילד יצאתי מתחתיה עם שריטה קטנה בלבד. אט נעצמו עיניי ונרדמתי. מוחי הוצף בכבדות בכל מקרי הכמעט שעברו עליי בשנות חיי.
באמצעו של אותו הלילה התעוררתי בהרגשה מוזרה מאוד. נשמתי בכבדות, חשתי שהאוויר לא נכנס פנימה. הזעתי זיעה קרה. רציתי לזוז, אך איבריי ושריריי לא רצו להישמע לי. גופי היו קפוא והרגיש כבד, ולבי הרגיש לי כמשקולת כבדה. מבוהל הצלחתי להעיר את החייל שישן לידי. הוא נבהל והעיר את כל החיילים בחדר, והם נבהלו גם כן והביאו סמל תורן, והוא בעצמו נבהל, עד שלבסוף הגיעו עוד מפקדים והחליטו להסיע אותי באמצע הלילה לרופא במחנה נפח. לאחר כמה שעות אצל הרופא התורן בנפח קצת נרגעתי, אבל הייתי עדיין מבוהל ממה שעברתי. מעולם לא הרגשתי כל כך חסר אונים. הרופא בדק אותי, ואיני יודע מה הביא אותו להחלטה להחזיר אותי לשגרה.
וכך החיים נמשכו - אחת לכמה ימים הייתי מתעורר באמצע הלילה באותה הרגשה כבדה ולא טובה. כעת איש כבר לא עשה מזה עניין. סבלתי בשקט. חשבתי שהלב שלי לא בסדר וכולם לא רואים. התנחמתי בכך שלפחות אני חי.
נראה שהרופאים שמו לב שמשהו נפשי לא בסדר אצלי, שכן יום אחד התייצב ליד מיטתי איש מרשים, ובמבטא אנגלו-סקסי כבד פנה אליי ואמר: "קוראים לי ד"ר בנג'מין, אנא בוא והתלווה אליי לדשא בחוץ, ונדבר". הלכנו מאחורי הצריף של ביתן 38. התיישבנו על הדשא, וד"ר בנג'מין סיפר לי שהוא פסיכיאטר קליני לבריאות הנפש מתל השומר. מה לו ולי?
הוא החל לשאול על ההתקפים שאני מקבל. סיפרתי לו על הכול - על ההרגשה שהלב שלי מתפוצץ, שאין לי אוויר, סיפרתי לו על הזיעה הקרה ועל תחושה של מעין חצי שיתוק כשזה קורה.
ד"ר בנג'מין הקשיב בעניין רב, הנהן לעצמו בראשו, ולבסוף אמר: "חייל, יש לך יותר ממה שאתה מבין. אני משאיר לך פה צו שאומר שבו ברגע שאתה משתחרר מבית החולים עליך להגיע באופן מידי למחלקה שלי בתל השומר". נפרדנו בלבביות. "יהיה טוב", אמר והלך.
רק סבל חוזר
שהיתי באסף הרופא כארבעה חודשים. השתחררתי במשקל 50 קילו בערך לעומת 70 הקילוגרמים ששקלתי לפני שהכול התחיל. במסמכים הרפואיים נכתב משהו על מחלת קרוהן, אך לא הבנתי אז מה משמעות הדבר.
עם שחרורי מאסף הרופא הגעתי לצריף של ד"ר בנג'מין בתל השומר. על הדלת היה כתוב משהו כמו "המחלקה לבריאות הנפש". זה היה לי נורא מוזר. מה לי ולבריאות הנפש, הרהרתי שוב. התיישבנו לדבר, ואז החל הרופא הנכבד לדבר על מושג ששמעתי לראשונה: PTSD בלעז, הלום קרב בעברית. נרגעתי. שמחתי לדעת כי לא מדובר בלב שלי. עדיין לא הבנתי לאיזה עולם חדש הוגדרתי. צעיר הייתי ולא הבנתי על מה בעצם הרופא הנכבד מדבר. "עברת בזמן המלחמה חוויות קשות, משהו מהן נשאר בך והחל לקנן, אבל לא התפרץ. למרות הכול המשכת לתפקד על הקצה. מקרה הטנק היה הזרז שכאילו נעץ את המסמר על הקרש עד סופו, והכול יחדיו געש והתפרץ. אך אל תדאג, יש לנו עוד חיילים כמוך, אתה לא לבד".
