בתור חיילים אתם בטח מבלים לא מעט זמן ברכבת. אז במקום להתלונן על הרכבות שמתעכבות, התקלות הקבועות והצפיפות הבלתי נסבלת כמו בדרך כלל - החלטנו להתמקד דווקא בדברים הטובים שלמדנו וקיבלנו בזכות הנסיעה ברכבת. אנחנו בטוחים שגם לכם זה קרה
תומר קמרלינג | אליסה שודייב | צבא וביטחון| פורסם 08/09/1708:21
חיילים ברכבת. אילוסטרציה | צילום:
Avishag Shaar-Yashuv / Flash 90
1) גילית שיש גלידה מעולה בנהריה
היית בדרך מבאר שבע לתל אביב ונרדמת. נכון שבנהריה התעוררת מהצעקות של הפקח של הרכבת לתוך האוזן שלך ועד עכשיו יש לך צפצופים, ונכון שבסוף שילמת על זה בריתוק כי לא הגעת בזמן למסדר בבסיס, אבל איזו גלידת וניל פצפוצים זאת הייתה!
2) למדת שלא קורה שום אסון גם אם הרכבת בכלל לא מגיעה
הגעת לתחנת הרכבת וגילית שאין היום שירות כי יש עבודות על הקו והחרדים איימו במשבר קואליציוני אם יעבדו בשבת. אבל מה הסיפור? זאת מדינה מאורגנת וסידרו הסעות.
אז כולה היית צריך לקחת את התיק עם השק"ש שקשור אליו, את השקית עם הקופסאות של האוכל מהבית ואת התיק הקטן של הטלפון והארנק, ללכת למדרגות הנעות שמובילות החוצה מהתחנה, לגלות שהמדרגות הנעות לא עובדות היום למרות שרק אתמול הן גם לא עבדו, לטפס אותן ברגל, ליפול, להרגיש מבסוט כי זה בכלל לא כאב, לגלות שזה לא כאב כי המסך של הטלפון בלם את הנפילה שלך, לרוץ ליציאה, להחזיק את כל התיקים ביד אחת בזמן שהשנייה מחפשת את הכרטיס בכיס האחורי של המכנסיים, לקלוט שהכרטיס לא עובר כי זאת לא תחנת היעד שרשומה עליו, להתחנן למנהל התחנה שייתן לך לעבור בכל זאת, להבליג על הסטריאוטיפ העדתי שהוא סינן לכיוון שלך, לצאת דרך הקרוסלה, לגלות שהשק"ש נתקע בברזלים, למשוך אותו בכוח בלי לקרוע אותו כמעט בכלל, לזהות את האוטובוס מעבר לכביש, לעלות במדרגות של גשר הולכי הרגל, לחצות אותו, לחטוף רק ממש טיפה סחרחורת בגלל השמש והגובה והלחץ והריצה, לרדת במדרגות, לעלות לאוטובוס, לקבל מבט חשדני מסבתא עם שיער אדום, להבין שזה בכלל טיול מאורגן לבני גיל הזהב, לרדת מהאוטובוס, לחזור למדרגות, לעלות לגשר, לחצות בחזרה, לשכנע את עצמך שאתה סתם היסטרי וזה לא התקף לב, לרדת במדרגות, לשאול מישהו מהרכבת איפה ההסעות לעכו, ללכת לכיוון שהוא הצביע אליו, לגלות שאין שם אוטובוסים, כמעט לא לבכות בכלל, לזהות מרחוק את האוטובוס, לרוץ אליו, להידחק דרך הדלת, לקרוע את השקית של האוכל מהבית, להתנצל בפני החיילת היפה שנשפך עליה כל הרוטב של הקציצות ולנסוע לעכו בבטחה, אמנם לאט, אבל בעמידה.
3) פגשת את דודה שלך עדנה שלא ראית כבר שנה ככה פתאום בקניון לב המפרץ
ידעת שאתה צריך לרדת מהרכבת בחיפה. לא ידעת בדיוק באיזו תחנה, אבל היית בדרך לנמל, אז כמה אפשרויות כבר יכולות להיות. ואכן, גילית שאין הרבה תחנות שנשמעות כמו משהו שקשור לים: רק חוצות המפרץ, לב המפרץ, לב המפרץ מזרח, חוף הכרמל, בת גלים ובית המכס, כי מה, איפה יהיה מכס אם לא בנמל.
