שטח אימונים בעמק אלה. בין הגבעות המכוסים בעצי אלון, שיחי אלה ועשב בר, נראים רכב צבאי, כמה חיילים מכינים ארוחת צהרים וצליה. זה הכול. מרגיש כאילו קבוצת חיילים החליטו לעצור לפיקניק בדרך ולוותר על דוכן הפלאפל שבצומת. אחרי כמה דקות של התארגנות עם המצלמה, כשהריח של הבצל המטוגן אופף את האוויר, אני רואה לפתע מצנפות מבצבצות מבין השיחים, חושב שאני מתבלבל כי שניה לאחר מכן הם פשוט נעלמים או במילים אחרות, פשוט הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהשטח.
"אנחנו, כמדור שמדריך בתחומים של שדאות והסוואה, מעבירים כאן קורס הסוואה לחיילי הגדודים", מסביר רפאל, ראש מדור שדאות והסוואה בבית הספר ללוט"ר בזמן שאנחנו ניגשים אל הסבך, ממנו מפעם לפעם ממשיכים לבצבץ ראשים. שם, בשיח הזה, מתנהל קורס ההסוואה, עליו רפאל, החיילים והקצינים שתחתיו אחראים. בתוך הסבך נגלים מדריכי ההסוואה של בית הספר כשהם עם מצנפות על הראשים, צבעי הסוואה על הפנים, אפודים, נשקים ומזמרות. כן, מזמרות.
בזמן שרפאל מסביר על אומנות ההסוואה, החיילים עסוקים: מלקטים ענפים, טועמים עלים (כן, טועמים. פירוט בהמשך), משווים צבעי סבך, ובוחרים את הענף שיתאים להם לעמדת ההסוואה שהם מקימים לעצמם. "האתגר הגדול זה לעשות העבודה הזו בשקט בלי להתגלות, בלי אור כמובן", אומר רפאל. "על כל תרגיל יום שהם עושים, הם עושים תרגיל לילה. אז זה האתגר הגדול יותר – למצוא את הצבע הנכון, למצוא את העמדה ולבנות אותה וכל זה, בלי להתגלות". אחרי שהם מוצאים את הענפים הדרושים להם להקמת העמדה, הם מרכזים אותם על יריעת בד בשטח, מחברים אותם ומהדקים אותם לעץ האלון שנבחר כעמדת ההסוואה. לבסוף הם סוגרים חורים ומבצרים את העמדה שממנה יוכלו להשקיף על האויב, לאסוף מודיעין, לארוב, להסתער ולתקוף ברגע הנכון.
ילדי טבע
כשהם מהדקים את הענפים, מחברים ענפי אלון לעץ האלון וענפי אלה לשיח האלה, דואגים שכל דבר יראה טבעי ושכל עלה יונח במקומו, אני מנסה להבין מיהם החיילים האלו שהענפים, העלים והסלעים הם העיסוק הצבאי שלהם. אלו הם ילדי טבע, חיות שטח שמכירים כל שיח, כל עלה וכל אבן שהם דורכים עליה. אני שואל את אחד המדריכים - "מה ההבדל בין אלון לאלה?". הוא מצדו לוקח קבוצת עלים, כמו קוסם ששולף חבילת קלפים לקראת תרגיל אחיזת עיניים. "העצים האלו מצויים בדרך כלל בדרום לבנון. יש שם שפע מהם", הוא מתחיל להסביר וממשיך להתמקד בתכונות של כל צמח וצמח. "שים לב לשוליים של העלה של האלון שהם משוננים, לעומת האלה, שזה עלה חלק. מבחינת פירות – לאלון יש את הבלוט. לאלה, זה בהתאם לסוג של האלה, יש לה פירות שונים. מבחינת מבנה השיח – האלה היא נורא סבוכה מבפנים ופתוחה מבחוץ. האלון לעומת זאת, פחות סבוך מבפנים, אבל סבוך מאוד מבחוץ". בסוף ההסבר שעסק גם בגווני העלים והגבעולים, הוא שולף את השפן מהכובע ואומר, "והטעם" ומחכה לתגובה מופתעת מצדי – "האלה, הטעם שלה מר יותר", אני מצידי טועם את העלים, מרגיש בהבדל ואז הוא אומר לי – "טעמת? אנחנו חיים על זה שתדע לך. עשיתי לך את היום, הא?".
מדור שדאות והסוואה בבית הספר ללוחמה בטרור הוקם לפני כשנתיים אחרי שבצה"ל הבינו שבני הנוער, שגדלו בסביבה טכנולוגית, זקוקים לדחיפה הזו שתחבר אותם לשטח, תגרום להם להרגיש בו יותר בנוח, להסתוות ולהיטמע בו ביתר מיומנות. הכישורים והחושים האלו, שבעבר היו רוכשים ילדים במהלך משחקי ילדות בשדות הסמוכים לבית, התקהו מאוד כשאת משחקי המחבואים והתופסת החליפו המשחקים Angry Birds, Fruit Ninja ו-Temple Run. הקושי הזה עלה מבסיסי ההכשרה שנתקלו בקשיים בהכשרת הלוחמים ומשדה הקרב במלחמת לבנון השנייה שהציפה קושי בחיבור של הלוחמים לשטח.