וכך שודכתי לקבוצה קטנה של שישה חיילים. כל אחד מאתנו קיבל כמות נכבדת של תרופות ונערכו לנו שיחות קבוצתיות וגם קצת אישיות. בהמשך החל טיפול של זריקות פנטוטל, הידוע בכינויו "סם האמת". במהלך השנים למדתי שזהו חומר המשמש למטרת השגת מידע מדויק מאדם המסרב לתת אותו באופן חופשי או רצוני, וזאת באמצעות החזרת המטופל לטראומה. גיליתי שהצבא האמריקאי נתן את הסם לחיילים הלומי קרב ממלחמת וייטנאם. אין לי מושג מה למד מכך הצבא חוץ מזה שהעביר שוב את החיילים סבל חוזר באמצעות שימוש בתת-מודע.
המלחמה רודפת
לילה אחד, בעודי מנסה להירדם בבית הוריי, צנח עלי התקף חזק מאוד. חשתי שלא נכנס אוויר לריאותיי ואני עומד להתעלף. לבי הלם בפראות, זיעה קרה שטפה את גופי ונתקפתי בשיתוק איברים. חשתי שאיני יכול להמשיך. חשבתי שאני הולך למות. בלית ברירה הערתי את הוריי, והם נבהלו מאוד למראה מצבי. אחרי שאבי הצליח להתעשת, הוא הזמין מונית ונסענו לבית החולים בילינסון. הבדיקות המרובות לא העלו דבר. אט אט גופי חזר לעצמו, ולבסוף שבנו הביתה ואני צנחתי מיד לשינה מטריפה.
לצערי, הדבר החל לחזור על עצמו בתדירות עולה וגוברת. הוריי כבר הבינו שמשהו לא טוב קורה לי. וכך חזרה על עצמה אותה הסיטואציה כמה פעמים. שוב ושוב עשינו את הדרך לבית החולים הלוך וחזור. עד שלילה אחד אמר לאבי הרופא שעבר על התיק: "בנך לא סובל באופן גופני. מדובר במקרה יותר מסובך. המלחמה רודפת את בנך, ולכן אני כותב מכתב לבית החולים גהה, הצמוד לבילינסון, כדי שיקבלוהו שם לטובת טיפול ואבחון".
ראיתי את עיניו של אבא מבריקות מדמעות. היה לו קשה לשמוע זאת. לתחושתי, הוא כבר חשד בכך עוד קודם לכן, אך לא העז לומר זאת בקול. כניצול שואה ודאי הזדהה עמי וזיהה את אשר אני חווה, ובלי לדבר על כך כאבנו שנינו את הכאב. גם אימא, שוודאי כאב גם לה, לא דיברה אתי על כך. את הידיעה על מצבי הפנמנו שלושתנו ללא מילים.
שקרן, רמאי, גנב
בשנת 1977 הגיע לביתנו מכתב הזמנה לוועדה רפואית. לא היה לי מושג מה זה, מה עושים שם, למה זה ומדוע הוזמנתי. בבוקר יום הוועדה נסעתי לבדי לתל אביב. כמדומני לרחוב ארלוזורוב. הגעתי ונכנסתי כנער צעיר שלא מבין לקראת מה הוא הולך. בלובי הכניסה נסגרו הדלתות מאחוריי באופן אוטומטי. מצאתי את עצמי בכוורת הומה של אנשים ורופאים בחלוקים לבנים. שלושה מהם, שעמדו בחוסר מעש, צדו אותי בעיניהם וקיבלו אותי בסבר פנים חמור המבשר לי שמשהו לא טוב בוא יבוא עליי.