בלב המפרץ, כשירדת בפעם השלישית רק כדי לגלות שזה לא זה למרות שאמרו לך שזה כן זה, התרסקת והתייפחת ואפילו התנפחה לך בועה כזאת של נזלת. ובדיוק אז ראית אותה: דודה עדנה, נראית כאילו עברו גג עשר שנים מאז שראית אותה בפורים שעבר. ולא רק שהיא כיוונה אותך לתחנה שלך, אלא שזכית לשמוע את כל הפרטים העסיסיים על הפרוצדורה שעשו לדוד אמציה כדי להסיר סופסוף את הפרונקל העיקש ההוא.
אוקיי, לא נייפה את זה – אין ספק שעשית טעות כשרכשת במזנון ליד התחנה את חביתת הירק ההיא שגם לחלקים הביצתיים שלה היה גוון ירקרקיש. אלא שבניגוד לכל התחזיות הקודרות שמלמלת בסביבות חדרה, כשהיית לבן כמו שעכשיו אתה כבר יודע שחלבון של ביצה אמור להיות, שרדת. כדי לספר איך שלשלת כמו יונה כל הדרך לנהריה, אבל שרדת.
5) הוכחת לעצמך שניחנת במכלול התכונות של איש מסתורין בינלאומי
עמדת מול המכונה שמנפיקה את הכרטיסים והתלבטת: להעביר חוגר ולהוציא כרטיס חינם למרות שאסור לעשות את זה כשאתה לא על מדים, או להגיד "לא, זאת מדינת חוק ואני אשלם מחיר מלא" ובכך להפוך לחייל הראשון בהיסטוריה שאמר את זה? אז ברור שבסוף הלכת על זה, ותודה שבחיים לא הרגשת ג'יימס בונד כמו בשתי השניות שעברו עד שהפקח עשה לך "בוא הנה" עם האצבע וברחת בטיל לכיוון המדרגות הנעות שדווקא באותו יום לא עבדו.
6) הכרת את הנפש התאומה שלך, אבי טוויטו משדרות הערבה 23 בית שאן, דירה 5, איפה שהעציץ
זה היה ממש כמו בסרטים: נסעתם ביחד ברכבת וכשירדתם התחלפתם בטעות בתיקים. ראית את השם על התיק שלו, איתרת אותו דרך פייסבוק וקבעתם שביום שישי תגיע אליו לבית שאן עם האוטו ותחליפו תיקים. רק שהתברברת בדרך, הגעת באיחור, ומפה לשם נכנסה שבת. אבל אתה הרי לא נכנע לכפייה דתית, אז אמרת שלום ונסעת בתחושה שמצאת חבר. זוכר איך המחשבה הזאת החזיקה אותך באמבולנס אחרי שבצומת זרקו עליך בלוק?
7) פתאום שמעת את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 של שופן באמצע תחנת באר שבע מרכז
איזה מקסים המיזם של רכבת ישראל להציב פסנתרים בתחנות ברחבי הארץ! ככה יצא שבפעם הנדירה ההיא שהרכבת לא הגיעה בזמן, נהנית מהפרק הראשון של הקונצ'רטו לפסנתר מספר 2 של שופן. הבחור הממושקף ההוא ממש ליטף את האקורדים עד שבאו שני חבר'ה וביקשו ממנו בנימוס להפסיק לבכות שהם דורכים לו על האצבעות.
איזה מקסים המיזם של רכבת ישראל להציב ספריות בתחנות הרכבת ברחבי הארץ! ככה יצא שבפעם הנדירה ההיא שהרכבת לא הגיעה בזמן, נהנית מהפרק הראשון של "מובי דיק". ממש נסחפת לתוך הסיפור על הדו-קרב המתמשך בין רב החובל והלווייתן עד שבאו שני חבר'ה ושאלו אותך בנימוס מה אתה קורא לאבי טוויטו שיבוא להציל אותך.