המדור שהוקם הורכב מחיילי יחידות מיוחדות, ביניהן גדס"ר צנחנים ויחידת המסתערבים דובדבן. בשיח משותף עם השטח שצבר ניסיון וידע לאורך שנים, ועם חברות אזרחיות המספקות פתרונות הסוואה מתקדמים, פיתחו תו"ל הסוואה לכל יחידה ויחידה בשדה – באופן מיישר קו שיביא את כולם לרמה הגבוהה ביותר של היטמעות בשטח, החל מהסוואה של החייל האחד דרך העלמת חוליה שלמה ועד הסוואה מלאה של טנק בשטח. הם פועלים מול יחידות עילית וגדודי חי"ר כאחד וגם עם יחידות צבאיות שמגיעות מחו"ל כדי להתאמן וללמוד מהניסיון הצה"לי וההדרכות שהם מעבירים מתאימות לכל תא שטח שלוחמים בו – מדברי, סבוך, מושלג, טרשי ועוד. כל פתרון הסוואה שהם חושבים עליו עובר תהליך פיתוח מוצר שלם שמתחיל בזיהוי הצורך, פיתוח הפתרון, בחינה בשטח, מקצה שיפורים והטמעה בפעילות היומיומית. הייטק של ממש, ברובו בשטח.
המדריכים שאותרו לשרת במדור הם בעיקרם מושבניקים, קיבוצניקים, בוגרי חוגי נוער וסיירות או כאלו שנמצאו כמחוברים לשטח, כאלו שלא מתרגשים מקוצים, ג'וקים, חרגולים וחגבים. או שבעצם מאוד מתרגשים מהאלמנטים האלו שיכולים לעשות להם את היום. לראיה, בעודי משוחח עם החיילים, אחד מהחיילים מתכופף אל הרצפה, מרים חרגול וברגע נדמה לילד שקיבל לידיים שלו את הצעצוע שהוא הכי אוהב או הטלפון הכי משוכלל, אבל לא, זה פשוט חרגול. ילדי טבע כבר אמרנו?
כשהם משתחררים מהצבא, רבים מהם משתלבים בחברות המתמחות בפיתוח פתרונות הסוואה, אשר סוחרות בהם לכל צבאות העולם. רבים מהם ממשיכים לעבוד מול הצבא גם באזרחות ומתרגמים את הידע שלהם בחי וצומח, בהסוואה ובלוחמה למקצוע לחיים.
ראיתי עץ אלון. לא חשדתי
וחזרה לשטח. בתוך כעשרים וחמש דקות יש עמדה, מבפנים אפשר לראות את כל מה שקורה מסביב, מבחוץ, אין שום רמז לנוכחות צבאית בשטח, עץ אלון פשוט, לידו אלה ארץ ישראלית, ברקע ציוצי ציפורים, אין במה לחשוד. ואז מתחיל המופע: ברגע אחד, את אחד הענפים מחליף חייל שיוצא עם נשק, מסתער החוצה, אחריו שאר הצוות שברגעים ספורים, חושפים את עץ האלון התמים כעמדת הסוואה מהוקצעת שיכולה לשמש כמארב לכל דבר, ממנה יכול לפרוץ צוות שיעצור את חיילי האויב, או פעילי הטרור מלהמשיך לפעול בשטח. כמובן שלא עזבנו את השטח מבלי שדאגנו לכם להופעה פרטית –
תרגיל ההסוואה מסתיים והחיילים חוזרים מהסבך לשטח ההתכנסות, לאותה הנקודה שכשהגעתי לשטח, נראתה לי כמו אחלה לוקיישן לפיקניק. הלוחמים מסירים מהראש את הקסדות, מנקים מהפנים את צבעי ההסוואה עם מטליות לחות שמצאו במקרה ומתחילים לפתח את התיאבון לארוחת הצהרים שמכין להם הסמל שאחראי בין השאר על הבישולים בשטח. "איך הייתם מנקים את הפנים אם לא היו לכם מטליות לחות?" אני שואל. "עם בוץ, עם עשב בר. עם מה שיש בשטח. זה מנקה הכי טוב", אומר לי ברק, הסגן של רפאל בעודו פותח אבוקדו ואוכל אותו רק עם השיניים. בשטח לא צריך סכו"ם, מסתדרים עם מה שיש.
מה אתם עושים אם הסמל לא יודע לבשל?
"חסר לו שהוא לא ידע לבשל", אומר חייל אחד כשרוטב העגבניות מתהווה לו תחת ידיו הנאמנות של הסמל. השני מצטרף ואומר, "שנתיים בשטח והוא לא ידע לבשל?!". חייל אחר מתערב וחושף סוד – "בדרך כלל זה לא מה שאנחנו אוכלים, אנחנו אוכלים מטפונה", הוא אומר. השם מטפונה נשמע לי מוכר ואז הוא מזכיר לי – זה עוף שמבשלים אותו שלם בבור מלא פחמים, מאכל שנהוג אצל אוכלוסיות נוודים שנדרשים לאלתר סיר או תנור בכל מקום ממה שהטבע מספק.
את החיילים אני משאיר כשהם אוכלים את ארוחת הצהריים שהם בישלו לעצמם בחיק הטבע וממשיכים מצדם בעוד יום של שטח, כמו כל יום. עושה רושם שהחיילים האלו הם בעצם האחראים שכל חיילי הגדודים יחזרו למקורות ויתחברו לשטח. המטרה היא אמנם חידוד כישורי הלחימה והגדלת היתרון בשדה הקרב, אבל הדרך היא חידוד האינסטינקטים שאמורים להיות טבועים בכל אדם, חזרה לאימא אדמה.