"שמך?", שאלו אותי כפקודה. מיהרתי לענות להם, שוב כחייל בפני מפקדיו. "שפיצר אביגדור 215". הם בדקו את דף הרשימות השמי שהיה בידיו של אחד מהם. שלושתם, מבוגרים בעלי שער לבן לבושים בחלוקים ארוכים, נראו מאיימים. התכווצתי בעודם סוקרים את הדף באצבע אחת, מנסים לאתר את שמי. לבסוף מצאו אותי. מבט חטוף ביני לבין שש העיניים מולי זיהה הנהון ותנועת ראש שלא נעלמה מעיניי. "שפיצר אביגדור", אמר אחד מהם, ובחדר שררה דממה בת כחצי דקה, עד שמפי שלושתם יחדיו החל לצאת מטח של האשמות כלפיי: "אתה שקרן ורמאי, אתה בודה הכול, אין לך כלום".
איני זוכר מה עוד נאמר שם. כבר לא שמעתי. הכול נעשה בעמידה, אני במרכז והם חגים סביבי, עטים עליי כטרף. חשתי פיק ברכיים, חששתי שעוד מעט אני נופל וקורס. לא פתחתי פה אל מול אותה הפגזה עליי. ברגעים אלו חשתי מושפל מאוד ופגוע עד עמקי נשמתי. רגליי החלו לרעוד מגודל ההפתעה עד שחשתי שיתוק בכל גופי התחתון. נבהלתי. חשתי ממש כאילו אני בתחילתו של התקף.
לדבר כזה לא ציפיתי בחלומותיי הגרועים ביותר, ובאותם זמנים היו לי חלומות גרועים מאוד. חשתי כאילו המילים שהם מטיחים בי נפלטו מקני רובאים היורים כדורים והם חודרים היישר לגופי, וזה כאב. הכאב צרב בי. בלי שידעתי מדוע הסתובבתי אחורה והתחלתי לברוח בריצה אל הדלת. הרגשתי שאני חייב לברוח החוצה, לנשום אוויר, להתרחק מאזור האסון. רצתי לעבר הדלת, אבל הרגשתי שהכול נעשה לאט לאט, כאילו בהילוך אטי.
רק תחתום פה
בכל יכולתי ניסיתי להתרחק משלושת הדוקטורים - אולי הם היו פסיכיאטרים, אולי פסיכולוגים, מי יודע בכלל, הרי הם לא הציגו את עצמם. הרופאים בחלוקים היו מופתעים, אולם מהר התעשתו, שכן החלו במרדף אחריי צועקים לעברי "עצור, רגע... רגע...".
לבסוף השיגוני ליד הדלת. "חכה, ניתן לך מיד ללכת". לפתע חייכו אליי. "רק תחתום לנו פה ופה, ואתה חופשי ללכת". ואני רק רציתי לברוח מהאש שנפתחה עליי מהאויב בלבן. חתמתי להם על מה שרצו, לא ידעתי אפילו על מה ולמה. לצאת מכאן... לצאת... זעק הראש שלי בתוכי. חתמתי, הניחו לי ופרצתי החוצה לרחוב כאילו חציתי את גבול האויב חזרה לארץ השקטה.
במשך כמה דקות ארוכות עמדתי רועד בתוך כל המולת הרחוב, בלי שנתתי את דעתי עליה. אני חושב שבזמן ההוא נפצעתי ונפגעתי שוב ואולי באופן חמור יותר, שכן הפעם הפגיעה הייתה מאש כוחותינו. אלה שהיו אמורים לגונן עליי ירו בי.
התאוששתי במקצת, ורגליי לקחו אותי לטיילת הים. מצאתי מקום ישיבה על איזה ספסל, התיישבתי ורק אז התחלתי קצת לחשוב ולעכל את מה שחוויתי לפני דקות אחדות.
איך יכול להיות שקוראים לי שקרן, רמאי, גנב, תהיתי מבולבל. רק לפני כשנתיים הייתי עוד בטיפולים בצבא, קיבלתי זריקות וכדורים, ואני בהחלט יודע כבר מה עבר עליי בשנים האחרונות. והלוא הם לא מכירים אותי כלל, אז כיצד הטיחו בי אש צורבת שכזאת? מחשבות מסוג זה חלפו בראשי ולא נתנו לי מנוח. כך ישבתי מהורהר עד רדת הערב, ובינתיים נעשה קריר. קמתי והלכתי עד קו 66, מול קולנוע מוגרבי, חזרה הביתה לפתח תקווה.
הגעתי בשעות הערב. אשתי נחמה שאלה בדאגה איך היה. "כלום", השבתי באי רצון. נכנסתי להתקלח, להוריד ממני את הדי היום ההוא. נכנסתי למיטה, כיביתי אורות והתכסיתי. דמעות הציפו את עיניי. לא רציתי שנחמה תראה אותי כך. כיסיתי את ראשי מעליי בשמיכה, לא רציתי מאומה. אני חושב שנחמה ניסתה לדובב אותי, אבל חשתי שאני רוצה להיות לבד. הרגשתי פצוע, מדמם, פגוע ומושפל מאוד, עד שכנראה נרדמתי סחוט מקורות אותו היום שייזכר אצלי לדיראון עולם. עד עצם כתיבת שורות אלו כעת, שלושים ושבע שנים אחרי אותה ועדה, אני נמצא בתחושה בלתי נשכחת ובלתי נסלחת על אשר קרה באותו היום.
קמתי למחרת בבוקר. נחמה לא הציקה בשאלות. שמחתי. הוריי לא הבינו ואף לא ידעו על הוועדה ההיא ואני לא סיפרתי להם דבר, אלא ביני לביני עשיתי איקס גדול על משרד "הביטחון". חשתי שאיני רוצה לשמוע מהם יותר כלום, לא מעוניין כלל בקשר אתם, ומצדי רק שלא יתקרבו אליי יותר. חשבתי שבכך אני מעניש אותם. היום אני מבין הלכה למעשה שלא ידעתי אז עד כמה אני בעצם מעניש את עצמי ואיזה נזק עשיתי לעצמי במשך השנים בכך שנכנעתי להם בתמימות של בחור בן עשרים ואחת בלי מי שילווה וידריך אותו.
סוף דבר
אביגדור שפיצר לחם במלחמת יום הכיפורים כנהג טנק בחטיבה 188. שפיצר חזר מהמלחמה עם פגיעה בשמיעה, מחלת מעיים כתוצאה מזיהום חיידקי שלקה בו במובלעת הסורית ושגרמה לירידה של 20 ק"ג במשקלו, וכן סימפטומים של PTSD – תסמונת דחק פוסט טראומתית או "הלם קרב" – שאובחנו כבר בשנות ה-70. הוועדה הרפואית הראשונה שבדקה אותו הכירה בו כנכה בשיעור של 10% בלבד, נתון שעודכן מאוחר יותר עד לגובה של 30%.
רק בשנות ה-2000, לאחר שהצטרף ל"סדנת גל" להלומי קרב ובעזרת עו"ד עידן קלמן, שפיצר הוכר כנכה בשיעור של 50%. הפגיעה בשמיעה, שהחמירה עם השנים, מעולם לא הוכרה ע"י משרד הביטחון כתוצאה של השירות כטנקיסט במלחמה.
את האוטוביוגרפיה שלו "לבסוף עלה השחר", שממנה לקוחים הפרקים המופיעים כאן, מסיים שפיצר במילים: "אני מודה על שעודני חי. אין בי כעסים או חרטה על מה שהיה. האשמה שפעם קיננה בי כבר איננה. אלה הם חיי ואני שלם עמם. היום הכול נראה לי חלום".
הקטעים מתוך הספר "לבסוף עלה השחר" מתפרסמים באדיבות המחבר והוצאת צבעונים